איך הפכו ענקיות האינטרנט לאויב הכי גדול של האדם הפרטי

"המדיניות של גוגל היא להגיע ממש עד הקו הקריפי ולא לחצות אותו" (אריק שמידט, מנכ"ל גוגל דאז, מתייחס לרעיון ליצור שתל־גוגל שיושתל בבני אדם. 'האטלנטיק', אוקטובר 2010)

מי אני? זכר, בן 35–44, לא ידוע אילו שפות אני דובר, אני מתעניין בסרטי אקשן והרפתקאות ו־17 ז'אנרים נוספים, ואוהב להאזין למוזיקת רוק קלאסי ואולדיז ושמונה ז'אנרים נוספים. זה כל המידע שמופיע בעמוד העדפות הפרסום שלי בגוגל, שלפיו מחליטה ענקית המידע אילו פרסומות להציג לי כשאני משתמש במוצריה או גולש באתרים שמציגים פרסומות באמצעותה.

עמוד העדפות הפרסום הזה נועד לגרום לי לחוש שהמידע על אודותיי נמצא בשליטתי. אבל מדובר בהסחת דעת על גבול ההטעיה; גוגל יודעת עליי הרבה יותר מאשר טווח הגיל והגדרות כלליות ולא ממש מדויקות של הטעם הבידורי־תרבותי שלי. אני מעריך שהיא יודעת עליי יותר ממה שהחברים שלי יודעים עליי, ואולי גם יותר מבני משפחתי הקרובים. מעריך? אולי? אני נזכר בסיפור שהתפרסם לפני שלוש שנים ב'ניו יורק טיימס' על אדם שהגיע לסניף של ענקית הקמעונאות האמריקאית טארגט במיניאפוליס ודרש לדבר עם המנהל. "הבת שלי קיבלה את זה בדואר", אמר והציג קופונים שנשלחו לבתו. "היא עדיין בתיכון, ואתם שולחים לה קופונים לבגדי ילדים ועריסות? אתם מנסים לעודד אותה להיכנס להריון?".

הסיפור התרחש בתחילת ה"אפסטיז", כשבטארגט החליטו לפרסם את רשת החנויות לקהל מפולח של נשים הרות, זמן שבו הן פתוחות יותר לשינוי הרגלי הקנייה, במטרה להפוך את טארגט למקום הקניות העיקרי שלהן. מאחר שרישומי לידה בארצות הברית הם מידע פומבי, ברגע שנרשמת לידה מתנפלים על ההורים הטריים קמעונאים רבים שרוצים לגייס אותם כלקוחות. לכן ביקשה טארגט להגיע ללקוחות מוקדם יותר, כשהן הרות אך טרם ילדו, בערך בטרימסטר השני.

טארגט אוספת מידע רב על לקוחותיה החוזרים. היא מצמידה לכל לקוח כזה מספר מזהה ייחודי שנקרא Guest ID, ואוספת מידע על הקניות שלו בכל דרך אפשרית – אם הוא שילם בכרטיס אשראי, העביר כרטיס חבר, הקליק על לינק בניוזלטר, השתמש בקופון, מילא סקר, שלח בדואר דרישת החזר או התקשר לשירות הלקוחות. כמו כן, החברה קונה מידע על לקוחותיה מחברות חיצוניות שמתמחות בכך. למרות זאת, אין לה מידע רב על הריונותיהן של לקוחותיה, למעט אלו שמחליטות להירשם לשירות מתנות בהזמנה למסיבת לידה.

אנשי השיווק בטארגט פנו לאנדרו פול, אז סטטיסטיקאי טרי בחברה, ושאלו אם יש דרך לזהות אם לקוחה נמצאת בהריון, גם אם היא אינה מעוניינת שבטארגט ידעו על כך, כלומר לא חשפה את המידע הזה מרצונה בפני התאגיד. פול הריץ בדיקות על המידע שהיה בידיו על לקוחות נשים מרשימות מסיבת הלידה. הוא גילה תבניות חוזרות של שינויים בהרגלי הקנייה שלהן מרגע שנכנסו להריון, כמו מעבר מקרם לחות ריחני לכזה ללא ריח, או רכישה מוגברת של תוספי המזון סידן, מגנזיום ואבץ. הניתוח סייע לו לא רק להעריך לפי הרגלי הקנייה אילו נשים בהריון, אלא גם באיזה שלב בהריון הן נמצאות, מה שאִפשר לטארגט לשלוח קופונים מתאימים ברמת דיוק מפחידה. "אנחנו שמרנים מאוד לגבי עמידה בחוקי הפרטיות", סיפר פול ל'ניו יורק טיימס' לפני שהבוסים נבהלו והורו לו להפסיק לדבר עם התקשורת, "אבל אפילו אם אתה מציית לחוק, אתה עשוי לעשות דברים שיגרמו לאנשים בחילה".

