fbpx

אין דבר כזה "קצת חירות" // הטור של נדב איל

0

מאז הימים שלפני נפילת חומת ברלין לא הייתה החירות תחת איום כה חמור כמו בעת הזו. סטטיסטית, הדמוקרטיה מנצחת. אבל במבט של רזולוציה עמוקה אפשר לראות את התופעות הממאירות, והן מתפשטות בגינת הדמוקרטיות כמו עשבים שוטים אחרי הצפת ביוב.

התופעה קיימת בכל מקום.

בהודו שולט כעת נרנדרה מודי, ראש ממשלה עם מאפיינים לאומניים, האוטוריטרי ביותר בהיסטוריה ההודית זה עשרות שנים.

בטורקיה הצליח רג'פ טאיפ ארדואן להשיב את מחוג השעון לאחור, והרדיפה נגד עיתונאים (בין השאר) היא החמורה ביותר מאז ימי המשטר הצבאי, כמו גם השתלטות ממשלתית למעשה על אמצעי התקשורת.

רוסיה של ולדימיר פוטין, שהייתה קודם לו כבר כמעט דמוקרטיה שלמה, שקעה מחדש למשטר צאריסטי דמיקולו, עם רמיסת התקשורת, דיכוי אופוזיציה במקרה הטוב וחיסולים שקטים במקרה הנדיר והרע.

בדרום אפריקה הדמוקרטית, אחרי האפרטהייד, משחק הנשיא ג'ייקוב זומה במדינתו כמו בתיאטרון בובות; והעלילה המרכזית היא שחיתות.

בסין אין ולא הייתה דמוקרטיה, אבל הרפורמות בעשורים האחרונים הרחיבו את מוטת הכנפיים של החירות – ועכשיו היא קוצצה לגמרי, עם כת אישיות מתפתחת סביב הנשיא שי ג'ינפינג, גל מעצרים נגד מתנגדי משטר וסינון טכנולוגי מתוחכם של תכנים. 

בכל המקומות האלה, התופעה היסודית עצמה זהה. מדינות שפסעו על הקו הדק וחצו אותו אל עבר הדמוקרטיה, חוות התכווצות ונסיגה אל מחוזות של אוטוריטריות גוברת. הניצחון של קץ ההיסטוריה התברר כמוקדם, החזון על מוסדות על־לאומיים כגון האיחוד האירופי שוקע בביצת המרירות של הבוחרים. 

 

החירות, מתברר, היא בינארית. אם לא תושג לגמרי, אם לא תנצח לגמרי, היא צפויה להינגף שוב ושוב בפני כוחות האיד הלאומניים או הדתיים.

אם החירות הליברלית לא צועדת קדימה, אם היא איננה מחליפה את מבני הכוח המעוותים, שיחי הפרא הישנים גוברים עליה. אטאטורק הבין שאת האדמה הפוליטית של טורקיה צריך לחרוש ולברור מתוכה את כל זרעי הפורענות. בדורסנות הוא חרש. אבל הנה מתוך התלמים בוקע הסולטן.

ברוסיה נהנו האזרחים מריחה של חירות, של עיתונות חופשית – הנאה שהתבררה כזמנית, כי בראשה עומד אדם שחושב את עצמו לצאר. החירות לא חיסלה את מבני הכוח שמאפשרים לאנשים כמו ארדואן או פוטין לשלוט, ולכן הם הגיעו וינטרלו אותה. 

החירות בינארית. מי שלא חצה את הרוביקון וטיהר את המחנה, מי שלא ייסד לעצמו חוקה שומרת, שלא התחסן בתרופות הכבדות ביותר של חוקתיות – מוצא את עצמו מותקף על ידי וירוס ההדרה, הלאומנות, ריכוז הכוח ולעתים הדיקטטורה ממש. 

וזה לא קורה רק למדינות מתפתחות. בצרפת הפוליטיקאית הסוחפת ביותר היא עודנה מרין לה פן. בגרמניה עולות מפלגות עם אפיל קסנופובי. ובהונגריה וברומניה אלה כבר מפלגות פשיסטיות ממש.

דונלד טראמפ מסמל, כפי שכבר כתבתי בדפי מגזין זה, את האיום המוחשי ביותר על דמוקרטיה בעידן ההקלקות והמובייל; את ההבנה שדמוקרטיה לאו דווקא תשרוד את השילוב החומצתי של פורנו, ציוצים, ריאליטי ובורות.

אני מאמין שהמקומות האלה – המערב – ישרדו את הווירוס המשתולל כי הם התחסנו, יצקו על גופם שריונות חוקיים ותרבותיים. אבל מי יודע. 

 

והכול קשור כמובן במהפכת האינטרנט, המובייל והרשתות החברתיות. שינויים חברתיים שהוכתבו מלמעלה, על ידי אליטה של קצינים צעירים או מהפכנים אינטלקטואלים, נתקלים כעת באפליקציית סנאפצ'ט וקבוצות שנאה, מפייסבוק ועד אפליקציית טלגרם. הזהות נדחקה אל מול עקרונות ממלכתיים, אבל כעת הפוליטיקה של זהות – לאומית, גזעית, לעתים מדירה – מצאה לעצמה פלטפורמה נוחה. אם כולם בעצם חושבים כמוני, וגיליתי את זה בפייסבוק, אז נהיה לגיטימי לכתוב ולחשוב דברים שממסד העל הכתיב כלא לגיטימיים (אגב, בצדק).

הבושה נעלמת ותחושת אחווה מתקתקה נוצרת. בהודו, בטורקיה, ברוסיה. בכנס של דונלד טראמפ. בישראל.

ואין קצת חירות, אין מודל של סולטנות אסלאמית דמוקרטית, כפי שברק אובמה רצה לדמיין את טורקיה. והרי גם ישראל עוברת תהליך של ארדואניזציה בכלי התקשורת שלה, בריכוז הכוח, בהסטת והסתת תשומת הלב אל מיעוטים. גם ישראל מרגע הורתה על ידי מפא"י, משחקת משחק מורכב עם דמוקרטיה ובוחרת בה – למרבה המזל – כל פעם מחדש.

זו איננה בחירה מובנת מאליה בהתחשב במצבה המיוחד, והיא מוכיחה על יסודות טובים בציבוריות הישראלית ובתנועה הציונית עצמה. אבל אין לה שריון, לישראל, בפני נסיגה מהדמוקרטיה, והמערכת הפוליטית שלה הולכת ומתגלה כחלשה ומוחלשת.

בבינאריות של החירות אין צורך בהכרעה; זו תתרחש כבר לבד.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook