ענן צרעות, ששוחרר מקנו, העיב על מסעו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאפריקה. נתניהו שונא כשהנרטיב אינו נשלט על ידו. מבחינתו, מותר לנו להתייחס לאירוע הזה רק כפי שהוא רואה אותו: מסע היסטורי – ונקודת ציון לקיבוע המיתוס סביב אחיו יוני ז"ל שנפל במבצע אנטבה.
אבל 40 השנים שחלפו מהאירוע ההוא אינן רק הזדמנות להתרפק על מורשת קרב. האירוע ההוא היה המחולל שהכניס את נתניהו לחיים הציבוריים בישראל. בארבעת העשורים מאז, גילינו בדמותו הפוליטית פן נדיר ומעניין. הפן הזה, אנו נוטים לחשוב, עסוק בעיקר בניסיון להשתלט על הנרטיב הנוכחי, המיידי. למעשה, נתניהו מנהל מלחמה תמידית על עיצוב ההיסטוריה. נתניהו יודע שתפיסת ההיסטוריה אולי נכתבת ונכרכת לבסוף בתוככי הספריות, אבל מתעצבת תוך כדי תנועה. ומה שחשוב הוא לשלוט על התנועה.
זה התחיל ביוני ז"ל, ונגמר ביוני ז"ל. באמצע, היו הרבה חאג' אמין אל־חוסייני, אחמדינז'אד ורוחאני, מינכן וטהרן, שואה ותקומה; ועוד כהנה וכהנה מהרפרטואר, שמסייע להיסטוריון בן ההיסטוריון לנסות לעצב את תפיסת ההווה – וכפועל יוצא את תפיסת העבר. אלה מגובים, כמובן, בתמה שלטת לגבי נתניהו עצמו: "עשיתי", "פעלתי", "הגנתי". אני, אני ואני. לצד הניסיון לשנות מציאויות היסטוריות כלליות, הוא פועל לקבע תפיסה שבה הוא שליט פרו־אקטיבי, כל־יכול, טוב ומיטיב. בדרך כלל זה מספיק בקושי כדי לכסות על כשליו הגדולים, בכל כהונותיו.
עיצוב הזיכרון הלאומי ממבצע אנטבה היה הפיילוט של נתניהו בתחום. 40 שנה אחרי, נדמה שזה הלך לו לא רע. בידיעה באחד מאתרי החדשות הגדולים נכתב לאחרונה כלאחר יד המשפט "יוני נתניהו, מפקד המבצע". זו הייתה טעות בתום לב, לא עוד צעד מכוון לפגיעה בזכרו של דן שומרון ז"ל. אבל סביר להניח שחלק ניכר מהדור הצעיר, אם לא רובו, משוכנע שזה המצב. האובססיה של משפחת נתניהו להאדרת שמה בתוך המיתוס הלאומי, וגימודם של כל האחרים, הצליחה לבסוף. כיום, יש לו כלים נוספים. כמו הידיעה שפורסמה לאחרונה ב'ישראל היום' תחת הכותרת "יוני נתן את פקודת המבצע". אף כתב לא היה חתום עליה. עדות מבססת למה שכולנו כבר יודעים, על היותו של נתניהו עורך העל של חינמון התעמולה הזה.
חלק מאלה שלחמו לאחרונה בקרב הנרטיבים הזה מול נתניהו, ביניהם כמה עיתונאים, שגו ולקו בחוסר טעם טוב; בעיקר כשניגחו את דמותו של יוני, גיבור אמיתי ומופת לכל מה שטוב בישראל. אבל התגובה האלימה של נתניהו כלפיהם מזכירה את הידוע לנו היטב: רק לו מותר לעסוק באובססיביות בנושא מסוים, ואסור להפריע לו עם דעות אחרות, ביקורת, או לפעמים אפילו עם העובדות הפשוטות. לו מותר לנפח את מיתוס אחיו, ולאחרים אסור בכלל למלמל "אנטבה". כך היה גם כשנזף ביאיר גולן על אמירת "זיהוי התהליכים". הרי לכל בר־דעת ידוע כי לנתניהו יש מונופול מוחלט על השימוש בשואה בשיח הציבורי.
ונתניהו מנסה להסוות עוד משהו בהקשר הזה. ברור שכאבו על אחיו שנפל הוא אמיתי; אבל כך גם האופן שבו הוא מנסה להאדיר את שמו שלו, על חשבון אחיו, ולרמוז לנו פעם אחר פעם שבעצם הוא – ביבי – היה הבן המוצלח של המשפחה, לאורך כל הדרך. בסבטקסט של נאומו באוגנדה כמעט אמר באופן מפורש שאם היה רוצה, הוא היה הופך למפקד סיירת מטכ"ל ולא יוני. כך גם במקרים קודמים (שימו לב למשל לרשימתו של יונתן שם־אור בגיליון חודש מאי של 'ליברל', ולתובנותיו על אופן העריכה של הספר 'מכתבי יוני'). נתניהו, אח שכול או לא, הוא אדם־מכונה, תאב קרדיט והכרה, אינסטרומנטלי וציני, שמחפה על תחושת הקיפוח התמידית שלו באמצעות עיוות המציאות ושכתובה.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
