מחזיר אהבות קודמות: איך ולמה השתלטו הקאמבקים על הטלוויזיה | מאת לילך וולך

במגזין 'פסיכולוגיה היום' התפרסם לפני שנתיים מאמר שכותרתו "לחזור הביתה – כשאהבות ישנות ניצתות מחדש"; הפרופיל המכסיף והמרגיע של ד"ר רנדי גאנת'ר נוסך שלווה שרק מי שנמצאת 40 שנים בעמדת המטפלת יכולה להעביר דרך פיקסלים. "כן", היא מאשרת, בקול שאפשר לדמיין, בוסטוני בחיתוך שלו, מצטלצל וחם, "אפשר לחזור לעורר מערכות יחסים ישנות שחשבתם שכבר נסתיימו, ולהיות מאוהבים יותר מתמיד".

שלושה דברים פועלים לטובת מערכות יחסים שהוצתו מחדש, טוענת גאנת'ר, "הראשון הוא שהן לא צריכות להתחיל מחדש. השני הוא ששני הצדדים חוזרים עם יותר ניסיון, תקווה ונחישות לגרום לזה לעבוד. השלישי, ואולי החשוב מכולם, הוא שעד עכשיו הם כבר הספיקו להשוות את מה שהיה להם עם מערכות יחסים אחרות, וכעת הם יכולים להעריך את ההזדמנות הנוספת לעשות את זה נכון".

כל זה טוב ויפה. והקול הדמיוני של גאנת'ר הוא באמת קרמלי מאוד ורך, והשיער הלבן שלה מעורר הערצה והשראה להתבגרות מכובדת, אבל מה לכל הרוחות הקשר בין טיפים ליחסים ובין טלוויזיה. ובכן – כל הקשר שבעולם, גבירותיי ורבותיי. כל הקשר שבעולם. אין לך דבר שהוא לא מערכת יחסים, לא כל שכן מה שמוגדר על ידי עצמי כמשמעותי, מיתולוגי, מעצב או משפיע. אם הייתה לכם ולו סדרת טלוויזיה אחת שהצליחה לחדור אצלכם את הקרום הדק בין הלא ממשי לממשי, בין הפנטסטי למציאותי, בין הרושם המיידי לרושם המתמשך – הרי שאתם יודעים על בשרכם שמדובר היה במערכת יחסים.

תסמונת האקס המיתולוגי

ובואו בבקשה נניח לסדרות הילדות בצד, הן לא שייכות לכאן. אהבנו את נילס, מרקו, פינוקיו ויאדה יאדה יאדה, למה הפסיקו לייצר את שוקולד רוזמרי ואיזה קטע הייתה אבקת זיפ. כל זה לא חשוב, כי אהבות הילדות שלנו מחווטות נפשית אחרת לגמרי, והן חסרות את הממד הרומנטי, המסעיר והנפיץ של "הצתה מחדש". נוסטלגיה היא ההתרפקות על העבר (והוגדרה, כמה יפה, על ידי הרופא השוויצרי יוהנס הופר במאה ה־17, כמחלת התשוקה של אדם לחזור לארץ מולדתו), ועצם העיקרון המקיים שלה נעוץ בחוסר האפשרות לשחזור הימים שחלפו, באופן נטול הסכנה שהם מקננים במיינד שלנו, רחוקים מהאפשרות של "אבל מה אם". אנחנו לא יכולים ולא רוצים להצית מחדש את תחושת הפליאה והחיבה שהייתה לנו אל מול קיפי בן קיפוד, כי זה יצריך אותנו לשבת מכורבלים עם שמיכי ואצבע תקועה באף על השטיח מול תכנית שפשוט לא יכולה לעניין אותנו היום באותו האופן.

