פתיחת העונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה '24', שעלתה לאוויר בינואר 2005, התקבלה בזעם בקרב ארגונים מוסלמיים בארצות הברית. קו העלילה שהציג את בני משפחת אראז – אב, אם ובנם המתבגר – כמהגרים טורקים המשמשים כתא רדום תחת פיקודו של הטרוריסט חביב מרוואן, גרם לבני הקהילה הטורקית בארצות הברית להפליג בזיכרונם עד 1978, מועד יציאת הסרט 'אקספרס של חצות', המבוסס על סיפור אמיתי ומתאר את האלימות הברברית שהפגינו סוהרים טורקים כלפי צעיר אמריקאי שנתפס בשל הברחת חשיש – מה שהוביל לפעולות נקם של אזרחים אמריקאים כלפי מהגרים טורקים שחיו בקרבתם.
במכתבי התלונה הרשמיים של אותם ארגונים כלפי רשת פוקס ויוצרי הסדרה הובאו טענות כמו "זהו מצג שווא של מיעוט אתני", "מדובר בתיאור לא מאוזן של דמויות מוסלמיות", "הסדרה מזינה את הצופים בסטריאוטיפים שליליים בצורה חסרת אחריות", "אין אפילו דמות מוסלמית חיובית אחת", ואילו בבריטניה הפנו המוסלמים אצבע מאשימה כלפי הרשת שבה שודרה הסדרה: "בזמן שיש גידול באיבה כלפי המוסלמים, רשת שידור גדולה כמו סקיי הייתה יכולה לאתגר אותה במקום לסייע בטיפוחה".
אל מול הכעס המוסלמי עמדו כמה קולות מערביים שניסו להתגונן ואף לתקוף בחזרה. "הטרור האסלאמי הוא הדבר שהכי מפחיד אותנו כיום, הדבר שכולנו נלחמים בו", אמר ג'ואל סורנו, מיוצרי '24'. טרי סנדרסון, נשיא החברה החילונית הלאומית בבריטניה, אמר: "זה מגוחך לדמיין מצב שבו אסור לנו לומר שיש טרוריסטים אסלאמיים. אני מסכים שיש חובה לקרוא לדעות מאוזנות יותר, אבל הגענו למצב שגופים דתיים מנסים לשלוט באופן שבו הם מוצגים. מצטער, אבל הם לא יכולים לזעוק 'אסלאמופוביה' בכל פעם שהם רוצים להשתיק את הדיון".
ברשת פוקס לא עצרו לחשוב יותר מדי ולא המתינו לתוצאות הדיון בין שני הקטבים, אלא שלפו את נשק יום הדין: קיפר סאתרלנד, כוכב הסדרה, הצטלם לסרטון שיועד לשידור לפני פתיחת אחד הפרקים הבאים ובו הצהיר כי "קהילת המוסלמים בארצות הברית מגנה ומתנגדת לכל מעשה טרור ועומדת לצד הציבור האמריקאי. ולכן, כשאתם צופים בסדרה, הביאו את זה בחשבון". רק ג'ק באואר בכבודו ובעצמו היה מסוגל לשים קץ למתח בין ערב למערב, לפחות באופן זמני.
הומלנד
לימים, כששאלו את האוורד גורדון, השואו־ראנר של '24' ואחד מיוצרי 'הומלנד', מהי החרטה המקצועית הגדולה ביותר שלו, הוא סיפר על שלט חוצות ענק שקידם את אותה עונה שנויה במחלוקת של '24' ועליו נכתב איום מפורש וחד־משמעי בנוגע להיתכנות של טרור מוסלמי בארצות הברית: "זה יכול להיות השכן שלך". "אמנם ליוצרים לא היה שום קשר לקמפיין השיווקי הזה", הדגיש גורדון, "אבל מהר מאוד שמנו לזה סוף, כשהבנו עד כמה מסוכנת ונפיצה יכולה הסדרה להיות".
"אתה יודע כמה זה דפוק? יודע כמה זה כואב? אלה האנשים שעינו אותך. אלה האנשים שהיו סוקלים את הבת שלך למוות אם היו תופסים אותה עושה סקס" {ג'סיקה ברודי מגלה שבעלה התאסלם, 'הומלנד'}
אם '24' נחשב לשם קוד טלוויזיוני לסדרה בעלת עלילת אקשן אינטנסיבית שמקדשת את השטחיות והחד־ממדיות, כי מבחינתה חשוב יותר להתקדם במהירות לשעה שומטת לסתות נוספת בתוך היממה הנוכחית בחיי ג'ק באואר, הרי שעלייתה לאוויר של 'הומלנד' הבטיחה לצד המתח והטוויסטים העלילתיים – כיאה לתור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית בכבלים וכיאה לכניסתו של ברק אובמה לבית הלבן – גם איכויות נוספות, דוגמת סבטקסט, ליברליזם וביקורתיות. אלא שבכל הקשור לתפיסת האסלאם, גם 'הומלנד' חוטאת לאמת: המזרח התיכון מוצג כמובלעת טרור ללא כל ניסיון לשרטט תמונה פוליטית רחבה והגונה יותר. אין ניסיון לאפיין את ההבדלים המהותיים בין ארגון טרור אחד למשנהו או בין מדינה אסלאמית אחת לשכנתה, כל עוד הפחד זורם בעורקי הצופה שנאחז בקרנות כורסת הטלוויזיה.
עלילת העונה הרביעית של 'הומלנד', המתרחשת באִסלאמאבאד, בירת פקיסטן (וצולמה בקייפטאון, דרום אפריקה), כמעט שהולידה תקרית דיפלומטית. "אסלאמאבאד היא עיר שקטה וציורית עם הרים יפים וצמחייה עבותה, אבל ב'הומלנד' היא מצטיירת כגיהינום מטונף, מכוער, מוכה טרור, אזור מלחמה מופצץ עם גופות פזורות ברחובות. אין דבר רחוק יותר מן האמת", התרעמו גורמים בשגרירות פקיסטן אחרי שצפו בכל פרקי העונה, והוסיפו: "רמיזות חוזרות ונשנות על כך שסוכנות מודיעין של פקיסטן היא שותפה בהגנה על המחבלים על חשבונם של אזרחים פקיסטנים תמימים אינה אבסורדית, אלא מהווה עלבון לאלפי אנשי ביטחון פקיסטנים שנפלו קורבן במלחמה נגד הטרור. 'הומלנד' מציגה את פקיסטן כמי שמזלזלת בארצות הברית, בערכיה ובעקרונותיה, אבל זה לא נכון". דובר השגרירות, נאדים הטיאנה, אף פרסם הודעה רשמית: "השמצת מדינה שהיא בעלת ברית של ארצות הברית עושה נזק לא רק לאינטרסים הביטחוניים של אמריקה אלא גם לאזרחיה".
אבל העוול הגדול מכולם נוגע, כמובן, לבני האדם. גם אם שמים בצד את הנבלים העיקריים שצצים בכל עונה של 'הומלנד', כמו אבו נזיר וחאקאני, ישנו מכנה משותף בולט במיוחד בין כל הדמויות המוסלמיות המרכזיות שמוצגות ב'הומלנד': ניקולס ברודי, העיתונאית רויה חמאד, פייסל ואשתו האמריקאית איילין – כולם קשורים לטרור.
בספרו 'המוסלמים באים!' טוען פרופ' ארוּן קונדנני, מרצה לתקשורת ותרבות מאוניברסיטת ניו יורק, כי אם מצמצמים את הקונפליקטים של הדמויות ב'הומלנד' לכדי שורת סינופסיס אחת, ניתן לחשוב שמדובר בפרודיה: מי שמשמשת מקור מודיעיני של חזבאללה מוסרת מידע כי היא מחבבת סרטים אמריקאיים; דיפלומט סעודי משתף פעולה עם טרוריסט כדי שהילדה שלו תקבל חינוך מערבי; ניקולס ברודי מתלבט ברצינות בין אהבת ילדיו לתחושת שליחות הנקם באמריקאים חרף העובדה שלא גדל על ברכי האסלאם; ג'סיקה ברודי, אשתו, לא כועסת על התאסלמותו של בעלה בגלל הפרת הנדרים והחיים הכפולים אלא כי "אלה האנשים שעינו אותך", כלשונה. "רדיקליות היא מילה נרדפת לזהות ותרבות אסלאמית ללא שום קונטקסט", אומר קונדנני. "ככל שאתה קרוב יותר לתרבות האסלאמית כך הסיכוי שתהיה טרוריסט גדול יותר. הקול המוסלמי היחיד שמוצג כאן הוא קול הטרור".
"התופעה הזו היא בפירוש תוצאה של אירועי ה־11 בספטמבר", אומר ל'ליברל' מייקל וולף, מנהל שותף בארגון האמריקאי MOST – Muslims on Screen and TV, המנסה להיאבק בדימוי המוסלמי השלילי על המסך. "המוסלמים משכו פתאום את כל תשומת הלב והפכו למרכז של כל סדרות המתח והאקשן. אם בעונה הראשונה של '24', שצולמה לפני אותם פיגועים, היא עדיין עסקה בטרוריסטים אירופאים, בעונה השנייה ג'ק באואר כבר נלחם בטרוריסטים מוסלמים שמאיימים להפעיל פצצה בלוס אנג'לס, ואותו קו נשמר גם בעונות שאחריה".
"חלק מתכנית האימונים שעברתי היה לגרום לאנשים לתקשר. תן לי עשר דקות איתו והוא ייתן לנו את מה שאנחנו צריכים" {סעיד ג'ארה, 'אבודים'}
פארה שראזי היא מוסלמית טובה. לא בעיני המוסלמים, אולי, ולא בעיני בני משפחתה האיראנים, אבל לפחות יוצרי 'הומלנד' משוכנעים שהיא כזו. עטויה בחיג'אב היא מגיעה אל משרדי הסי־איי־איי בלנגלי, וגם אם היא מהססת לרגע, או מישהו מהקולגות שלה מביע חשד לגבי נאמנותה, פארה מרביצה עבודה שתוצאותיה החיוביות הן עלייה על עקבותיהם של טרוריסטים מסוכנים. מוסלמים, כמובן.
אם מישהו חשד שפארה היא עלה תאנה, פרוטת הפוליטיקלי קורקט של 'הומלנד' בבואה להוכיח שלא כל המוסלמים אצלה רעים, הרי שבשתי העונות הראשונות ניתן למצוא בצד ה"נכון" את דני גלבז, סוכן סי־איי־איי ממוצא לבנוני־גואטמלי, שכמובן מקבל מקארי מתיסון את המבט החשדני והמפקפק בשל מוצאו עד טהרתו הסופית כשהוא מקפח את חייו למען המולדת, ואילו בתחילת העונה הרביעית אפשר לפגוש גם את עיאן איברהים, סטודנט מוסלמי פקיסטני שכל בני משפחתו נהרגו בהתקפת מזל"טים אמריקאיים על חתונה. למרות חורבן חייו נשאר עיאן עדין, שוחר שלום שמבכר לסיים את לימודי הרפואה בשקט, בלי להסתבך בצרות. אבל הוא לא זכה לסיים את לימודי הרפואה, אחרי שמתיסון התנגשה בו חזיתית, מכרה לו כמות נכבדה של לוקשים ופיתתה אותו בחסות המשימה הלאומית ובניגוד לדתו. בסופו של דבר הוא נהרג בידי מחבל. מוסלמי. דודו האהוב, חייסאם חאקאני. גם פארה, למרבה הצער, לא חזרה הביתה בשלום. גרונה שוסף בסכין לעיני חבריה במהלך פלישת טרוריסטים לשגרירות האמריקאית בפקיסטן. גם הפעם הרוצח היה מוסלמי, ושוב מדובר בחאקאני.
מתברר שביקום ההומלנדי, המשקף באופן אמין למדי את היחס הנוכחי למוסלמים בטלוויזיה האמריקאית, בהחלט מתאפשר להיות מוסלמי נאה, טוב לב וצודק, לא רק טרוריסט שמאיים על קיומם של האומה האמריקאית והעולם המערבי. אלא שפעם אחר פעם, גם כשמוצגת דמות מוסלמית בעלת גוונים חיוביים, זו משימה לא מתגמלת במיוחד, ששכרה הוא הזכות למות בצד של הטובים.
"אני לא מצליח להיזכר בשום סדרה אמריקאית שבה מוסלמים הם סתם אזרחים מן המניין", אומר העיתונאי אפי טריגר, בעל הבלוג 'פופ טארטס', המסקר תרבות פופולרית אמריקאית. "כמעט תמיד המוסלמים בסדרות הם טרוריסטים, או סייענים לטרור, או מזדהים באמונתם עם הטרור. אפילו ב'הומלנד', שכביכול התחילה בניסיון להראות צד אחר לטרור שיש לו צידוק אנושי מסוים, זה נגמר בכך שאביו של ילד שנהרג על לא עוול בכפו מוצג כמחבל שהוא לא פחות ממפלצת".
'הומלנד'
לאחרונה יש מי שסבורים כי הטייפקאסט של המחבל המוסלמי, שסיפק כמה דקות של פרסום ופרנסה גם עבור שחקנים ישראלים ממוצא יהודי, כמו אקי אבני ב'24', הולך ונעלם מפנקסי המלהקים האמריקאים. "למרבה המזל, התסריטאים בארצות הברית הם לא אנשים רעים, אלא אנשים שרוצים לספר סיפורים מעניינים", אומר וולף. "אז אחרי שהמוסלמים הפכו לטרוריסטים שמאיימים על העולם, נוצר הצורך להכניס לתמונה גם מוסלמים שלוקחים חלק במאבק בטרור. והשלב הבא, בסופו של דבר, הוא לעזוב את הסטריאוטיפים מאחור ולפתח דמויות מעניינות. כמה אפשר לספר את אותו הסיפור? זה מעייף את הצופים ומעייף את הכותבים. לדעתי, הטרנד של המוסלמים הטרוריסטים כבר מתחיל לדעוך".
אם לשפוט על פי התחייבותם של יוצרי 'הומלנד' לפיה "קארי לא תתעסק בטרור המוסלמי לעד", חשיפתם בנוגע לכך שהעונה החמישית תתרחש באירופה והצהרתם שארגון דאעש לא יופיע בסדרה ("כי הם אכזריים מדי, והמעשים שלהם כל כך נוראיים, בסגנון ימי הביניים, ולכן אי אפשר לתת להם במה טלוויזיונית כדי לנסות להבין אותם כבני אדם", כפי שאמר אלכס גנזה, מיוצרי הסדרה) – ייתכן מאוד שוולף צודק.
"אני מוקירת תודה על החופש שלי ורוצה חופש עבור כולנו"{עאלייה שאדיד, 'פשע אמריקאי'}
האם מכאן אפשר להסיק שהשלב הבא בגלגולו של המוסלמי בטלוויזיה – שהחל כשיח' עם בעלות על נפט, גמלים ורקדניות בטן ולא היה רלוונטי לחייו של האדם המערבי הממוצע, הפך לטרוריסט־על שמאיים על האנושות והתפתח במקרה הטוב למוסלמי שנמצא בצד הנכון של המלחמה בטרור – עשוי להיות דמות מורכבת ומעניינת שלא בהקשר הביטחוני או האקזוטי? "בגדול, האמריקאים לא באמת בוחרים ללכת על מוסלמים טובים אלא פשוט להעלים אותם – או שהם טרוריסטים או שהם לא על המסך, ואז עוברים לטרוריסטים מסוג אחר", אומר טריגר. "אבל לפעמים אפשר למצוא מוסלמים מחוץ להקשר של טרור, בעיקר בהופעות אורח בדרמות משפטיות, בתפקיד הנחשלים שעורך הדין צריך להגן עליהם. זה יכול להיות גבר מוסלמי שלא מקבלים את הבת שלו לגן בגלל דעות קדומות, אישה שמבקשת להילחם על זכותה ללכת עם חיג'אב או דברים מהסוג הזה. אבל גם אז, אין שום ניסיון להראות שהם חלק מהנורמה".
"אני בהחלט יכול לומר שבעשור האחרון, במיוחד בחמש השנים האחרונות, יש עלייה מתמדת במספר הדמויות המוסלמיות שמופיעות בסדרות אמריקאיות – וגם באופן שבו מציגים אותן", מוסיף וולף. "אם לפני עשור, בסדרה כמו 'האנטומיה של גריי' היה מופיע פעם בעונה איזה חולה מוסלמי שתופס שליש מנפח הפרק, עכשיו אפשר למצוא בסדרה הזו קווי עלילה בנוסח זוג רופאים סורים מוסלמים שמגיעים אל בית החולים 'סיאטל גרייס' אחרי חודשים ארוכים שבהם הסתובבו בסוריה ועזרו לנפגעי מלחמת האזרחים שם, כדי להתמחות וללמוד שיטות מתקדמות יותר שבהן יוכלו לעזור לבני עמם. אלו דמויות הרבה יותר מרכזיות ומשמעותיות. היוצרים משקיעים בדמויות שיש להן יותר נפח ויותר זמן מסך".
גם כשמתבוננים בדרמות מהעשור האחרון שנמצאות מחוץ למשבצת ז'אנר סדרות האקשן שמביטות בלבן של עיני הטרור, קשה לזהות מוסלמים שהם "סתם אזרחים מן המניין". אמנם אותן דמויות מקבלות זמן מסך מוגדל, ונהנות מנפח ומעומק, אבל לרוב מדובר בדמויות שליליות: סעיד ג'ארה הוא אמנם אחד מ"שישיית אושיאניק" ודמות משמעותית ב'אבודים', אבל גם מחזיק עמוק בארון עבר אפל שכולל מסכת עינויים אכזרית וברברית כחייל בצבא עיראק; קארים סעיד, מנהיג הקבוצה המוסלמית בכלא 'אוז', מוצג כשוחר שלום, אבל זו תכונה שמחזיקה מעמד רק בין התקפת זעם רצחנית אחת לאחרת; במילים אחרות, גם כשהוא אינו טרוריסט או משתף פעולה, בכל הקשור לייצוגו על המסך, יצר המוסלמי רע מנעוריו.
בשנים האחרונות עלו כמה סדרות שהיו אמורות ליצור פוטנציאל גדול עבור הדמויות המוסלמיות, בעזרת נרטיב מעניין, לכאורה, שעוסק בקונפליקטים הכי ריאליסטיים במזרח התיכון. 'האישה המכובדת', שבמרכזה בתו של סוחר נשק ישראלי שמנסה להשכין שלום בעזה, להשריש לימודי תרבות ולהתקין אינטרנט לכל ילד פלסטיני. גם 'הרודן', שעוסקת ברופא מוסלמי הנשוי לאמריקאית וחי בארצות הברית עד שהוא חוזר לבית אביו הדיקטטור, אי שם במזרח התיכון, ומנסה להתמודד עם אתגר לא פשוט – להפוך את המדינה לדמוקרטיה שוחרת שלום. אבל גם בשתי הסדרות האלו קשה למצוא דמויות מוסלמיות עגולות שאינן קלישאתיות. אדם ריינר, שמגלם את יורש העצר המוסלמי ב'הרודן', הוא בכלל שחקן בריטי, וזה בולט מהרגע הראשון. הסיפורים של דמויות המשנה מטבע הדברים כבר מטופלים פחות טוב ויוצרים סיטואציות שמוכרות לעתים מאופרות סבון. ואילו הלך הרוח הכמעט אוטופי שמלווה לרגעים ארוכים את 'האישה המכובדת' גובל במדע בדיוני ולא עושה חסד עם המורכבות הנפיצה של יחסי ישראל־פלסטין. כלומר, גם יוצרי סדרות הביניים המושקעות שמזנבות רק במעט אחרי הדרמות הנחשבות ביותר, מתקשים כשזה מגיע לעיסוק במוסלמים בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
לאחרונה הפציעה על המסך עאלייה שאדיד, אישה מוסלמית כהת עור, עוטה חיג'אב, בפרק השלישי של הסדרה הטרייה של ABC, 'פשע אמריקאי', שעלתה בתחילת חודש מרץ האחרון ונכתבה על ידי ג'ון רידלי, זוכה האוסקר על כתיבת הסרט '12 שנים של עבדות'. הסדרה עוסקת בפרשיית רצח שמטלטלת קהילה שלמה ומעירה את כל השדים הגזעניים שבה. שאדיד, שמגלמת השחקנית האמריקאית רג'ינה קינג, היא אחותו של אחד החשודים ברצח, אישה קשוחה המנסה להתחקות אחרי הרוצח האמיתי ולהציל את אחיה. היא מעוררת אנטגוניזם – כמו רוב הדמויות בסדרה – אך משכה תשומת לב רבה בהקשר של האסלאם.
יוצרי הסדרה העידו כי היה להם עניין במה שיש לכל הדתות להציע לאנשים בשעת משבר, איך היא מחזקת אותם ואיך נראית אמונתם. אולם מרבית יוצרי הטלוויזיה האמריקאים, גם כשהם מלאי כוונות טובות, פשוט אינם בקיאים בענייני האסלאם או במוסלמים באופן אישי ואין להם מושג איך לאפיין דמות כזו. גם כאשר מתקבלת החלטה לשלב דמות מוסלמית בסדרה – ולדעתו של וולף זה קורה יותר ויותר משום שגם במציאות יש נוכחות גדלה של מוסלמים – הם אינם יודעים מה ההבדל בין מוסלמי פקיסטני, סורי, מרוקאי או אפריקאי, מאיזה רקע תרבותי הוא מגיע, כיצד יתלבש או אפילו איזו שפה ידבר.
MOST, הארגון שמנהל וולף, מנסה לסייע ליוצרים לשלב דמויות כאלה בסדרות באופן מגוון ואמין ככל האפשר. "אנחנו מציעים ליוצרים תחקיר מקיף ומידע רלוונטי, עזרה צמודה בבניית כל המאפיינים של הדמות ולפעמים אפילו סיפורים שלמים והצעות לדמויות", הוא מספר. אתר האינטרנט של הארגון מכיל בנק של סיפורים שמיועד ליוצרי טלוויזיה וקולנוע. אנשי הארגון מלקטים את הסיפורים, שיכולים לנוע בין מוסלמית מצליחה ומערכת היחסים המיוחדת שיש לה עם הכלב שהיא מגדלת, קורות קבוצת קריקט אפגניסטנית או יוזמה חינוכית חדשה במסגד בלונדון. "את ה'ניו יורק טיימס' אנחנו מניחים שיוצרי הטלוויזיה קוראים בעצמם", אומר וולף, "אז אנחנו מנסים להביא להם דברים אחרים, להציע להם סוג אחר של מפגש".
בעוד יוצרי הטלוויזיה האמריקאים, השבעים מדמויות מוסלמיות של מחבלים, מנסים ללמוד איך מבשלים מוסלמי אזרחי, מצדו השני של האוקיינוס סובלים מבעיה הפוכה. באירופה, שכבר שנים הולכת ומקבלת צביון של יבשת מהגרים – כאשר בחלק גדול ממדינותיה הופכת האוכלוסייה המוסלמית לגדולה ומשנה את פני החברה והרחוב – לא יודעים יוצרי הטלוויזיה איך לאכול את התופעה ואיך להתייחס אליה.
מחקר של מכון פיו האמריקאי, שנחשף לפני כמה שבועות, מגלה כי האסלאם יהפוך לדת הגדולה בעולם עד שנת 2070. במדינות כמו בריטניה וצרפת, בהן קצב הגירת המוסלמים עולה מדי שנה, יהפכו מאמיני האסלאם לרוב כבר ב־2050. על פי בדיקה של אותו מכון באביב 2014, אזרחי צרפת ובריטניה הם אלו שרואים את המוסלמים באור החיובי ביותר מבין מדינות אירופה (72% ו־64% מכלל התושבים, בהתאמה). האוכלוסייה המוסלמית ההולכת ותופחת לא מרתיעה את האירופאים כלל, אבל משום מה זה לא בא לידי ביטוי בחשיפתם והצגתם על המסך. אם תחפשו דמות מוסלמית ראויה, מדויקת ואותנטית בסדרת דרמה איכותית או אפילו סבירה בצרפת או בבריטניה – לא תמצאו.
הטלוויזיה הבריטית, שנחשבת למתקדמת ולליברלית ביותר בעולם, ו"לפחות במשדרי האקטואליה שלה מתייצבת באופן מאוד בולט לטובת המוסלמים ונגד אסלאמופוביה – גם אחרי 'שרלי הבדו' וגם אחרי עריפת ראשו של החייל לי ריגבי בלונדון – לא הציבה עדיין דמות מוסלמית מעניינת במרכז סדרת דרמה", אומר שאול אדר, עיתונאי ישראלי המתגורר בלונדון זה 15 שנה.
אפשר לגרד ברחבי הממלכה סדרה קומית בשם 'Citizen Khan', שהגיבור המרכזי שלה ממוצא פקיסטני. גם בכל אופרת סבון בריטית, כולל המפורסמת שבהן, 'איסטאנדרס', ניתן לאתר פה ושם דמויות מוסלמיות, אבל הן עושות מה שעושות כל שאר הדמויות באותן סדרות, כלומר עסוקות בתככים, בבגידות ובחיי היומיום של הפרברים. בסדרות האיכות הבלשיות, למשל, אין אף דמות מוסלמית מעניינת לרפואה.
"אני חייב להודות שבקושי רואים דמויות מוסלמיות בטלוויזיה הצרפתית", אומר ל'ליברל' פרנסואה פייר פלינר־למבר, עורך מגזין הקולנוע והטלוויזיה 'לה פילם פראנסה' (Le Film Français). "כשכבר רואים אותן, ברור מאוד לעין שהן דמויות שבאו ממרוקו, מאלג'יר או מתוניס, אבל אף פעם לא תיאמר על זה מילה. אני חייב להגיד בהקשר הזה שכמעט באותה מידה יהיה נכון לומר שבקושי רואים על המסך התייחסות לקתולים או ליהודים. אפשר למצוא אצלנו סדרה על כמרים, או דמויות של נזירות פה ושם, אבל באופן כללי יש מסורת ארוכה של הפרדה בין דת למדינה בצרפת. אנשים לא מעוניינים לדעת איך אחרים חיים בבתים שלהם בהקשר הדתי. זה נחשב דבר פרטי, ואנשים מצפים שכך זה גם יישאר".
בשנה שעברה שודר בצרפת הסיטקום 'Hôtel de la plage', שבמרכזו זוג הומואים – בנג'מין ועומאר. לאחרון יש שם ערבי ומראה ערבי מובהק, אבל הוא מתנהג כצרפתי לכל דבר. אם תרצו, מדובר במקבילה הצרפתית לדמות המוסלמית מהסיטקום האמריקאי 'קומיוניטי' – עאבד, חובב תרבות פופולרית שמוצאו חצי פולני, חצי פלסטיני, מראהו ספק ערבי, ספק הודי, והביטוי השגור בפיו אינו "אללה הוא אכבר" אלא "קוּל קוּל קוּל". הוא אמנם לא גיי, אבל מתנהג כאמריקאי לכל דבר. דמותו של עומאר, כמו דמותו של עאבד, אינה עוסקת בשום פן בזהותו הדתית, והמילה "אסלאם" לא נמצאת בלקסיקון שלו. פלינר־למבר שולף מזיכרונו סדרה צרפתית נוספת, 'עיישה', שנבנתה סביב דמות של נערה מוסלמית, אבל מדובר בסך הכול בקומדיה רומנטית שטחית שעוסקת בחיי הפרוורים. הדוגמאות הללו היו עשויות להיראות כמו שלב מאוד מתקדם של הטמעת האוכלוסייה המוסלמית ויחס שווה נפש אליה, אך למעשה מדובר במקרים בודדים שמעידים יותר על חוסר האונים התרבותי מול הנוכחות ההולכת וגוברת של המוסלמים במדינה ועל חוסר היכולת להתייחס אליהם באופן אמיתי.
"בתחילת שנות האלפיים קמה ועדה ממשלתית בצרפת, אחרי שנשמעה טענה שלא מראים מספיק את המיעוטים בסדרות הטלוויזיה, וכשכבר מראים אותם מדובר בדמויות סטריאוטיפיות שמעורבות בדרך כלל בפשע", מספר אוליבייה טורנו, נספח לענייני טלוויזיה וקולנוע במכון הצרפתי. "אצל האמריקאים יש נוסחאות מתמטיות שאומרות כמה מיעוטים צריך להכניס לסדרה, אבל אצל הרגולטור הצרפתי התקבלה החלטה כללית יותר, לעשות יותר מאמצים בעניין. האם הדברים השתנו בעשור שחלף מאז? כן, אבל לא באופן משמעותי".
ובינתיים התקבל איתות מסקנדינביה, שם המצב על מסך הטלוויזיה לא שונה בהרבה: "בדנמרק ובשוודיה יש מעט דמויות מוסלמיות, ובדרך כלל בלי התייחסות לדת או ללאום שלהן", אומר פלינר־למבר. חסן, מהגר עיראקי מובטל בקומדיה 'שוודיה אהובתי', הוא דוגמה לדמות מוסלמית שהופיעה על המסך השוודי ומוצאה הוזכר במפורש. בסדרה, העוסקת בקשיי הקליטה של אמריקאי המהגר לשוודיה בעקבות אהובתו, מדבר חסן גלויות על מוצאו, על העוול שעשו האמריקאים למשפחתו ועל מה היה עושה לאמריקאי אם היה פוגש אחד כזה. אולי אין זה מקרי שיוצר הסדרה הוא לא שוודי אלא אמריקאי. ואולי תצליחו להיזכר באמיר דיוואן, שר האנרגיה והאקלים הדני בסדרה 'בורגן', שבדיוק כפי שזה נשמע, לא מהווה דמות מרכזית מדי. שורשיו המוסלמיים צצים מדי פעם, בעיקר כשנדרש ממנו לתרגם מערבית עבור בירגיטה נייבורג את דבריו של גורם דיפלומטי כזה או אחר.
החדירה הגדולה של המוסלמים לטלוויזיה האמריקאית הגיעה אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר 2001. האם בעקבות גל הפיגועים המוסלמיים באירופה, בראשם הטבח במערכת המגזין 'שרלי הבדו' והרצח ב'היפר כשר', נראה דברים דומים גם בטלוויזיה באירופה? אם יש התעניינות מצד מפיקי הטלוויזיה היא מאוד מהוססת, אומר טורנו, "הם היו רוצים לעסוק בזה, אבל לא יודעים איך לגשת לנושא, הוא פשוט רגיש מדי. עבור הטלוויזיה הצרפתית, שבאופן מסורתי מנסה תמיד להגיע למכנה המשותף ביותר, העיסוק בהשלכות של הנושא המוסלמי קשה מדי. אני חושב שהם מעדיפים לא לגעת בזה. בשנה שעברה שודרה בערוץ ארטה 'קנקן הקטן' ('P’tit Quinquin'), מיני־סדרה בת ארבעה פרקים של במאי הקולנוע הנחשב ברונו דומון. הסדרה נגעה במוסלמים ובגזענות נגדם, אבל היא נחשבת סוגה עילית, לא משהו שהקהל הרגיל רואה ולא משהו שמשודר בערוצים המסחריים".
'הומלנד', יש לציין, דווקא הצליחה בצרפת. החיבור בין מוסלמים לטרור ולחיים עצמם מתקבל טוב יותר כשהוא לא דובר צרפתית, כנראה. "כביכול המצב היום, אחרי מעשי הטרור, מצדיק התייחסות חדשה לנושא", אומר פלינר־למבר, "אבל למען האמת, אני לא רואה את זה קורה כל כך מהר. אני מאמין שמתישהו יגיע רגע שבו מישהו יבוא עם סיפור מספיק טוב, מספיק מעניין, מספיק מחדש וכתוב היטב כדי שזה יקרה. בסופו של דבר, תעשיית הטלוויזיה הרי בנויה על אנשים מוכשרים שמפתיעים את הקהל עם משהו שלא ציפו לו".
'פאודה'
דווקא בישראל נוכחותם של מוסלמים על המסך היא תופעה מעניינת במיוחד. כבר בשנות ה־80 עסקה מחלקת השידורים בערבית של הערוץ הראשון בהפקת סדרות שרובן או חלקן דיברו ערבית, כששתיים מהן בלטו במיוחד: 'שכנים', קומדיית מצבים שבמרכזה שתי משפחות, ערבית ויהודית, שהתגוררו באותו בניין, דלת מול דלת, וניסו להתגבר על החשדנות והדעות הקדומות, וכמובן 'המסעדה הגדולה', שהביאה את הנעשה מאחורי הקלעים של מסעדת אבו ראמי ורוב הקאסט הקבוע והמוביל בה היה ערבי. הבסיס המבטיח הזה כמעט נשכח, עד שהופיע אחרי שני עשורים בסדרה עתירת הפרסים והשבחים 'עבודה ערבית', שכתב סייד קשוע וששודרה במשך ארבע עונות בפריים טיים של ערוץ 2. הסדרה עוסקת בחייו של עיתונאי ערבי ובניסיונות השתלבותו בחברה הישראלית, ומלבד מבט קומי חכם על ערבים, יהודים, יחסיהם ודעותיהם זה על זה, היא מציעה גם קווי עלילה כמו זוגיות בין יהודי לערבייה, כולל ילד משותף.
