כשהמנוח הפך לקברן
טקס פרסי הטלוויזיה האמריקאית ב־2009 היה עוד מאותו הדבר. כמו בשנה שלפניה, גם הפעם זכו 'מד מן' ו'רוק 30' בפסלון אמי על סדרת הדרמה ועל סדרת הקומדיה הטובות ביותר, בהתאמה. בגזרת השחקנים היו אלה שוב השמות המוכרים של בריאן קרנסטון ('שובר שורות'), גלן קלוז ('דמג'ז') ואלק בולדווין ('רוק 30'), שגרפו את הפרס בפעם השנייה ברציפות. חברות הכבלים היו אז בשיאן, רשתות השידור שפכו ליטרים של זיעה כדי לשרוד במשחק, סדרות מופת שרטו זו את זו בקרב על השלל ועדיין נשאר מספיק לכולם, ובאופן כללי, הטלוויזיה הוכיחה כי השמועות על גסיסתה היו מוקדמות. אבל אז, באמצע הטקס, הגיח לבמה ד"ר הוריבל, האלטר־אגו האינטרנטי של המנחה ניל פטריק האריס, והכריז: "פרצתי לטלוויזיה שלכם כדי לבשר לכם שהטלוויזיה מתה".
"למה לצפות במשהו כזה", הצביע הוריבל/האריס על המסך הגדול שהציג את השידור הטלוויזיוני של הטקס בצלילות ובחדות, "אם אפשר לצפות במשהו כזה", לחץ על כפתור כדי להדגים מסך קטן ומפוקסל ברוח האינטרנט של אותם הימים. "אנחנו לא עבדים של פרסומות", הוסיף, "באינטרנט אפשר לראות כל דבר בלי הפ־ס־", נקטעו דבריו והתמונה קפאה על אייקון הבאפרינג המושמץ שמלמד על עיכוב הצפייה בסרטון ביתי עד לטעינתו. "העתיד של הבידור הביתי הוא האינטרנט. אני חושב שאפשר לומר בביטחון – עידן הטלוויזיה נגמר".
הדברים האירוניים האלה נאמרו כבר לפני שמונה שנים, פרק זמן של ארבעה נצחים במושגי טכנולוגיה עכשוויים, מפי דמות שנולדה ביצירת שוליים אינטרנטית ('בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבל') ומגולמת על ידי שחקן שלא רק זכה בטלוויזיה למלוא פרסומו ('איך פגשתי את אמא') אלא למעשה כמעט נולד בתוכה ('דוגי האוזר'). אם תשאלו פסיכולוגים, הם יספרו לכם כי מאחורי כל אירוניה מלאת ביטחון מתחבא חשש מסוים. החשש, שנזרע בטקס שכל מטרתו היא לחגוג את נפלאות היבול שעלה באותה השנה על המסך הקטן, היה שהאינטרנט יחסל את הטלוויזיה. אבל בסוף האירוניה ניצחה. האינטרנט התאבד, והטלוויזיה התנדבה למלא את קברו ברגבי אדמה כדי לוודא שהוא נשאר שם למנוחת עולמים.
נשארים על הר נבו
בתי הקברות מלאים בסיפורים שהיו יכולים להיכתב אחרת, וכך גם הסיפור על סדרות הרשת. עד לא מזמן ניבאו כל המומחים כי האינטרנט יביא לסופה של הטלוויזיה כפי שהכרנו אותה. זה קרה, במובן מסוים, אבל לגמרי אחרת. הציפייה המקורית הייתה שסדרות הרשת יהרגו את סדרות הטלוויזיה, ואם לא יהרגו – לפחות יקראו עליהן תיגר, ואם לא יקראו תיגר – לפחות ינגסו בהן, ואם לא ינגסו – לפחות שיהיה עליהן דיבור, ואם לא יהיה דיבור – לפחות שנדע לנקוב בשמותיהן של עשר סדרות רשת, או, יודעים מה, אפילו חמש. שיהיו דרמות קצרות, סיטקומים, תכניות מערכונים, כל דבר חצי מתוסרט שאפשר לקרוא לו "סדרת רשת". הזיכרון מתגרד, אבל רוב הצופים לא מצליחים לשלוף ממגירותיו יותר משתיים או שלוש סדרות כאלה, ודאי שלא באותה הקלות שבה ניתן למנות סדרות טלוויזיה.
הסיפור הזה היה צריך להיכתב אחרת מכיוון שהדרך ליצירת סדרת רשת הייתה אמורה להיות קלה כל כך. כבר לא צריך פיץ', מצגות, אולפנים, תאגידים, ספונסרים, מפיקים, חדר תסריטאים, שואו ראנר ודד־ליינים. רק תביאו רעיון. הטכנולוגיה כבר כאן – קחו מחשב, ווב קאם, סמארטפון, טאטאו את החדר מהפירורים של הקססה וצלמו בזמנכם החופשי. הפלטפורמה כבר כאן – יש אתרי שיתוף וידיאו כמו יוטיוב או וימאו ואינספור מדריכי רשת להעלאת בלוגים אישיים. אמצעי השיווק כבר כאן – יש לכם פייסבוק, טוויטר ואלפי חברים שיש להם אלפי חברים שיש להם אלפי חברים ומי בכלל צריך היום סוללת מרקטינג ויחסי ציבור משומנת. ולא פחות חשוב – אף אחד לא יתערב לכם בתוכן, אתם תעשו פשוט מה שאתם רוצים. ההבטחה הייתה גדולה, היוצרים העצמאים הוזמנו להפריח את השממה, והאינטרנט היה אמור להביס את הטלוויזיה בקרב על הכתר. תוך שנה, שנתיים, מקסימום חמש. אבל בינתיים עברו יותר משני עשורים מאז עלתה לאוויר סדרת הרשת הראשונה, 'The Spot' (1995–1997), שהוכתרה בתואר המחייב "'מלרוז פלייס' של האינטרנט" – ורגע לפני הכניסה לארץ המובטחת נתבקשנו להישאר על הר נבו.
ניל פטריק האריס, באותו מונולוג, הצביע על שורש הבעיה האינטרנטית דאז – באפרינג, תמונה מפוקסלת ושאר כשלים טכנולוגיים שמצטופפים יחדיו תחת מטרייה של חוויית צפייה איומה. מאז קרו שלושה דברים: הסדרות של חברות הסטרימינג השתלטו על טקסי פרסי הטלוויזיה; פורמטים של סדרות יוטיוב קצרות, כמו למשל 'הסיפור שלה' (ר' מסגרת), זכו למועמדויות בקטגוריה ייחודית משלהם; והעולם הטכנולוגי החדש כמו נברא בשביל שנייצר כל היום סדרות רשת שיציגו קולות רעננים, יערערו את מעמד הטלוויזיה המסורתית ויבחנו את גבולות התוכן. כלומר, זו לא הטכנולוגיה שמנעה מהאינטרנט להיות המקום שממנו צומחת פסגת האמנות שתגדיר את התקופה. אז מה קרה?
בין סדרה ברשת ל"סדרת רשת"
לפני שמנתחים מה קרה, חשוב להבין למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "סדרת רשת". ולפעמים, קל יותר לקבוע מה לא. 'בית הקלפים' של נטפליקס, לדוגמה, היא לא סדרת רשת. כלומר, מדובר בסדרה, והיא עולה ברשת, אבל היא לא "סדרת רשת". נכון, אין לה מועד שידור שבועי ושעת צפייה מוגדרת, וניתן לצפות בה בבינג', אבל עומד מאחוריה בית הפקה ענק, משחקים בה כוכבי קולנוע גדולים ומושקעים בה סכומי עתק (כ־4.5 מיליון דולר לפרק). בקיצור, זו סדרת טלוויזיה לכל דבר ועניין. גם סרטוני "עשה זאת בעצמך", שנמצאים בקצה השני על ספקטרום היצירה האינטרנטית ומתמחים במתן טיפים בנוסח עדות אשלי־בקשי־דקשי, הם לא "סדרת רשת".
סדרת רשת היא סדרה עצמאית, מתוסרטת או מתוסרטת באופן חלקי, בעלת עונות ופרקים, שעולה לרשת באופן חובבני, מבלי שתהיה כפופה לתכתיבי אורך, עיצוב, תוכן והפקה, ובעיקר – ללא תיווך ומבלי שיעמוד מאחוריה גוף מסחרי. במילים אחרות, "סדרת רשת" היא החלום הרטוב של כל אדם נטול משאבים וקשרים להעביר את רעיונותיו הנפלאים להמונים. זה, לפחות, היה אמור להיות הגורל הטוב של סדרות הרשת ויוצריהן.