ואולי בכלל מערכות היחסים שנרקמו לנו עם סדרות טלוויזיה, גם הן דבר שכבר צריך להגדיר בעבר שלא ישוב עוד – אמנם העבר הקרוב, אבל בכל זאת, הזמנים הם א־צ'יינג'יים, והם עושים את זה די מהר. האופן הקלאסי שבו צרכנו את האמנות השמינית הרי נתון היה בידי צד אחד בלבד, הצד המייצר, האורז, המשווק והמחליט הבלעדי של רשתות הטלוויזיה. את הטלוויזיה אפשר היה לצרוך רק דרך מקלט טלוויזיה, אחת לשבוע, באותו היום ובאותה שעה, ומי שפספס – פספס, יסתפק נא בשיחות הברזייה. מראש, האפיל הגבוה יותר ומאזן יחסי הכוחות היו של החלק הארי של מערכת היחסים הזו; הטלוויזיה אמרה לקפוץ, ואנחנו שאלנו באיזה ערוץ.

וכך הלכנו איתה תקופה, עם הטלוויזיה, לפעמים שנים. התבגרנו מול נערים ונערות אחרים; התאהבנו במקביל למערכות יחסים מתוסרטות; שאלנו מהן משפטים שנראו לנו חכמים משלנו, מצחיקים משלנו. הם הגדירו לנו טוב מאיתנו מהם הרגשות המבלבלים שאנחנו חווים, העניקו לנו פתרונות ואופקים אפשריים, נתנו לנו להציץ בעתידים אופציונליים. דמויות טלוויזיוניות היו המשפחה המורחבת שלנו, האהובים שלנו, בדמיון שלנו גם המאהבים שלנו. זה היה חד־צדדי, ועדיין אמיתי לגמרי. והיה לה מרחב, לטלוויזיה, ופנאי להדהד – לא היינו מוצפים באינסוף אינפורמציה, לא היו מאות תכניות מתחרות, או עשרות ערוצים מקבילים. זה לא היה כל כך מזמן, ובכל זאת, לא לכולם היה מחשב ביתי, לא לכולם היו יותר משניים, שלושה ערוצים. בקונסטלציה שכזו, איך אפשר שלא להתמסר? זו הרי כמעט מערכת יחסים של תסמונת שטוקהולם.

העניין החמקמק שיושב בבסיס המניפולציה המובנית של סדרות טלוויזיה שעושות קאמבק, הוא ההבטחה הנרמזת שמקופלת בה – אנחנו, אלוהי הבריאה האלטרנטיבית, נגרום לכם לחוש באותו האופן שחשתם אז. זוכרים איך הזדהיתם? זוכרים שהרגשתם שיש מי שנותן לכם קול בעולם? זוכרים שהגדרנו עבורכם חלומות ושאיפות וארזנו אותם בשבילכם בצורה שהייתה מושגת־לא־מושגת, וכמה מסעיר זה היה? אז הנה היא כאן, האקסית המיתולוגית. היא חזרה לדפוק על הדלת, התלבשה יפה במיוחד, ואפילו משתמשת באותו הבושם מאז – לא תפתחו לה את הדלת?

ארבע מילים אחרונות בהחלט

התשובה חסרת הלב, קרת הרוח והמחושבת צריכה להיות "לא. בשום אופן לא. הדלת הזו נשארת נעולה גם אם תנשפי ותנשפי". תתרחקי עד למקום שממנו שבאת, 'בנות גילמור: שנה בחיים'; תודה, אבל לא תודה, 'צער גידול בנות' גרסת שנות האלפיים; ה'תיקים באפלה' האלו יצטרכו להישאר באפלה, וזה יהיה למעשה ממש בסדר מצידנו. קאמבקים טלוויזיוניים הם בדרך כלל פשוט לא רעיון טוב, הם אפילו רעיון רע. ורק לעתים נדירות מאוד הם שווים את שיברון הלב שנובע מהאכזבה שצובעת במרירות גם את הזיכרונות המתוקים מהעונות הראשונות והטובות.

וזה מפני שטלוויזיה היא לא רק טלוויזיה, כאמור – היא החלק השני במערכת היחסים שיש לבחור אם "להצית מחדש", כמו שאומרת גאנת'ר. וגם היא צריכה לחזור עם "נחישות לגרום לזה לעבוד", ועם "הערכה להזדמנות לעשות את זה נכון". וגם אז, בואו נודה, גם אז יכול להיות שכבר השתנינו מדי ולכיוונים אחרים. כי אפילו יותר משאנחנו מתגעגעים לסדרות עצמן, ולדמויות שהיו בהן, אנחנו מתגעגעים לעצמנו של הימים ההם, ועל זה לפעמים כל הערך ההפקתי לא יוכל לגשר.

עד כאן המלכודת הטרגית שבבסיס הניסיון לשחזר את הבלתי ניתן לשחזור, אבל אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו מוצפים בקאמבקים של סדרות, ושגם אם זו אופנה מתועבת, היא אופנתית והיא לא עומדת להיעלם בקרוב מהמסכים הקטנים.

לפני שנה החלה הרשת לפרפר כאילו תפסה דג שמן במיוחד – 'בנות גילמור' חוזרת אחרי עשור של היעדרות. אם לדייק, לא מספרית, אבל ערכית – 'בנות גילמור' האמיתית, האוריגינלית, חזרה אחרי 11 שנות היעדרות, כיוון שיוצרת הסדרה, איימי שרמן־פלאדינו, שהגתה וכתבה וניווטה את הסדרה המענגת, נטשה בסוף העונה השישית אחרי חילוקי דעות אמנותיים. העונה השביעית, אם כן, שטה על אדי הדלק של עונותיה הקודמות, אבל לא התכתבה עם הרצון המקורי של היוצרת. אותו קיבלנו עשור אחרי כן, עם הקאמבק 'בנות גילמור: שנה בחיים', ארבעה פרקים המחולקים לפי עונות השנה, וכל אחד מהם, ישמור אלוהים, בן 90 דקות.

אם לקחת את 'בנות גילמור' כמקרה מבחן (מעט מוטה לטובת בנות, כיוון שהגילמוריות מעולם לא התביישו להיות תרבות נשית במיטבה) לסדרה שהייתה נהדרת בזמן אמת וחזרה עם פרקי קאמבק שהיו, ובכן, לא בדיוק לגמרי נהדרים – הרי שההתחלה הייתה לא פחות מאשר תקופת ירח דבש. בסוויטה הנשיאותית. לקראת סוף שנת 2000, אל הקרירות של אוקטובר יצאה סדרה חדשה, רעשנית, ורבלית, נוירוטית ומתוקה. ועוד על שתי בנות! סדרה שלמה שעוסקת בנשים, שלא מנסות למצוא חתן, מי האמין. לורליי גילמור (לורן גרהם הרעננה והמשעשעת) הייתה אם חד־הורית צעירה, עצמאית ועקשנית בת 32, לנערה רצינית וחיננית (אלקסיס בלדל). הן החזיקו דינמיקה מקורית ביניהן, הן היו צוות קטן חזק ונחוש, והן התפתחו והתבגרו ביחד.

עם שבע העונות הראשונות, הקוהרנטיות בדרך כלל, שעוררו תגובות טובות של הקהל כמו גם של המבקרים, אפשר היה לנהל מערכת יחסים מלאה ומספקת – נרטיב יוצא דופן של אם קטינה חד־הורית שאף לא לרגע התנהלה כקורבן הנסיבות? צ'ק; אמא שהיא גם חברה, ממתקים לארוחת ערב, מרתונים מפונקים של צפייה בסרטים, שיחות כנות נטולות שיפוטיות – מי לא רצה בדיוק את זה, להיות זה שנותן את העצה ההורית המושלמת או זה שמקבל אותה. גם מי שלא התכוונה להיכנס להריון לא רצוי מהחבר התיכוניסט יכלה לדמיין מודל אחר לגמרי של אמהות מזו שהיא חוותה. כמו כן פער הגילים העדין, אבל הנוכח, בין הדמויות הראשיות, נתן שתי פרספקטיבות שונות למערכות יחסים. אפשר היה לקבל מהן השראה, ללמוד שפגיעות ורגישות וקצת חוסר ביטחון הם בסך הכל אנושיים ואהיבים, אפשר היה לדלות פנינים של הומור, לגנוב קצת קוּליות אמריקאית ואפילו טיפים אופנתיים. זו לא הייתה מערכת היחסים הכי מתוחכמת, בואו נודה בזה, אבל עדיין – מערכת יחסים שנמשכה שבע שנים של נאמנות די הדדית (אם לא סופרים את העונה החורגת).

יוצרת הסדרה שרמן־פלאדינו חשפה בראיונות שהסיבה העיקרית לחזור ולהחזיר את מערכת היחסים החמודה־מטרידה־בריאה־חולה בין האם לורליי לבת רורי, הייתה נעוצה בארבע המילים האחרונות הנאמרות בסוף הפרק הרביעי לקאמבק. זה היה הכיוון המיוחל שאליו רצתה במקור היוצרת לכוון את העונה השביעית, וזו הייתה הסיבה לחילוקי הדעות האמנותיים.

*** ספוילר ***:

ארבע המילים הן:
"אמא?"
"כן?"
"אני בהריון".

האם ארבע המילים האלו היו שוות את ההכרה בבעייתיות של מה ש'בנות גילמור' בעצם תמיד לקתה בה, במפגש המטריד המחודש עם מה שהתברר דרך הבהירות של השנים שחלפו, כאם ילדותית וגחמתית ובת חסרת אופי ומנייריסטית? עוד ספוילר – לא! לא, זה לא היה שווה, לא את סגירת המעגל הלא באמת מעגלית בין האם החד־הורית לורליי ובין האם החד־הורית לעתיד רורי (בואו נזכור שבשלב הזה רורי כבר בת 32, ובהחלט לא הנערה במצוקה שהייתה אמורה לחזור על הטעויות הפטאליות שאמה עשתה); ולא את שיברון הלב שבבנאליות. ויותר מהכל, לא שווה היה להקריב את מערכת היחסים הטובה, המבוססת ומלאת האמון עם העונות הראשונות של 'בנות גילמור'. לא לטובת החיקוי החיוור ומוזרק הבוטוקס של ארבעת פרקי 'שנה בחיים'.

תעלומה שנותרה באפלה

'בנות גילמור', כאמור, היא רק מקרה מבחן לסצנריו הטהרני ביותר של "קאמבק" – סדרה שבוטלה או נסתיימה בשיבה טובה, וחוזרת ממרחק הזמן עם אותו הקאדר של שחקנים אל אותו המגרש. עוד סדרה שניסתה לתפוס את אותו מקל ישן ומתפורר של מרוץ השליחים ולהמשיך לרוץ איתו, היא למשל 'צער גידול בנות', בגרסת השני עשורים וקצת לאחר מכן. כאן פשוט אפשר היה לדפוק את הראש בקיר עוד לפני שלחצתם על השלט, ולפחות ליהנות מהזמזום הנעים שמתפשט בגולגולת במקום לצפות בפיאסקו הזה. די.ג'יי טאנר מטופלת בשני ילדים וקימי גיבלר עוברת לגור איתה כדי לעזור בגידולם? לא, לא, עשרות פעמים לא.

העיתונים חגגו על כמה רע ומביך באופן גרנדיוזי הוא הקאמבק הזה, עד כדי כך שיוצר הסדרה ג'ף פרנקלין אמר בראיון למגזין 'ביזנס אינסיידר', "אני מסתכל על הביקורות הרעות כעל מזל טוב עבורנו. כאשר 'צער גידול בנות' רק עלתה לאוויר, הביקורות היו די מרושעות גם כן. אני חושב שקיבלנו ציון 'נכשל' מ'פיפל מגזין', והנה, 30 שנים עברו ואנחנו מופיעים על הכריכה". ובכן, ספרו לעצמכם מה שאתם צריכים, אבל בינתיים נראה כי הסירוב של מרי קייט ואשלי אולסן (שגילמו ברוטציה את התינוקת המתוקה מישל בסדרת המקור) להשתתף בקאמבק היה החלטת הקריירה הכי טובה שהן קיבלו זה שנים.

'תיקים באפלה', סדרת הקונספירציות והחייזרים שעלתה לאוויר ב־1993 וגוללה את מערכת היחסים המקצועית/אישית של סוכני האף.בי.איי מאלדר וסקאלי (דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון), גם היא יושבת היטב בסבב הסדרות שעשו קאמבק קלאסי למהדרין. הסדרה נהנתה מההייפ שלה, הרוויחה ביושר כמה עונות וקוששה כמה פחות מוצלחות עוד תשע שנים לאחר מכן, והופ – חשבנו שלא נשמע ממנה יותר (להוציא את הסרטים). ובכן, טעות הייתה בידינו, וחבל.

נהיה הוגנים: 'תיקים באפלה' היא לא הפיאסקו המוחלט שהייתה יכולה להיות. רוב המבקרים הסכימו ש־14 השנים שחלפו לא בהכרח עשו טוב, שהפרק הראשון היה מביך וניתן היה להביט בו רק דרך אצבעות כף יד המכסות את הפנים, אבל מהפרק השלישי חל שיפור משמעותי.

התעלומה הגדולה מכולן, עם זאת, היא איך לכל הרוחות בשנות האלפיים מרשים לעצמם מפיקים להציע לכוכבת אישה סכום כסף שנופל בחצי מזה של הכוכב שלצידה, כדי לשוב לשחק בסדרה שפרסמה את שניהם במידה שווה. האמת כנראה באמת נמצאת אי שם.

שינויים במאזן הכוחות הטלוויזיוני

צריך להתעכב ולהבין למה הקאמבקים האלו בכלל מתרחשים. מי זה שם שמעוניין כל כך להפגיש אותנו עם אהבות העבר שלנו, מה יש לו להרוויח מזה, ולמה זה לא קרה קודם לכן באותה תשוקה? כפי שזה נראה לאורך היסטוריית הטלוויזיה, הסדרה הראשונה שממש עשתה קאמבק קלאסי – כלומר נגמרה או בוטלה ואז שבה לחיים ולמסך הקטן ממרחק הזמן – היא 'קגני ולייסי', סדרת השוטרות מהאייטיז. קג ולייס הספיקו להכות כל מיני גלים טלוויזיוניים וחברתיים, אתגרו את השיח הכללי, היו פמיניסטיות באופן המעשי ביותר, ואפילו – שלא נדע מצרות – נחשדו בלסביוּת.

אבל אם נתמקד בעניין שלנו, הסדרה עלתה לראשונה ברשת CBS ב־1982, שרדה שנה טלוויזיונית והורדה מן המסכים שלא לאחר כבוד על ידי הרשת, שמראש לא מאוד התלהבה מהרעיון של שתי שוטרות שלא נראות כמו בובות ברבי וממש עושות דברים במקום להיראות נחמדות ומסבירות פנים. במשך שנה שלמה שלח בסיס המעריצים של התכנית מכתבים והביע רצון שלא משתמע לשתי פנים עד שהתכנית חזרה למסך, נחגגה על שער המגזין 'טי.וי גייד' תחת הכותרת "ברוכות השבות קגני ולייסי – רציתם אותן? קיבלתם אותן!", הייתה אחת מעשר הסדרות האהובות ביותר בשנת הקאמבק שלה, וגרפה 14 פרסי אמי עד לירידתה הסופית ב־1988.

אלו היו הימים שבהם התארגנות אזרחית נשמרה בעיקר לשריפת חזיות בכיכר או להוצאת המדינה ממלחמה, ולא בדיוק התקיימה כדי להשיב אל המסך תכנית טלוויזיה. אתר 'עצומה' לא קרס מריבוי מופרך של עצומות למטרות שונות, אף אחד לא דמיין מציאות שבה יש קיק־סטארט, ואם לדייק, אף אחד לא חשב שיבוא יום וכולנו נהיה מחוברים ברשת בלתי נגמרת של תקשורת מחשבים, שדרכה נוכל להתלונן ביחד על השירות של חברת פיצות ועוד מטרות ראויות אחרות.

כדי להשיב את 'קגני ולייסי' אנשים היו צריכים ממש לכתוב מכתבים ולשלוח אותם במעטפה. עם בול. היום זה לא רק פשוט יותר טכנית – קרה דבר משמעותי ששינה את יחסי הכוחות ההיסטוריים בין הטלוויזיה והאיש הקטן בבית.

האיש הקטן בבית הוא כבר לא כל כך קטן. הוא כוח קנייה גדול מאי פעם, הוא מאגר נתונים נחשקים, הוא מגנט צרכנות לסביבתו, הוא משליך על סביבותיו את האהבות והשנאות שלו דרך הרשתות החברתיות. הוא לא תלוי במקלט טלוויזיה גדול ומסורבל, אלא צופה בטלוויזיה בכל זמן ובכל מקום שהוא רק רוצה דרך מכשיר הקסמים שמחובר אליו 24/7, הוא לא מחויב ליום ושעה שבועיים כדי לצפות בתכנית שלו, הוא אפילו לא חייב להמתין שבוע לפרק הבא, כיוון שהוא מקבל את כל הסדרה שלו בבת אחת, ויכול לצפות בה תוך סוף שבוע של פורענות. אה, ואם הוא מפסיד פרק? לא. זה כבר לא באמת דבר שיכול לקרות. אה, וגם ברזיות אין יותר. שיחות ברזייה עברו לטוויטר. בקיצור, מאזן הכוחות השתנה שוב, ולטובת האיש הקטן שגדל בינתיים.

האם אנדרואידים חולמים על כבשים נוסטלגיים

נטפליקס, אמזון והולו שינו את האופן שבו טלוויזיה נעשית, משודרת ונצרכת. כיום גופי השידור – לא רק חברות הסטרימינג אלא גם ערוצי הכבלים והלוויין ורשתות השידור הקלאסיות, שמצאו עצמם מסתחררים סביב עין הסערה התקשורתית החדשה והמבהילה הזו – מוכרחים להיות קשובים יותר לרצונות השונים של הצופים. "המשמעות של מנויים היא נתוני מידע", מסביר בנג'י ווילסון מ'הטלגרף' הבריטי, "ככל שיש לנטפליקס יותר מנויים, כך היא צוברת יותר מידע – במה אנחנו צופים, מתי אנחנו צופים, אילו פרקים תופסים אותנו במיוחד, אפילו מתי אנחנו לוחצים על כפתור הריוויינד כדי לצפות שוב בסצנה".

כל שיטת הרייטינג הקלאסית – שבה למעשה מי שהיו מקבלי ההחלטות בקצה שרשרת הייצור היו חברות קטשופ ואבקות כביסה, ותכניות נמדדו לפי כמות הצופים והרוכשים המיידיים למוצרים ספציפיים – כבר פחות ופחות רלוונטית. הרייטינג כמובן משנה, הוא פשוט נמדד אחרת. "הוא לא נמדד בפרק זמן קצר", טוען טד סרנדוס, מנהל התוכן של נטפליקס. "הקהל אולי לא יצוץ בסוף השבוע הראשון לצאת הסדרה, אבל זה בסדר, כי אנשים יגיעו לזה עם הזמן".

זה אומר שההימורים הם עדיין גדולים, אולי אפילו יותר, אבל הם שונים. זה גם אומר ששווה לרשתות להיות כרויות לרחשי הלב של הצופים, ואפילו לצפות אותם מראש. וכיוון שאנחנו, הצופים, כבשים פתיים עם נטייה מובנית לנוסטלגיה וצורך כפייתי להחזיר אהבות קודמות, זה בהחלט מסביר למה לאחרונה אנחנו מוצפים יותר מאי פעם בקאמבקים, ואפילו במוצרים טלוויזיוניים שהם פסאודו־קאמבקים, או כאלה שרוכבים על הגל הפסיכולוגי שנוצר וממגנט אליו עוד אחרים.

סדרות שבוטלו וחזרו בלחץ הקהל הן פסאודו־קאמבקים. אי אפשר לקרוא לשובן של 'איש משפחה', 'דה קילינג', או אפילו, עם כל הכבוד ויש כזה, של 'משפחה בהפרעה', קאמבקים קלאסיים. הם יכולים בהחלט לשמח ממש כמו קאמבק, לרוב יש להם אפילו סיכוי גבוה יותר שלא להפיל את הכדור, ואז לדרוך עליו, ואז למסמר אותו, ואז לשפוך עליו דלי דם חזירים כדי לבייש אותו מול כולם כאילו היה 'קארי' של בריאן דה פלמה. אבל – וכאן תהיה התעקשות – אין בזה את הממד הפסיכולוגי, העמוק, התלותי והמעט מבויש של הרצון להחיות מחדש את האהבה שמתה. אין בזה את החרדה והתקווה שמקופלות במפגש עם מי שלא ראה אותך בקמטי ההווה. אין בזה את הפרפור הלבבי המחליא־מרפא של מפגש שיש בו ניצחון על הגורל.

עוד פסאודו־קאמבקים שראוי לאזכר, במקומם הפסאודואי, הם של 'קומיוניטי', הסדרה שהבטיחה באופן מרומז למחצה "שש עונות ואז סרט", אבל קיימה חמש, ואז נגאלה ממי האפסיים של הביטול המשפיל של NBC בעזרת יאהו. האם היה עדיף לתת לה לטבוע אל השִכחה המתוקה? ובכן, בקצרה, כן. גם 'פיוצ'רמה' חזרה, להזכיר לגיקים שהם גיקים, בכל גיל. '24' פרצה בדיוק בזמן לחרדת הטרור הבינלאומי ב־2001, ונתנה את הכתף החסונה הבדיונית של קיפר סאתרלנד להישען עליה. היא ירדה אחרי שמונה עונות וביקורת לא בלתי מוצדקת על ריח הלאומנות הרפובליקני שנדף ממנה, חזרה למיני־סדרה '24: לחיות יום נוסף', ועכשיו שבה הסדרה, בטיימינג מופלא לא פחות, עם בחירתו של הנשיא הכי משונה, משוגע ולא יציב, להמשיך לפזר פרנויה, טסטוסטרון ואדרנלין בקרב הצופים, כאילו בינתיים לא השתלטה 'הומלנד' על המצב.

הולו אספה אל חיקה את מינדי קלינג ואת 'מינדי' שלה, ונתנה לה להמשיך לעשות את שלה בלי הטובות של רשת FOX. גם 'גיבורים' שבה למיני־סדרה, 'פיירפליי' חזרה, ובשם האירוניה 'הקאמבק' של ליסה קודרו עשתה קאמבק. לא נשכח את 'ורוניקה מארס' שהייתה מועמדת־קאמבק־קלאסי אולטימטיבית, דילגה על משוכות הרשתות ופנתה ישירות אל הקולנוע. היה מוצדק? MEH.

קאמבק של פיסת חיים. סוף דבר

וישנם גם הלא־באמת־קאמבקים. אלו הם יצורי כלאיים מעט משונים, מין פרזיטים תרבותיים שהתיישבו על גב פילים ענקיים, מנפנפים וזועקים "תראו כמה אבק אנחנו עושים!". הרימייק של 'מקגייוור', למשל, הוא כזה. לא שמישהו, אי פעם, קיווה לראות את ריצ'רד דין אנדרסון חוזר לג'ינס צמוד ולתיקוני שעוני עצר של פצצות במסטיק לעוס, אבל הרימייק בכיכובו של לוקאס טיל לא מצליח לפנות לאף קהל – לא לזה שגדל על 'מקגייוור', ובטח לא לזה שנוחר בבוז מול הקשקוש שהוא היום.

דוגמה נוספת לסדרה ששודרה לאורך שנות ה־80 וסובלת בימינו מקאמבק־שאינו־קאמבקי היא 'דאלאס'. הפער בין הרימייק למקור, שזכה בעקבות הפופולריות שלו לכינוי המחייב "Wall-to-Wall-Dallas" (דאלאס מקיר לקיר) והעמיס על המסך מדי שבוע ובכל סיום עונה קליף־האנגרים, הוא אחד הסממנים המובהקים לשינויים התוכניים והטכנולוגיים שעברו על תעשיית הטלוויזיה – תם עידן ההמתנה השבועית, "אירוע טלוויזיוני" הוא מונח שהתאייד, מדורת השבט כבתה, והברזייה המפורסמת ההיא התייבשה מציפייה אינסופית לשרברב.

עוד לא באמת קאמבק, אבל אתם מבינים למה אנחנו מתכוונים, הם שני מוצרים טלוויזיוניים מעניינים כשלעצמם: 'ווסטוורלד' ו'Stranger Things'. 'ווסטוורלד' מתכתבת עם הקלאסיקה הקולנועית מ־1973, ומביאה רעיונות מדע בדיוני לא חדשניים בטיפול חדשני. הסדרה לא בונה על ההיכרות של הקהל עם הסרט, אבל נדמה שלמי שכן, היא נדה בראשה בהערכה. 'Stranger Things', בהקשר הזה, היא קאמבק של תקופה, של פיסת חיים משנות ה־80. היא עשויה באופן שנועד להרגיש שאנחנו מכירים אותה, כיוון שאנחנו למעשה מכירים אותה, או לפחות את החומרים שמהם היא עשויה. מהבחינה הזו, היא סדרה שרוכבת על הגל הזה, שבין נוסטלגיה לחידוש אהבת עבר. מהלך דומה לזה, לא דרמטי כי אם קומי־פרודי, עשתה גם 'קיץ אמריקאי חם ורטוב', ובשני מובנים – זהו סרט שנכשל בקופות ב־2001 אבל הפך לקומדיית קאלט וחזר כסדרה. וזו גם סדרה שעוסקת במפגיע בעבר, בנוסטלגיה, והיא סוג של קאמבק דרך קאמבק.

אנחנו בהחלט לא בסוף תקופת הקאמבקים. ואם לשפוט מהאקלים הפוליטי הקודר הנוכחי, ומכוח הקנייה והייצור של הרשתות העצמאיות, אנחנו עוד עשויים לחזור לחטט בעריסות הינקות שלנו כדי להחיות משם את מה שניתן כדי להתנחם בו. אנחנו עדיין עתידים לקבל את 'נמלטים', 'טווין פיקס' ו'מישהו מטפל בך'.

מובן שלא כדאי, ולא צריך, להספיד את העשייה הטלוויזיונית עוד לפני שהיא נעשתה. ובכל זאת מוכרחים לתהות, באשר להשבת אהבות עבר, אם לא צדק (ודאי שצדק, מתי כבר טעה) אוסקר וויילד כשאמר, "בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות: האחת היא לא להשיג מה שאנו רוצים, והאחרת – להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר. היא טרגדיה אמיתית".

–

• לחיות לצד הנגיף. שוב | הטור של לילך וולך
• מיני מקסי: 20 המיני־סדרות הכי טובות של המאה ה־21 | מאת פיני אסקל
• כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי