שריקת הפתיחה של הפלרטוט רב־השנים שלי עם הארכי־יועץ ארתור פינקלשטיין שוגרה מהפקס המקרטע במשרדו של עורך "סופשבוע" של "מעריב", בקומה השנייה בבניין ברחוב קרליבך. על הנייר הכימי המגולגל (הו, ימי הנייר ההם) התנוססה באנגלית מוקפדת שורה וחצי שגררה מעורכיי צהלות. "ארתור", נכתב שם, והשנה היא 1997 בקירוב, "ישמח לענות על מספר שאלות שתשלח לו בפקס".
כשבועיים־שלושה לפני כן, כמו עשרות עיתונאים לפניי (בעיקר אמריקאים), שלחתי לפינקלשטיין – ה"קייזר סוזה" של הפוליטיקה האמריקאית, שאיש עדיין לא צילם את פניו – תחינה לראיון. התירוץ היה תחקיר של ה"בוסטון גלוב" שקרע אותו לגזרים בגין הסתירה הצבועה (כך לפי "הגלוב") שבין אורח חייו, לבין המועמדים שעמם בחר לעבוד כדי להקפיצם אל עמדות השפעה פוליטיות. פינקלשטיין, כך נחשף, חי עם גבר שעמו הוא מגדל ילד מאומץ בעיירת עשירים בניו אינגלנד.
תושבי העיירה התרגלו לראותו משייט אל תוך רחובותיה ומהם החוצה במכונית מפוארת בצבע שנהב, מלווה בבן זוגו. למרות כל זאת רכש לעצמו ארתור פינקלשטיין שם של אחד שלא מהסס להריץ מועמדים אולטרה־ימניים, שחקקו על מצעם את הצרת צעדיהם של הומוסקסואלים בשם טהרת המשפחה והגזע הכל־אמריקאי.
פינקלשטיין נפגע מן הפרסום הזה. האיש שמוטי מורל הוא לידו בלרינה ענוגה, נרעש מהפלישה הבוטה אל חייו הפרטיים.
רוצים לקרוא את טורו המלא של בעז גאון? הירשמו לקבלת גליון מתנה