אבל במקביל לשדרוג שעבר האינטרנט הצעיר, השתנתה גם הטלוויזיה הקשישה. לא רק שרשתות השידור, השחקנים הגדולים של ראשית ימי הטלוויזיה, הפכו לדינוזאורים, גם ערוצי הכבלים ששלטו בכיפה בשני העשורים האחרונים והביאו לנו פנינים כמו 'הסופרנוס', 'הסמויה', 'מד מן' ו'שובר שורות', הלכו ודעכו. על כס המלכות התיישבו חברות סטרימינג, כמו נטפליקס, אמאזון והולו, ושלוחות אינטרנטיות שנוצרו על ידי רשתות השידור וערוצי הכבלים, ויחד הן הטמיעו בתוכן את הסטנדרטים האיכותיים של תור הזהב אבל לקחו קדימה את שיטת הצפייה – צפו במה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים.
הרעיון הזה נשמע מוכר, כי בדיוק עליו מושתת האידיאל האינטרנטי – ביטוי אינדיבידואלי בעולם הגלובלי, הן מנקודת המבט של היוצר והן מנקודת המבט של הצופה. מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים. הבעיה עם כל השפע הזה היא כל השפע הזה – הדברים המעולים טובעים בתוך ים הבינוניות. המבקרים, מתווכי התרבות, בקושי מצליחים לשרוד את כמות התוכן שעולה עכשיו ברשתות השידור, בערוצי הכבלים ובשירותי הסטרימינג כדי לסנן עבור הצופים הפוטנציאליים את הסדרות הטובות, ונכונים הדברים במיוחד גם לגבי סדרות הרשת. בניגוד לרשימות אדיטוריאליות שמציגות את סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר של השנה החולפת, או לרשימות המועמדים לפרסי הטלוויזיה, כמעט בלתי אפשרי למצוא ברשימות המקבילות שמציגות את סדרות הרשת הטובות ביותר חפיפה בין שתי סדרות. אלא אם כן קוראים לסדרה שלך 'קומיקאים במכוניות שותים קפה'.
שמישהו חשוב ילחץ על פליי
כאשר רשימות ההמלצות של המתווכים השונים אינן חופפות לעולם, חוזרים העכבר האלחוטי ומסך המגע לידיו של הגולש. לפעמים זה נחמד, כי לפעמים כשהולכים לאיבוד אפשר לגלות אוצרות נפלאים, אבל בדרך כלל זה מבלבל. בלי המתווכים, לאף אחד אין יותר מושג איך להפריד בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, בין פייק לניוז. לאף אחד אין כבר זמן לבזבז על סדרות שהן אינן מאסטרפיס מחד או כיף טהור מאידך. בלי המתווכים, מגיח מתוך המסך האפיפיור אינדיבידואליקוס הקדוש – ג'יזס כרייסט, הוא מנפנף בצלבו, הרי ביקשתם מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים. בלי המתווכים, כולם חוזרים לזרועות סיינפלד.
ג'רי סיינפלד, בשנים האחרונות, הוא יוצר רשת. כי יש לו סדרת רשת. זה נשמע מוזר, כי סיינפלד הוא כבר 20 שנה קומיקאי עשיר ופריבילגי שמסוגל בצפירה אחת להכניס אפילו את אובמה לאחת ממכוניות היוקרה בסדרת הרשת שלו 'קומיקאים במכוניות שותים קפה'. גם לואי סי.קיי, בין שלל המפתחות שמחוברים לצרור הגדול שלו, מתהדר במפתח לדלת הקסמים של האינטרנט. 'הוראס ופיט', יצירת המופת האחרונה שלו, היא סדרת רשת שנמכרת על ידו באינטרנט לפי משקל. אבל, כאמור, הוא לואי סי.קיי. אנשים שיוצרים סדרות רשת הם כמעט אף פעם לא לואי, לא סיינפלד ולא נטפליקס. הם חיים בדירת חדר בברוקלין או בפלורנטין, כותבים משהו על החיים שלהם ומקווים שמישהו חשוב ילחץ על פליי.
למישהו החשוב הזה יש חליפה ועניבה והוא עובד בטלוויזיה. ב־2012 עלתה באתר שיתוף הווידיאו וימאו סדרת הרשת 'היי מיינטננס' ('High Maintenance'), שמגוללת בפרקים קצרים, בני חמש עד 20 דקות כל אחד, את עלילותיו של סוחר גראס בניו יורק. הסדרה, שיצרו בני הזוג בן סינקלייר וקטיה בליצ'פלד, הפכה במהרה לקאלט, עד שנרכשה על ידי HBO הגדולה ונעשתה סדרת טלוויזיה "אמיתית". חשוב לציין כי לא רק שהיצירה המקורית לא איבדה מהאותנטיות והקסם שלה, המעבר מהאינטרנט לטלוויזיה אפילו שדרג אותה: "היא השתפרה, הרגש עמוק יותר, היא מודעת יותר לעצמה ואפיון הדמויות עשיר יותר", נכתב עליה במגזין 'אטלנטיק'. עם כל הכבוד לרצון לראות יצירות שמגיעות מלמטה, לפעמים צריך משהו גדול שיבדל את הטובים מכל השאר, שמאופיינים לא רק בחתרנות אלא גם בעשייה מרושלת. והדבר הגדול הזה הוא הטלוויזיה.
'היי מיינטננס' היא לא דוגמה בודדה. סדרות רשת מצליחות או יוצרי רשת מקוריים נלכדים בשנים האחרונות במלתעות הטלוויזיה. הקומיקאית איסה ריי החלה את דרכה עם סדרת רשת בשם 'הרפתקאותיה של נערה שחורה ומגושמת' לפני שקיבלה מ־HBO את המושכות לסדרה 'לא בטוחה'. 'ברוד סיטי' נולדה כסדרת רשת של אילנה גלזר ואבי ג'קובסון לפני שהפכה לסדרת טלוויזיה בעלת אותו השם בערוץ קומדי סנטרל. רייצ'ל בלום, כוכבת ויוצרת 'האקסית המטורפת', נתגלתה בזכות שיר שהעלתה ביוטיוב ובו היא מודיעה על רצונה לשכב עם הסופר הקשיש ריי ברדבורי ('Fuck me, Ray Bradbury') כשנתיים לפני שמת בשיבה טובה בגיל 91.
בדברי הפתיחה למרתון סדרות רשת שנערך בסינמטק תל אביב במרץ האחרון ביוזמת עמית איצקר ('משיח', 'חתיכות'), נכתב בין היתר כי "יש סיכוי שיגלו אותך בתעשייה" ו"בואו לגלות את הכישרונות החדשים שיופיעו בעתיד על מסך הטלוויזיה שלכם". כי גם בישראל נשאבות תופעות אינטרנטיות מצליחות – מ'בקיצור' דרך 'ניר וגלי' ועד 'ערוץ הכיבוד' – לתוך מפלצת הרייטינג הטלוויזיונית 'ארץ נהדרת'. למעשה, האינטרנט נרדם בעת מילוי תפקידו כאלטרנטיבה לטלוויזיה. במקום להיות פלטפורמה שתבסס את עצמה כבית האחד והיחיד לתכנים עצמאיים, פרועים ובוטים, האינטרנט הפך להיות עוד תחנת מעבר בדרך לדבר ה"אמיתי". אם תרצו או לא, האינטרנט, בעצם, הוא האודישן הגדול לטלוויזיה.
בשבחם של קשקושי שיכורים
העובדה שלכל רשת שידור, חברת כבלים ושירות סטרימינג יש בית הפקות עשיר ביוצרים מוכשרים לא בהכרח סותרת – ובטח שלא מונעת – את הניכוס הטלוויזיוני של התכנים האינטרנטיים. גופי הטלוויזיה הגדולים גם לא מנסים לשנות דרמטית את היצירה האינטרנטית שעלתה בחכתם. הם אמנם מכתיבים פורמטים טכניים מגובשים יותר – מבחינת נרטיב עונתי, אורך פרק ומבנה עלילתי – אך הם משתדלים לא להפריע יותר מדי. כי הטלוויזיה מבינה היטב שני דברים מרכזיים: הראשון, הצלחת סדרות הרשת נובעת בראש ובראשונה מהקול הייחודי שלהן, ולכן הטלוויזיה תנסה לשמר אותו ולא להילחם בו; והשני, סדרות הרשת מגיעות עם קהל מעריצים נאמן וחומרים שכבר הוכיחו את עצמם.
עידו קינן, בעל מגזין תרבות הרשת 'חדר 404', לא משוכנע בניצחון הטלוויזיה על האינטרנט. "כוכב רשת שיש לו מיליוני עוקבים וקיבל גם סדרה, הצליח", טוען קינן, "כי הוא הגיע לקהל גדול, בינלאומי, והוא עשה את זה בלי כוח ההפצה והפרסום שיש לאולפני טלוויזיה. כלומר, גם אם הוא מגיע בסוף לטלוויזיה – זה עדיין מעיד על ההצלחה של האינטרנט. הטלוויזיה המסורתית רואה את הכוכבים האלטרנטיביים ומנכסת אותם לעצמה. פעם היו צריכים להגיש פיילוט, למצוא חן בעיני הבכירים, לעשות מה שהם דורשים. היום היוצרים עושים מה שהם רוצים באינטרנט.
"לא כל יוצר רוצה בהכרח להפוך את היצירה לפרנסה – זאת מחשבה ישנה, טלוויזיונית. היוצרים העצמאים יוצרים את מה שהם רוצים. הם לא צריכים להצדיק את קיומם, הם לא צריכים להביא רייטינג או שיישלחו לפח. הם נהנים מהרבה יותר חופש יצירתי. גם הקשר בין היוצרים לקהל הוא הרבה יותר חזק, הוא חלק אינהרנטי מהעשייה. אלה אנשים שגדלים בתוך הקהילות שלהם והם חלק אורגני מהן. לא בטוח שהטלוויזיה, במבנים המסוימים שלה, מתאימה בכלל ליצירה האינטרנטית. הרי תנאי הייצור מכתיבים את המוצר. החיסרון הוא שהיוצרים באינטרנט לא מקבלים חשיפה כמו בטלוויזיה. והיתרון – יש שם חופש יצירתי לאנשים שלא מתבטאים במקומות אחרים".
דוגמה לעשייה אקספרימנטלית היא 'Drunk History', סדרת רשת שהפכה לסדרת טלוויזיה בקומדי סנטרל. במרכז הסדרה מנסים אנשים שיכורים להציג סיפורים היסטוריים שמומחזים על ידי שחקנים שמדבבים את הקשקושים של השיכורים. "אני לא חושב שהייתי מצליח למכור את הסדרה לטלוויזיה אלמלא הייתה לי גרסה שלה ברשת", הודה דרק ווטרס, שיצר אותה יחד עם ג'רמי קונר, בראיון ל'Vice'.
המעבר הנונשלנטי של סדרות הרשת לטלוויזיה מעורר את השאלה מה ההבדל בין סדרת רשת לסדרת טלוויזיה. הרי הפלטפורמה האינטרנטית, נטולת הגבולות והרגולציה, הייתה אמורה לאפשר חדשנות, פראיות והתרסה, אז למה נדמה שהגעתה למדיום המסורתי יותר מלווה בשלווה יחסית; ומי צריך את הקולות האינטרנטיים הפרועים של אבי ואילנה מ'ברוד סיטי' בזמן שברקע מהדהדים הקולות הטלוויזיוניים הפרועים לא פחות של האנה, מארני, שוש וג'סה מ'בנות'; ולמה נרצה סיפורים קיצוניים באינטרנט אם אנחנו עדים לסצנת סקס של זוג בני 70, טרנסג'נדר ואשתו לשעבר, ב'טרנספרנט' הטלוויזיונית. איפה, לעזאזל, ה"מהפכה" שהבטיחו לנו?
חפשו מענה באינטרנט, המקום שבו לכל שאלה יש תשובה. 'Webseries are Dead' היא סדרת רשת איטלקית על חבורת צעירים שמנסה ליצור סדרת רשת אך מגלה שמדובר במשימה קשה במיוחד. רק באינטרנט אפשר למצוא סדרה בעלת שם שחורץ מראש את גורלה, כמו גם את גורל הז'אנר כולו – סדרות הרשת מתו.
יכול להיות שהבעיה העיקרית של סדרות הרשת היא עניין של תדמית. במגזין הרבעוני 'פילמייקר', המכסה בעיקר סרטי קולנוע עצמאיים, כתב הבמאי והקומיקאי הצעיר טוד ביבר, כי "הקונצנזוס בקרב אנשי התעשייה לגבי סדרות רשת הוא שהן הרבה פעמים חובבניות, מחופפות ועסוקות בעצמן. חסר בהן סיפור ועומק של דמויות, והן משמשות יותר כנקודת פתיחה בקריירה מאשר מטרה בפני עצמה". על השאלה אם בכל זאת כדאי ליצור סדרת רשת, משיב ביבר בחיוביות מסויגת: "כן, רק אל תקראו לזה סדרת רשת".
יוצא דופן כמו כולם. סוף דבר
הטלוויזיה, כאמור, עדיין חיה. אחת הסיבות לכך היא צורך הישרדותי בסיסי. לעולם לא להיתקע, תמיד להשתנות – זאת כל החוכמה. המדיום, רגע לפני ששמט מבין אצבעותיו את תור הזהב שלו, הפך פתאום אמפיבי; ברצותו, יגמע מרחקי ריצה עצומים על היבשה הטלוויזיונית, וברצותו אחרת, יצלול למעמקי האוקיינוס האינטרנטי. אבל הטלוויזיה לא הייתה מצליחה לשמור על רלוונטיות כיום אלמלא האינטרנט היה המחלה האוטואימונית הגדולה ביותר בהיסטוריה של הטכנולוגיה. רוב התוכן העצמאי שנמצא באינטרנט הוא לא מספיק טוב, במילים עדינות, ואילו התוכן האינטרנטי הראוי עובר מיד, כאמור, לזרועות הטלוויזיה.
נביאי התהליכים התרבותיים והטכנולוגיים טוענים בעיקשות כי הדבר הרע שקרה לסדרות הרשת יקרה בסופו של דבר גם לסדרות הטלוויזיה. ב־2002 שודרו בטלוויזיה 182 סדרות מתוסרטות, ב־2009 שודרו 211 סדרות, ב־2016 כבר שודרו 455 סדרות, והשנה אנו צפויים לחצות את רף 500 הסדרות. המון סדרות, אבל אף אחת מהן לא 'הסופרנוס', 'עמוק באדמה' ו'מד מן'. כמו שטבענו באינטרנט, כך נטבע יום אחד גם בטלוויזיה.
דווקא בקולנוע, האבא של הטלוויזיה והסבא של האינטרנט, נעשו כמה ניסיונות לדבר ברוח התקופה. אבל כדרכו של כל קשיש שמנסה לדבר צעיר, זה יצא קצת עקום, מיידלע. במסווה של עידוד יצירה עצמאית, כאשר המטרה האמיתית היא להכניס עוד כסף לחברות מסחריות, חבר הקולנוע ליצרניות טלפונים חכמים, פיזר מכשירים בין במאים בכירים וקיווה שהם יצליחו להוציא מזה משהו. אמנם סרטים ניסיוניים קצרים, כמו 'דיג לילי' של פארק צ'ון ווק שצולם באייפון 4 או 'שני כדורי גלידה' של רוברט רודריגז שצולם בבלאקברי, הרשימו את המעריצים, אבל יבול סרטי הסמארטפון הסתכם פחות או יותר בהבלחות פסטיבליות בודדות כמו 'אוליב' ו'טנג'רין' ובסרט התיעודי זוכה האוסקר 'מחפשים את שוגרמן', שצולם בחלקו בעזרת אפליקציית אייפון שמדמה מצלמת 8 מ"מ אחרי שנגמר התקציב. מכאן ועד חגיגה קולנועית של אלפי יצירות עצמאיות בשנה – המרחק עצום.
כל הטכנולוגיות של המאה ה־20 עברו את אותו התהליך המחזורי, טוען פילוסוף הטכנולוגיה פרופ' טים וו בספרו 'המתג הראשי: עלייתן ונפילתן של אימפריות המידע' (2010). לדבריו, הן התחילו כפתוחות, כאוטיות, יצירתיות ומרגשות, אבל עם הזמן נשלטו על ידי אינטרסים תעשייתיים. השאלה שהעלה וו בסוף הספר – האם זה מה שיעלה בגורלו של האינטרנט – זוכה בספרו האחרון 'סוחרי תשומת הלב' (2016) לתשובה חיובית נחרצת.
"קיוויתי שהמעגל ההיסטורי הזה ייעצר, אבל כוחו של הגורל, או של הכלכלה, או של מה שזה לא יהיה, התברר כמפתה באופן שאי אפשר לעמוד בו. כולם חשבו שהאינטרנט יישאר יותר תחרותי, אבל, כפי שלנין אמר, לכמות יש איכות משל עצמה, ובעשר השנים האחרונות נראית התבלטות של כוחות־על המוּנעים על ידי אותה כלכלה מיושנת – במיוחד פייסבוק, גוגל ואמאזון – שהשיגו שליטה על אזורי המחייה שלהם ולא נראה שיוותרו עליהם בקרוב. בכלל, אם מביטים במערכת האקולוגית העיקרית של האינטרנט, רואים בה פחות שוק תחרותי ויותר רצף של חברות בעלות שליטה גלובלית, ואחריהן קבוצה של חברות עייפות המתכתשות ביניהן על הפירורים שנותרו.
"אם מתבוננים בתחילת המילניום, רואים שהטעות הגדולה ביותר של האידיאליסטים של האינטרנט הייתה כישלון מוחלט בשימור מה שהיה טוב ברשת (פתיחות, מגוון קולות וחובבנות כנה) ובהרחקת מה שרע (הטרלה, קליקבייטים, פרסום רב ופולשני, פריצות אבטחה). האמינו יותר מדי שהכל יסתדר וכי אזרחי הרשת, ה'netizens', הם שונים, שתרבות האינטרנט שונה באופן מהותי. למרבה הצער, אמון היתר הזה בתרבות האינטרנט הותיר חלל, שהתמלא הן בהתנהגות הכי נחותה של האדם והן בנורמות הכי בסיסיות של מסחר. רבים מדי הסכימו לקבל על עצמם את הפורמט התאגידי הסטנדרטי, עם הדרישות האינסופיות שלו לצמיחה. בכך הם ויתרו על הפוטנציאל להיות באמת יוצאי דופן כפי שאבות אבותיהם קיוו שיהיו".
כמה סדרות רשת שכדאי להכיר
- נמסטה, ביצ'ז // סדרה קומית בת שישה פרקים באורך 4–5 דקות, שיצרה ומככבת בה סאמר צ'סטנט, שעוסקת בעולמן הקשוח של נשות היוגה בלוס אנג'לס.
- דיוויד // קומדיה שחורה בת חמישה פרקים, שיצר דין פליישר־קמפ ומככב בה נייתן פילדר, על גרוש טרי ששומע מהמדיום שלו שצומחת לו בחזה אבן שחורה שמותירה לו חמישה שבועות בלבד לחיות.
- 555 // אנתולוגיה בת חמישה פרקים, שיצרו קייט ברלנט, ג'ון ארלי והבמאי אנדרו דה־יאנג ('כשגבר פוגש אישה'), המתארת את ניסיונם של הדמויות בכל פרק להתפרסם בכל מחיר.
- הסיפור שלה // סדרה בת שישה פרקים, שיצרו ומככבות בה ג'ן ריצ'רדס ואנג'ליקה רוס, על עולם הדייטינג של טרנסג'נדריות. הסדרה, שעלתה ביוטיוב, הייתה מועמדת בקטגוריית הסדרה הקצרה הטובה ביותר בטקס פרסי האמי האחרון.
- החיים הגאים והמופלאים של כיילב גאלו // קומדיה רומנטית בת חמישה פרקים באורך 20 דקות לערך, בכיכובו של בריאן ג'ורדן אלוורז, שניתן להגדיר אותה כ'וויל וגרייס' על ספידים.
- קחו את אשתי // סדרה בת שישה פרקים באורך 20 ומשהו דקות, שעלתה בשירות הסטרימינג סיסו, בכיכובן של קמרון אספוסיטו וריאה בוצ'ר, זוג סטנדאפיסטיות (גם בחיים) שמעלות מופע על חייהן.
- מצב לא אנושי // סדרה קנדית בת 33 פרקים, רובם באורך 4–8 דקות, על פסיכולוגית (טורי היגינסון) שמתמחה במטופלים בעלי יכולות על־אנושיות, כמו למשל איש זאב.
- דרווין // סדרה בת 12 פרקים באורך 5–10 דקות כל אחד (למעט פרק הסיום שנמשך רבע שעה), בבימויה של קרי פרסטון (כוכבת 'האישה הטובה' ו'דם אמיתי'), על קואצ'ר מצליח שחייו מתפרקים.