זוכרים את הקו הקריפי של גוגל מהציטוט של שמידט בתחילת הכתבה? כזה בדיוק. כדי לא להקריפ מדי, טארגט נמנעה מהתייחסות ישירה וחסרת טקט להריון, כדוגמת חוברת קופונים עם הכותרת "מזל טוב לקראת הולדת ילדך הראשון!", ופרסמה את המוצרים המיועדים לנשים הרות באופן מרומז יותר. אלא שזה לא תמיד עובד, כפי שלמדה על בשרה בתו של האיש הזועם, שקיבלה את הקופונים כשנה לאחר תחילת תכנית הפרסום של טארגט לנשים הרות. כשמנהל החנות התקשר לאביה כמה ימים אחרי פגישתם, במטרה להתנצל שוב, סיפר לו האב: "הייתה לי שיחה עם הבת שלי. מתברר שבבית שלי התרחשו דברים שלא הייתי מודע להם לגמרי. היא עומדת ללדת באוגוסט. אני חייב לך התנצלות".

אם המידע שהיה זמין לרשת חנויות לפני עשור הספיק כדי לדעת מתי תיכוניסטית ממיניאפוליס בהריון, ברור שגוגל יודעת עליי היום יותר ממה שהחברים והמשפחה שלי יודעים עליי, ובמקרים מסוימים גם יותר ממה שאני יודע על עצמי. כל חיפוש שאני מבצע במנוע של גוגל, כל תוצאת חיפוש שאני נכנס אליה, כל אתר עם כלי הניתוח גוגל אנליטיקס שאני מבקר בו, כל אימייל שאני שולח או מקבל בג'ימייל, כל סרטון שאני צופה בו ביוטיוב, כל סטטוס שאני משתף ברשת החברתית גוגל פלוס, כל אפליקציה שאני מתקין בסלולרי מבוסס האנדרואיד שלי, כל ניווט שאני עושה בווייז, כל פרסומת גוגל שאני מקליק עליה, כל משפט, מסמך או אתר שאני מתרגם בגוגל טרנסלייט, כל הודעה או אס־אם־אס שאני מקבל או שולח באמצעות גוגל הנגאאוטס, כל איש קשר מג'ימייל שאני מדבר איתו בטלפון – כל פעילות כזאת, שמתבצעת באמצעות שירותי גוגל או בנוכחותם, שוברת עוד לבנה בחומת הפרטיות שחצצה פעם ביני ובין העולם, ומספקת עוד מידע עליי לגוגל, לעובדיה שעלולים להשתמש לרעה בגישה למידע עליי בזדון או ברשלנות, להאקרים וקראקרים שמוצאים פרצות או מנקבים הגנות ושואבים את הפרטים, לגופי ביון שמיירטים תעבורת נתונים באוויר הרווי תעבורת נתונים אלחוטית, בים על כבלי התקשורת הקבורים בו וביבשה בחדרי האזנה סודיים במשרדי חברות התקשורת, ולממשלות ורשויות החוק שגוגל משתפת איתן פעולה בגלוי או בסתר.

וכל זה בחברה אחת בלבד מבין גופים רבים מספור שמספקים לנו שירותים, ובאותו זמן אוספים עלינו מידע.

–

"תמיד הייתה לנו נקודת מבט מאוד שונה לגבי פרטיות בהשוואה לכמה מהקולגות שלנו בעמק (הסיליקון). אנחנו מתייחסים לפרטיות מאוד ברצינות. (…) יש לנו חנות אפליקציות שאנחנו אוצרים. דחינו המון אפליקציות שרוצות לקחת הרבה מהמידע האישי שלכם ולשאוב אותו לענן. המון. הרבה אנשים בעמק חושבים שאנחנו מאוד מיושנים בנושא. (…) פרטיות משמעותה שאנשים יודעים על מה הם חותמים, באנגלית פשוטה, שוב ושוב" {מנכ"ל אפל, סטיב ג'ובס, יוני 2010}

הפרטיות שלנו – הזכות והיכולת שלנו לשלוט בהפצה, באיסוף, בשמירה ובניתוח של מידע על עצמנו – תמיד הייתה נרדפת. המדינה רוצה לדעת מה אנחנו עושים וחושבים, כדי לכלכל את צעדיה בהתאם לדעת הקהל, לבצע עלינו מניפולציות ולהימנע מהפיכות. רשויות החוק מחטטות בחיינו כדי לאתר פושעים, למנוע פשעים ולשמור על הסדר הציבורי. מעסיקים רוצים לשלוט בזמן שלנו, למקסם את התועלת של עבודתנו ולמנוע מאיתנו למכור מידע למתחרים או לעבור לעבוד אצלם. חברות מסחריות רוצות להוציא מאיתנו כמה שיותר כסף. חברים רוצים לדעת מה אנחנו חושבים עליהם, מה אמרנו עליהם מאחורי הגב ואם אפשר לסמוך עלינו ברגע האמת. בני הזוג שלנו רוצים לדעת שלא התחלנו לעשן, התמכרנו להימורים, שקענו בחובות או מצאנו מאהב. עבריינים ישמחו להשיג מידע אישי מביך עלינו כדי לסחוט אותנו, או לברר מתי אנחנו לא בבית כדי לגנוב לנו את מערכת הבידור הביתית ואת המזומן שאנחנו מחביאים בפחית קפה במקפיא.

אבל היום הפרטיות שלנו לא סתם נרדפת – היא נמצאת בסכנת הכחדה. לטכנולוגיה יש תפקיד משמעותי בכך, הן כמאפשרת פעולות ומניפולציות רחבות היקף על מידע (ייצור, הפצה, איסוף, אחסון, ניתוח ויישום), והן כיוצרת עולם מקוון מקביל, שבו אנו משכפלים את חיינו הפיזיים הקיימים ובוראים לעצמנו חיים דיגיטליים חדשים. אמנם הטכנולוגיה מספקת לנו כלים שמאפשרים לנו להגן על פרטיותנו בדרכים שלא היו אפשריות או פרקטיות בעבר (כמו הצפנה שנחשבת בלתי פציחה של תכתובות האימייל שלנו), אבל היא גם המצע שעליו צמחה והתפתחה – בעידודן הנלהב של ממשלות ותאגידי מדיה אינטרסנטיים – חברה שבה שמירה על פרטיות הפכה מהתנהגות אחראית ומקובלת ("אל תדבר עם זרים") לשוליים הזויים ("אתה קולט שאין לו פייסבוק?").

ההחלטה להחזיק במידע פרטי בפורמט דיגיטלי בענן על גבי שרתים של חברות מסחריות מגיעה עם תג מחיר, משום שהמידע הזה חשוף לגורמים מורשים שעלולים להיות בעלי כוונות זדון, ועלול גם ליפול לידיהם של גורמים לא מורשים. באוגוסט השנה התרחש אירוע הפרת פרטיות חמור שכונה ה'פאפנינג' (The Fappening; משחק מילים על "התרחשות" ו־fap, סלנג אינטרנטי לאוננות), ובו דלפו לרשת מאות תמונות עירום של עשרות נשות בידור אמריקאיות. הקראקרים גנבו את התמונות באמצעות ניצול חולשת אבטחה ב־iCloud, שירות האחסון בענן של אפל, ופריצה לחשבונותיהן של הכוכבות. ייתכן שחלקן כלל לא היו מודעות לכך שהאייפון שלהן מגבה לענן את התמונות שהן מצלמות עליו. השחקנית ג'ניפר לורנס, שתמונותיה הופצו ב'פאפנינג', כשלוש שנים לפני שזה קרה לסקרלט ג'והנסון, אמרה בראיון ל'ואניטי פייר': "זה לא סקנדל. זה פשע מין. זה חילול מיני. זה דוחה. החוק צריך להשתנות, ואנחנו צריכים להשתנות. זו הסיבה שהאתרים האלה (שפרסמו את התמונות) אחראים. עצם העובדה שאפשר לנצל ולחלל מינית מישהו, והמחשבה הראשונה שעוברת בראש של כולם היא לעשות מזה רווח. זה נשגב מבינתי. אני פשוט לא יכולה לדמיין ניתוק כזה מאנושיות. אני לא יכולה לדמיין איך אפשר להיות כל כך חסר התחשבות וחסר אכפתיות וכל כך ריק מבפנים".

כמעט עשור לפני כן, ב־2005, פריס הילטון הייתה לסלבריטאית הראשונה שתמונות עירום נגנבו מהסלולרי שלה, יחד עם התכתבויות ומספרי טלפון של חבריה, בהם סלבריטאים רבים. הגנב הוא קמרון לקרואה, אז קראקר בן 16 והיום בעל רקורד פלילי עשיר ולקראת מאסר של ארבע שנים, ושיטת העבודה שלו הייתה דומה למדי לזו של האלמונים שמאחורי ה'פאפנינג': איפוס סיסמת החשבון של הילטון והורדת התכנים מהשרת של ספק הסלולר שלה. אפשר לראות בגנבי תמונות העירום של נשות הבידור מוטציה פלילית של צלמי הפפראצי – אלו ואלו חודרים לפרטיות של סלבים כדי להביא תמונות שלהם, לעתים בניגוד לרצונם של הסלבים. אלא שהנגישות של המידע הפרטי המקוון הופכת כל אחד מאיתנו לקורבן פוטנציאלי של פריצות פפראצי כאלו, כלליות או ממוקדות.

החלף סיסמה. או טביעות אצבע

הימנעות משימוש בשירותים מקוונים – תרופה קיצונית וקשה ליישום לבעיית הפרטיות – לא מספקת הגנה מושלמת. מידע פרטי של אנשים דולף גם ממאגרים ממלכתיים, שהכניסה אליהם היא חובה. 'רשומון', מאגר נתונים של משרד הפנים על אזרחי ישראל, דלף לרשת לפני שנים רבות. אף שהאחראים להדלפתו נתפסו, את הדליפה אין להשיב, והמאגר משמש כלי עבודה לא חוקי בידי עיתונאים, חוקרים פרטיים והאקרים. אפליקציית 'מאגר כלבים' של משרד החקלאות, שהושקה באחרונה, חושפת כתובות וטלפונים של בעלי כלבים רשומים באמצעות חיפוש פשוט לפי שמותיהם, כשבין השאר נחשפו שם פרטיהם של הרמטכ"ל בני גנץ, שר הכלכלה נפתלי בנט, חברי הכנסת שלי יחימוביץ', מירי רגב, מרב מיכאלי ואיתן כבל, ואנשי הבידור גידי גוב ואורנה בנאי. ההאקר הישראלי PwnGuy גילה שאין הגנה מפני הורדה של המאגר המלא למחשבו הפרטי, ופנה למערך ממשל זמין שתיקן את הפרצה. המאגר הביומטרי, שהוקם על ידי משרד הפנים, נבנה במטרה לאסוף נתונים ביומטריים – צילום פנים באיכות גבוהה ושתי טביעות אצבע – מכל אזרחי ישראל. כיום המאגר ניסיוני ואין חובה להצטרף אליו, אולם המדינה מתנה הנפקת תעודת זהות חכמה, שאמורה להגן על אזרחים מפני גניבת זהותם, בהצטרפות למאגר, אף שניתן להנפיק תעודות זהות חכמות בלי להחזיק מאגר כזה. דליפה של המאגר עלולה לחשוף את הנתונים הביומטריים של האזרחים שנכנסו אליו, ובניגוד לסיסמאות – טביעות אצבע ופנים הרבה יותר קשה להחליף.

בקשת חופש מידע שהוגשה לנציבות המוניות והלימוזינות של העיר ניו יורק הביאה לשחרור מידע על כ־170 מיליון הנסיעות שבוצעו בשנת 2013. האקרים ששיחקו עם המידע גילו שניתן לדעת את מספר הנהג ומספר המונית בכל נסיעה, וכך, למשל, לגלות כמה כסף הכניס נהג מסוים באותה תקופה. כמו כן, אפשר לחשוף מסלולי נסיעה של סלבס, וכך לדעת איפה הם גרים, עובדים, מבלים וכו'. חוקר הפרטיות אנתוני טוקאר חיפש בגוגל תמונות של סלבס נוסעים במוניות, הצליב את תאריכי הנסיעה ואת מספרי המוניות ואיתר במאגר את פרטי הנסיעות הספציפיות שביצעו. לשם הדגמה פרסם טוקאר את מסלולי הנסיעה של השחקנים ג'סיקה אלבה וברדלי קופר. נסיעות הסלבס מעניינות יותר את הציבור הרחב, אבל בלש פרטי או סטוקר יכולים להתמקד גם באלמוני ספציפי, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.

ויש מידע שכלל לא סיפקנו ושבכל זאת אפשר לגלות עלינו, באמצעות ניתוח ביג דאטה – כמויות עצומות של מידע – שנאסף עלינו ועל אחרים. מכירים את היכולת של מקלדות סלולריות לחזות איזו מילה התכוונתם להקליד אחרי שתיים־שלוש אותיות? משחק ילדים. פייסבוק יכולה לחזות אם מערכת היחסים שלכם תשרוד או תיכשל, אמזון רשמה פטנט על מערכת שחוזה אילו מוצרים לקוחותיה ירצו לקנות ולשלוח להם אותם עוד לפני שהזמינו, ושירות המוניות אובר יודע ברמת דיוק של 74% את יעד הנסיעה שלכם לפני שהזנתם אותו.

–

"כמו שאנשים לא יפקידו את הכסף שלהם בבנק שהם לא סומכים עליו, כך אנשים לא ישתמשו באינטרנט שהם לא סומכים עליו" (בראד סמית, היועץ המשפטי של מייקרוסופט, בדיון בדבר השפעת חשיפות אדוארד סנודן על שוק הטכנולוגיה האמריקאי, אוקטובר 2014)

לפני שנה הייתה טארגט, שכאמור אוגרת מידע רב על לקוחותיה, קורבן לפריצת המידע הגדולה ביותר בעולם הקמעונאות האמריקאי. רגע לפני קדחת הקניות של החגים האמריקאיים, קראקרים התקינו רוגלה על מערכת האבטחה והתשלומים של הרשת בת כ־1,800 הסניפים, והזרימו למחשביהם ברוסיה 40 מיליון מספרי כרטיסי אשראי ו־70 מיליון פריטי מידע אישי, ובהם כתובות וטלפונים, של לקוחות הרשת. פחות משנה לפני הפריצה שכרה טארגט את שירותי חברת תוכנת אבטחת המידע פייראיי (FireEye). בבדיקה לאחר מעשה התברר שפייראיי אכן התריעה בזמן על התקנת הרוגלה, התרעה שלא זכתה למענה מצד טארגט.

פייראיי אינה עוד סתם אחת מאינספור חברות אבטחת מידע. עם לקוחותיה נמנות סוכנויות ביון ברחבי העולם, וכן הפנטגון וה־CIA, אשר העניק לפייראיי מימון בשלבים מוקדמים דרך אינקיוטל (In-Q-Tel), קרן הון סיכון שלא למטרות רווח, שמשימתה המוצהרת היא "לזהות, להתאים ולספק פתרונות טכנולוגיה חדשניים כדי לתמוך במשימות ה־CIA וקהילת המודיעין האמריקאית הרחבה יותר". בין ההשקעות של אינקיוטל הייתה קיהול (Keyhole, "חור מנעול" בעברית), שהתפצלה ב־2001 מיצרנית משחקי הווידיאו Vicarious Visions ועסקה באפליקציות לוויזואליזציה של מידע גיאו־מרחבי. החברה נרכשה ב־2004 על ידי גוגל והפכה לתוכנת הגלובוס הווירטואלי Google Earth. סבך הקשרים הזה סמלי לסוגיית המידע הפרטי שלנו, שעליו נאבקים גופים מסחריים, גופים ממלכתיים והאקרים. הקשרים בין הצלעות הללו מורכבים יותר ממה שגלוי לעין – הם יכולים להיות אויבים, יריבים, מתחרים ולפעמים שותפים.

חרדה חברתית משני סימני וי כחולים

קשה להפריז בחשיבות ובהשפעה של אדוארד סנודן על בעיית הפרטיות במאה ה־21. סנודן, עובד קבלן ב־NSA, סוכנות הביטחון הלאומית האמריקאית, הקריב את החופש שלו כדי לגנוב ולהדליף מסמכים מהסוכנות שמפרטים תכניות ריגול מקיפות וחודרניות שלה. בין השאר חשף סנודן תכנית בשם פריזם (Prism), שבמסגרתה NSA אספה מידע על תעבורת אינטרנט באמצעות הגשת דרישות מידע לחברות כמו גוגל, פייסבוק, מייקרוסופט ויאהו, כשהיא משלמת להן מיליוני דולרים מכספי הציבור כדי לכסות את הוצאותיהן על העמידה בדרישותיה; ותוכנה בשם XKeyscore, שמאפשרת לסוכנות לרגל אחרי כמעט כל אדם בכל מקום בעולם, ולפי הצהרתו של סנודן, "אני, משולחן העבודה שלי, יכול לצותת לכל אחד – לך, לרואה החשבון שלך, לשופט פדרלי או אפילו לנשיא, אם יש לי את כתובת האימייל האישית שלו".

מסמכי סנודן, שמספרם מוערך בלמעלה ממיליון, חשפו גם איך NSA, שאמורה להגן על ביטחונם של אזרחי ארצות הברית, משתמשת ביכולותיה לבצע ריגול תעשייתי אחר מטרות פיננסיות במטרה לספק יתרון עסקי לתאגידים אמריקאיים. בין השאר, הסוכנות עקבה אחרי נציב ההגבלים העסקיים של האיחוד האירופי, שחקר גם את גוגל ומייקרוסופט. סיוע כזה עלול לגרום לתאגידי הטכנולוגיה לרכך את התנגדותם לשיתוף פעולה עם הסוכנות. בסך הכול, יש להם מטרה משותפת – לאסוף כמה שיותר מידע על אזרחים כדי להפיק ממנו ידע שימושי.

החשיפות של סנודן חשובות כי הן עוררו באלימות את המודעות של הציבור האמריקאי, ושל העולם כולו, לפגיעה האגבית, היומיומית והמקיפה בפרטיותם. כל מי שכתב בגיל 16 שיר מביך ב'במה חדשה' ולא מצליח למחוק אותו, מכיר את המבוכה שמתעוררת כשמישהו מגגל את השם שלו ומגיע למגירה הפומבית הזאת. קחו את המבוכה הזאת והכפילו אותה באינסוף, משום שפיסות המידע שאנחנו משגרים לחלל הדיגיטלי ניתנות ליירוט, איסוף, תיוק ושמירה, לפרק זמן שמעשית אפשר לכנותו נצח, במאגרי המידע העצומים של ה־NSA ותאגידי הטכנולוגיה. "אני לא מאמין שהחברה מבינה מה קורה כשהכול זמין, ניתן לידיעה ונשמר על ידי כולם כל הזמן", אמר ב־2010 מנכ"ל גוגל דאז, אריק שמידט, בראיון ל'וול סטריט ג'ורנל', כשהוא חוזה שבעתיד כל אדם צעיר שיהפוך לבגיר יהיה זכאי אוטומטית לשינוי שמו במטרה להתכחש למשובות הנעורים שלו, ששמורות באתרי הרשתות החברתיות של חבריו.

ה־EFF (Electronic Frontier Foundation, קרן החזית האלקטרונית), ארגון שמטרתו "להגן על זכויות האזרח בעולם הדיגיטלי", נוסד על ידי אנשים מרחיקי ראות כבר ב־1990. "בשנים האחרונות הפך EFF למיינסטרים", אומרת ל'ליברל' איווה גלפרין, אנליסטית מדיניות גלובלית בארגון, שערכה ביקור מקצועי בישראל בתחילת השנה. "אנחנו נלחמים במעקב בלתי חוקי כבר שנים. התביעה של EFF נגד NSA וחברות התקשורת על המעורבות בריגול ללא צווים התחילה ב־2006 – אבל מאז החשיפות של סנודן, רבים מהאנשים שפטרו את החששות שלנו כ'משוגעים' הבינו שצדקנו".

"אנשים חשים יותר בנוח לא רק עם שיתוף יותר מידע ומסוגים שונים, אלא גם עם שיתופו בצורה יותר פתוחה ועם יותר אנשים. הנורמה החברתית היא פשוט משהו שהתפתח לאורך זמן" (מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל פייסבוק, ינואר 2010)

התפתחות הנורמה החברתית שעליה דיבר מארק צוקרברג משולה להתחממות המים במשל הידוע: זרוק צפרדע לסיר מים רותחים והיא תנסה לקפוץ החוצה; שים אותה בסיר מים קרים שמתחמם לאטו על הגז והיא תשכשך שם בכיף עד שתתבשל למוות.

קחו לדוגמה את וואטסאפ, שנרכשה על ידי פייסבוק. יצרנית אפליקציית הודעות הטקסט החינמית הוסיפה בתחילת נובמבר חיווי של שני סימני וי כחולים, שמיידע את השולח שהנמען פתח את ההודעה; פיצ'ר שוודאי נולד מצורך שעלה מהמשתמשים, אבל הוא בעייתי משום שהוא נכפה על כל המשתמשים, גם אלו שלא רצו בכך, ופרטיותם נפגעת – וואטסאפ מוסרת עליהם מידע שהם לא רצו שיימסר. המשתמשים הללו יצטרכו להשיב ברגע שקראו את ההודעה – או לשאת בהשלכות החברתיות של ההתעלמות. זו דוגמה אחת מני רבות ליכולת של יצרנית טכנולוגיה לכפות על משתמשיה ויתור על פרטיות – או ויתור על שימוש בטכנולוגיה. במקרה של וואטסאפ, ביקורת ציבורית שהתעוררה בנושא גרמה לחברה לשנות את עמדתה ולאפשר כיבוי של הפיצ'ר הזה בגרסאות עתידיות.

סיקרט ודומותיה הן אפליקציות מאוד מעניינות בהיבט של הפרטיות, מעין ריאקציה למדיניות השמות האמיתיים שיצרה פייסבוק. סיקרט היא רשת חברתית שמאפשרת לפרסם סטטוסים באנונימיות כמעט מוחלטת כלפי חוץ; לא רק שאין חובה להזדהות בשם האמיתי – בכלל אין שמות משתמש, ואין קישור בין סטטוסים שונים שפרסם משתמש מסוים. באופן פרדוקסלי, דווקא סביבה מוגנת כזאת מאפשרת ומעודדת אנשים לפרסם סטטוסים שפוגעים בפרטיות של אנשים אחרים – אם בהשמצות ואם בפרסום מידע אישי עליהם, בלי שאותם אנשים יוכלו להתעמת עם המפרסם (גם התגובות נכתבות בלי שם, אלא עם אייקונים בלבד). מובן שהפרטיות של המשתמשים היא אשליה – בסיקרט עצמה יודעים את הטלפון הסלולרי של המשתמשים, אילו סטטוסים הם פרסמו ולעתים גם מאיפה פורסמו, גם אם ה־GPS שלהם כבוי. החברה הדגימה שימוש בעייתי במידע הזה בפני עיתונאים של ה'גרדיאן', שהגיעו לפגישה בנושא שיתוף פעולה עם החברה, ואלו החליטו לחשוף זאת לציבור.

השמרנות הטכנולוגית המיוחסת למבוגרים עשויה להגן על פרטיותם. מי שממעט להשתמש בג'ימייל, בפייסבוק ובוואטסאפ חשוף פחות לנזקיהם – אבל חוסר המיומנות והיעדר הניסיון פועלים לרעתם כשהם כן מנסים להתחבר, ונופלים בפחים ברורים מאליהם למשתמש היומיומי, כמו לענות לאימייל ב־reply-to-all עם הערה שמיועדת רק לעיניו של השולח, או לבצע חיפוש בשורת הסטטוס של פייסבוק במקום בשדה החיפוש של גוגל.

מהעבר השני, ילדים הם, באופן מסורתי, מטרה קלה לטענות בנוגע לוויתור על פרטיות. הם הפכו את האינטרנט על שלוחותיו השונות, ובהן אינסטגרם, פייסבוק ו־וואטסאפ, לחדר צ'ט ענקי שבו הם מדברים ומשתפים תמונות וסרטונים שחושפים אותם ואת חייהם, על כל המחשבות והתחושות שלהם. לפי ד"ר דנה בויד, חוקרת רשתות חברתיות, הפרטיות דווקא חשובה לילדים, אולם הם מגדירים אותה אחרת מהמבוגרים. "לילדים אין את סוג הפרטיות שאנחנו מניחים שיש להם", אמרה בראיון ל'גרדיאן' ב־2009. "כמבוגרים, אנחנו לרוב חושבים על הבית שלנו כעל חלל מאוד פרטי – הוא פרטי כי יש לנו שליטה עליו. העניין הוא שעבור אנשים צעירים זה לא חלל פרטי – אין להם שום שליטה בו. אין להם שליטה על מי נכנס ויוצא מהחדר שלהם, או מי נכנס ויוצא מהבית. כתוצאה מכך, העולם המקוון מרגיש הרבה יותר פרטי כי מרגישים שיש שם יותר שליטה".

מבוכת הצוקרברגים ונקמת מנכ"ל גוגל

השליטה הזו היא אותה שליטה שעליה דיבר צוקרברג, שהיה בן 26 כשנשא את הדברים. אלא שפייסבוק מנתבת את משתמשיה לוותר על השליטה הזאת, בדרכים גלויות וסמויות, ובכך היא לא רק משרתת טרנד של ויתור על פרטיות אלא יוצרת אותו, ואפשר לומר שגם כופה אותו. ב־2007, סטטוסים שפורסמו בפייסבוק היו זמינים רק לחברים של המפרסם – אפשרות אחרת פשוט לא הייתה קיימת. בדצמבר 2009 הכריזה פייסבוק על "כלים חדשים לשליטה בחוויה שלכם", שכללו אפשרות להגדיר צפייה בסטטוסים לחברים בלבד, לחברים וחברים־של־חברים, או לכלל הגולשים. ברירת המחדל עבור מי שמעולם לא נגעו בהגדרות הפרטיות – 15%–20% מ־350 מיליון המשתמשים של הרשת באותו זמן – הוגדרה כמעבר מ"הגדרות ישנות" להגדרה של "כולם", שהופכת את הסטטוסים לפומביים. מנהל התקשורת התאגידית והמדיניות הציבורית בפייסבוק, בארי שניט, הסביר לאתר ReadWriteWeb שהמעבר מפרטיות לפומביות הוא "שינוי בדיוק כמו שזה היה שינוי ב־2006 כשפייסבוק הפכה ליותר מרשת שיש בה רק אנשים מקולג'ים (לפני שנפתחה לכלל הגולשים, ע"ק). פייסבוק משתנה, וגם העולם משתנה, ואנחנו הולכים לנקוט חדשנות כדי למלא את בקשות המשתמשים".

השליטה בפרטיות שלנו בפייסבוק תלויה לעתים בנוהגי הפרטיות של החברים שלנו. הם עשויים לכתוב עלינו בפייסבוק, להעלות צילומים או סרטונים שלנו, או לתייג אותנו בסטטוסים. את התיוג אנחנו יכולים להסיר, אבל לא את התמונות והסטטוסים. דוגמה נוספת היא רשימת החברים שלנו: גם אם הגדרנו אותה כפרטית, ברגע שיש יש לנו חבר שהגדיר את הרשימה שלו כפומבית, פייסבוק תאפשר לכל אחד לצפות ברשימת החברים המשותפים שלו עם אותו חבר. מכאן די פשוט לחשוף עוד ועוד חברים שלנו, כפי שהדגים אתר חדשות הטכנולוגיה מאשבל. האתר בדק את רשימת החברים המשותפים של צוקרברג, שרשימתו פרטית, עם חברו כריס קוקס, מנהל המוצרים של פייסבוק, שרשימתו פומבית, ומצא 248 חברים. בדיקה של בעלי הרשימות הפומביות מבין אותם 248 חברים אפשרה לצפות בחברים המשותפים שלהם עם צוקרברג, וכן הלאה. בסופו של דבר אספו במאשבל יותר מ־400 חברי פייסבוק של מייסד פייסבוק, שכזכור, הגדיר את הרשימה הזאת כפרטית. אחותו של צוקרברג, רנדי, לשעבר בכירה באתר, נפלה קורבן להגדרות הפרטיות המתעתעות כשחשפה בטעות תמונה פרטית של המשפחה, וקלי שווייצר מאתר ווקס מדיה פרסמה אותה בטוויטר. צוקרברג נזפה בשווייצר בציוץ פומבי: "לא בטוחה מאיפה השגת את התמונה הזאת. פרסמתי אותה לחברים בלבד בפייסבוק. לפרסם אותה מחדש בטוויטר זה מאוד לא קול". זו התנצלה ואמרה שראתה את התמונה בראש הפיד שלה, וצוקרברג השיבה שזה כנראה מפני ששווייצר חברה של אחותה, שתויגה בתמונה. לבסוף נמחקה התמונה, וצוקרברג סיכמה בצביעות: "זה לא קשור להגדרות פרטיות, זה קשור להגינות אנושית".

ברור כבר שתחושת השליטה היא במקרים רבים אשליה מסוכנת. במקרה של התמונות שמשתמשים מעלים לפייסבוק, החברה יצרה מראית עין של שליטה – אני יכול למחוק כל תמונה שהעליתי מתי שאני רוצה. בפועל, רק תצוגת התמונות בפרופיל שלי נמחקה, כשקובץ התמונה עצמו נשאר באוויר, והיה זמין למי ששמר לינק ישיר אליו, וגם לפייסבוק עצמה, במשך שנים. באוגוסט 2012, יותר משלוש שנים אחרי שאתר arstechnica דיווח לראשונה על המדיניות הפסולה, הודיעה פייסבוק כי שינתה אותה, וכי תמונות שנמחקו על ידי המשתמשים יימחקו משרתיה תוך זמן סביר. פרצת פרטיות אחרת, שנִבעה במנגנון הדיווח על תמונות לא ראויות, אפשרה לצפות בתמונות שהוגדרו פרטיות. הגולש שגילה אותה חיטט באלבומיו הפרטיים של צוקרברג ופרסם תמונות משם.

הצוקרברגים לא לבד. ב־2005 היה אריק שמידט, אז מנכ"ל גוגל והיום יו"ר החברה, מושאו של תחקיר גוגל שטחי. כתבת Cnet אלינור מילס גיגלה חצי שעה ואספה מידע גלוי ברשת על האיש, על משפחתו, על פעילותו הפוליטית והאישית ועל תחביביו, ופרסמה אותו בכתבה שעסקה במידע הרב שנאסף על המשתמשים על ידי חברות הטכנולוגיה (המידע שפורסם על שמידט היה בנאלי, במיוחד בהשוואה לסיפורים שנחשפו בשנה שעברה בנוגע לשמועות על נישואיו הפתוחים, פנטהאוז 15 מיליון הדולרים שרכש רחוק מאשתו ושדאג לבודד מפני רעש, בנות הזוג המשפיעות שלו, הליכים משפטיים נגד אקסית שכתבה על יחסיהם והעובדה שהוא עוקב באינסטגרם אחרי דוגמניות ונשים שמרבות להצטלם בבגדי ים). בתגובה לפרסום ב־Cnet הודיעה גוגל רשמית כי תחרים את אתר חדשות הטכנולוגיה הפופולרי, ולא תשיב לשאלות כתביו במשך שנה. ההחלטה בוטלה לאחר חודשיים בעקבות פרסומה ב־Cnet שהביא לביקורת חריפה מצד התקשורת. מעניין ששמידט לא שעה לעצה, שניתנה חודשיים קודם לכן, למי שלא רוצה שפרטיותו תירמס בידי תאגידי הטכנולוגיה. את העצה נתן אחד, אריק שמידט, בכנס תקשורת של גוגל במאי 2005: "תמיד יש אפשרות לא להשתמש בסט הטכנולוגיות הזה ולהישאר אנונימי ביחס לפונקציונליות שאתה משתמש בה בגוגל".

אז הצוקרברגים לא מצליחים לשמור על הפרטיות שלהם בפייסבוק, יו"ר גוגל מציע למי שלא רוצה שפרטיותו תיפגע להימנע מלהשתמש בטכנולוגיות של גוגל, ברק אובמה משתמש בטלפון סלולרי שטכנאים ב־NSA פירקו לחתיכות ותכנתו מחדש כדי שאיש לא יוכל לצותת לו, והשב"כ, המוסד ויחידות רגישות בצה"ל אוסרים על אנשיהם להצטרף למאגר הביומטרי. ורק אנחנו ממשיכים להשתתף בניסוי.

אני מעתיק את הכתבה ממסמך הגוגל דוקס שבו עבדתי עליה, מדביק אותה בג'ימייל ושולח לעורך, שעורך אותה, שולח לי בחזרה שאלות ותיקונים, ואז מוריד אותה לדפוס. מעניין עוד כמה אנשים קראו אותה לפניכם.