כמעט שש שנים חלפו מאז פרץ מה שנקרא בפי רומנטיקנים "האביב הערבי", שהתברר בדיעבד בחלקו הגדול כמרד של האסלאם הרדיקלי הסוני שמטרתו הייתה אחת: החלפת המשטרים הערביים השונים במשטר תיאוקרטי אסלאמי. משטר הנשען על פרשנות מחמירה של הקוראן, מתוך שאיפה להחזיר את ימי הזוהר ההיסטוריים שבהם האסלאם כבש יבשות והכניע עמים. כמעט שש שנים אחרי, אי אפשר עדיין להציג סיכומים, וסביר להניח כי עוד נכונות התפתחויות בלתי צפויות בעתיד הקרוב והרחוק יותר. התוצאה המרה של ההתערבות הצבאית המערבית ש"שחררה את השד מהבקבוק" בעיראק ובלוב היא הרת אסון: האסלאם הרדיקלי המתפרץ גרם לכך שגבולות בין מדינות נמחקו, משטרים התרסקו וישויות מדיניות קרסו. קהילות שלמות נעלמו, נרדפו (נוצרים, יזידים, אשורים, כורדים), הוגלו ממגוריהן וחלקן אף נמכר בשוק כעבדים וכשפחות מין. מאות אלפי הרוגים בעיראק, יותר מחצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פצועים במלחמת האזרחים בסוריה, מיליונים שגלו למדינות השכנות: עד כדי כך שבלבנון השכנה כל אזרח רביעי הוא פליט סורי, בטורקיה מצויים כמעט שני מיליון סורים שגלו, ועוד כמה מאות אלפים נסו לירדן.
אלא שהאסלאם הרדיקלי הפוליטי לא ניצח בסופו של עניין: המשטרים קרסו בחלקם, אך אלה שהחליפו אותם נלחמים בו בכל כוחם. דבר אחד בטוח קרה: אותו זרם הצליח לגייס אלפי מתנדבים בעולם המערבי לשורותיו ולייצר איום ממשי של טרור על יבשות שלמות. זאת ועוד, המלחמות האזוריות יצרו זרמי פליטים בסדר גודל קולוסלי, שמצאו מקלט באירופה והם עשויים במרוצת הזמן לשנות את הגוון הדמוגרפי של אחדות ממדינות אירופה; בראשן גרמניה, שקלטה יותר ממיליון פליטים (כעשרה אחוז מאוכלוסייתה).
התוהו ובוהו המזרח תיכוני יצר מציאות שאיש לא צפה. בריתות נכרתו, אחרות התפרקו. לעתים קשה להבין מה באמת מתרחש: טורקיה נלחמת בכורדים בסוריה, אך מאמנת אותם בעיראק. היא נלחמת במשטר אסד ובה בעת חוגגת את הידוק היחסים עם רוסיה. ארה"ב, שנסוגה מעמדת הבכורה שלה באזור, נלחמת במורדים בסוריה הנתמכים על ידי טורקיה – בעלת בריתה בנאט"ו – ומסייעת לכורדים בסוריה הנלחמים בטורקים. ארה"ב מחמשת את עיראק ומסייעת לה להילחם בדאע"ש, כשהיא יודעת שאיראן מובילה את הכוחות העיראקיים בשטח. לעומתן, לרוסיה אין דילמות: העולם לפי פוטין מתחלק בין אסד, שבו היא תומכת, לבין כל האחרים שבהם היא נלחמת.
במציאות החדשה המנצחת האמיתית היא איראן. עם שליטה מלאה או חלקית על ארבע בירות ערביות: דמשק, בגדד, צנעא ולאחרונה – עם בחירתו של בעל הברית של חזבאללה מישל עאון לנשיא לבנון – גם ביירות. חזבאללה איבד אמנם אלפי לוחמים במלחמה בסוריה, אך הוא זכה בבכורה בלבנון ובעיני פטרוניו האיראנים.
עבור ישראל, במציאות הזו, האיום הקיומי שהטילו צבאות ערב (החזית המזרחית המפורסמת) נמוג – וסביר שיוותר כך בשנים הקרובות. אבל אין גם ספק כי אין זה סוף פסוק: שתי מדינות בעלות משקל נתונות ללחצים אדירים מבפנים. נשיא מצרים עבד אל־פתאח אל־סיסי, שהופיע כתקווה הגדולה של מצרים, נמצא תחת מתקפה ושלטונו מאוים; כפי שהשלטון הסעודי נתון לניגוח תמידי של יסודות רדיקליים שפועלים להפילו.
גל הצונאמי הראשון טרף את הקלפים במזרח התיכון. אין ספק כי אם יתרחש גל שני, הוא יהיה זה שבסופו של דבר יעצב את דמותו לשנים הבאות. בנתונים של היום, אפשרות זו היא יותר מאשר סבירה.