מיותר אולי להזכיר את 'חטופים', הסדרה הישראלית שהולידה את 'הומלנד', אבל ייתכן שסדרת הדרמה 'פאודה', שמשודרת ב־yes, מהווה פריצת דרך נוספת בייצוג המוסלמים על מסך הטלוויזיה. כבר כשעולות כותרות הסדרה – העוסקת ביחידת מסתערבים מצד אחד ובפלסטינים שבראשם טרוריסט מבוקש הידוע בכינויו "הפנתר" מצד שני – אפשר להבחין בבמה הזהה שמקבלות הערבית והעברית בקרדיטים. גם הדמויות המוסלמיות, על אף שחלקן אמורות להיות במובהק "רעות" (מבוקש עם דם של יותר מ־100 ישראלים על הידיים), בנויות באופן מלא, עגול ומשכנע במורכבותו.
"אני לא מצליח להיזכר בדמויות מוסלמיות שראיתי בטלוויזיה שלא היו של מחבלים", אומר הפרשן לענייני ערבים אבי יששכרוף, שיצר יחד עם ליאור רז את 'פאודה'. "הן תמיד שטחיות וכמעט תמיד משוחקות על ידי ישראלים. ובעיקר, לא משנה אם הן היו טובות או לא טובות, אף פעם לא היה בהן עומק.
"לא מזמן הקרנו שני קטעים מהסדרה בכנס שנערך בנוכחות מנכ"ל HBO – סצנת החתונה מהפרק הראשון שבה מסתערבים מתפרצים לאירוע כדי ללכוד מבוקש וגורמים לטרגדיה, וסצנה מהפרק השני, שבה נשים ערביות עטויות חיג'אב יושבות ומעשנות סיגריות תוך ניהול שיחה על ענייני אהבה. המנכ"ל צפה בזה והיה בשוק – באיזו סדרה בעולם יש ייצוג כזה לערבים ולנשים ערביות? מיד הוא אמר שהם צריכים גם כזה".
לפי יששכרוף, לא רק ש'פאודה' נעשתה פופולרית בישראל, היא גם נצפית במצרים ובעיקר מקבלת תגובות נלהבות בשטחים, אצל צופים פלסטינים. חמאס פרסמו ברשת כמה מאמרים נגד הסדרה, מספר יששכרוף, "כתבו שאנחנו סדרה של המשטר הציוני ובאנו לפגוע בדמותו של איברהים חאמד, בכיר בחמאס בימי האינתיפאדה השנייה, אבל אחרי כל זה הם צירפו לינק לצפייה בפרק הראשון של הסדרה". יששכרוף, אגב, מאשר שיש דמיון בין חאמד ל"פנתר", או בשמו המלא תאופיק חאמד. "גם הדמות שלנו ממשפחת חאמד, וגם היא מהכפר סילואד. יש בהחלט קווים משותפים ביניהם. שניהם הרגו עשרות ישראלים ונחשבים למבוקש מספר אחת. זה נבע מתחקיר מקיף, שדרכו הגענו לדברים מאוד מעניינים לגבי הקשר שלו עם אשתו, איך הוא חיזר אחריה בשנים שבהן היה מבוקש ונעדר מהבית, כמה הוא מוכן להסתכן בשביל לראות אותה. זה לא עניין של מה בכך להראות את הצד המפתיע הזה של איש טרור".
האם הקהל הישראלי בשל לייצוג הוגן של מוסלמים על המסך יותר מאשר בארצות הברית ובאירופה? "היינו בטוחים שנקבל תגובות איומות לסדרה, מימין ומשמאל", מודה יששכרוף. "יותר מחצי סדרה דוברת ערבית. יש בה פעילי חמאס שמוצגים כדמויות טובות. כשאתה מסתכל על הבחירות אתה אומר שהקהל הישראלי לא בשל בכלל לדברים כאלה, אבל מתברר שזה לא נכון. מבחינתי הדוגמה הכי טובה דווקא לא קשורה לסדרה שאני כתבתי אלא לסדרה שהבת שלי, בת השמונה, צופה בה. בסדרת הילדים 'החממה' יש סיפור שלם על ערבים – נסיך ערבי טוב שהילדים מנסים לעזור לו כי מישהו מנסה לפגוע בו. סצנות שלמות, ארוכות ומעניינות בערבית. הבת שלי שומעת ערבית בטלוויזיה בהקשר נורמלי ורגיל. כשאני רואה את זה אני אומר לעצמי, קורה כאן דבר גדול. בעוד עשר שנים הילדים האלה יגדלו להיות אנשים שיודעים שערבים הם לא מפלצות".
