כשהיטלר מצא חניה // קווים לדמותו של הנאצי בקומדיה // מאת פיני אסקל

היטלר לא מת. לפעמים, כשהוא רוצה להתפלש באור יום, להתלטף בקרן שמש, לשמוע צחוק שובב של ילד, לראות יפי עולם, נוטש היטלר את מחבואו ויוצא לשחק בחוץ, לובש בכל פעם צורה אחרת. רוחו נושבת בינות עצים ותווים בטקסי זיכרון לשואה ולגבורה. ערכיו נטועים עמוק בתנועות שזוקפות ראשן במרכז אירופה, בארה"ב ואף בישראל. אכזריותו באה לידי ביטוי בכל חלקיק היסטוריה שמתובל בעדויות הרוטטות של הניצולים ומשתקף בעיניים הדוממות של הנספים. סמליו החיצוניים, אישיים כמפלגתיים, חקוקים בתרבות הפופולרית. שפמו הייחודי מושאל על ידי חתולי רשת תמימים. כעסיו מתנקזים לכתוביות פרודיות אלטרנטיביות של סצנות קולנועיות. הצדעתו נצרבת לתוך ריבועי פוטושופ מבדרים. חלפו למעלה מ־70 שנה מאז התאבד היטלר בבונקר, אך הוא פועם היום בלב האנושות יותר מאי פעם.

"דווקא במקום הפרוע, כמו הסטאלגים, יש את הדיוק של הרוע האנושי והפתטיות של הנאציזם. חוסר הנוחות יכול לייצר אפקט משמעותי יותר מאשר היצירה הרצינית. הצחוק הפרוע יכול לספק תשובה לא פחות רצינית" [ יפתח אשכנזי ]

עוד בחייו הפיזיים, בטרם הפך לאיקונה היסטורית, הרוויח היטלר ביושר רב את כל הסופרלטיבים המילוליים שתיארו את פועלו. צורר, דיקטטור, עריץ, רודן, גזען, פושע מלחמה. אבל מילים הן רק מילים. היינו שם, עשינו את זה, יגחכו מתחת לשפמים המגוחכים – כי תמיד יש להם שפמים מגוחכים – צוררים, דיקטטורים, עריצים, רודנים, גזענים, פושעי מלחמה מימי המן ועד עידן סטלין. כדי להמשיך לחיות בעצמו ולהחיות את מורשתו, נדרש היטלר לאורך השנים לעבור מיתוג מחדש. מהשטן בהתגלמותו לכל מה שתרצו שהוא יהיה היום. היטלר גמיש, היטלר זורם, היטלר הוא פיסת פלסטלינה בידי יוצריו. אם ירצו, יחזור להיות האכזר באדם בסרטי דרמה עלילתיים או בסרטים ביוגרפיים. אם ירצו אחרת, יגרור רגליו כזומבי חבוט בתסרוקת ובחתימת שפם לא אופנתיות בקומדיה פרועה.

לפני למעלה מעשור, סצנה קולנועית שבה למד היטלר על תבוסתו הממשמשת ובאה מתוך סרט הדרמה הגרמני 'הנפילה' זכתה לחיים ארוכים משלה תודות לקריצת ההמונים. הסצנה המעובדת מחדש, שמוכרת בשמה הגנרי 'היטלר מחפש חניה', הייתה פשוטה במיוחד להכנה: בונים סיפור מסגרת שנוגע לדור ה־Y, ממציאים תרגום באנגלית או בעברית, והאינטרנט יישבר מעצמו. וכך היטלר, בגילומו של ברונו גנץ, הופך בעזרת התרגום הקלוקל להיפוך הגמור של דמותו ההיסטורית. במקום האיש שקידם ערכים כמו אפליה, גזענות, חוסר שוויון וחוסר צדק, נגלה בפיד של הרשתות החברתיות היטלר החדש, האכפתי, זה שכל רגשותיו מוקדשים לתיקון עוולות, לצדק חברתי.

הסרטונים האלו הציגו את היטלר כמי שנלחם נגד רון חולדאי על חניה בתל אביב, כועס כי בקופות נשארו רק כרטיסים להופעה של שלמה ארצי, זועם כי אין מצלמה באייפוד טאץ', רותח כי טוויטר שוב נפל, מתבאס כי אואזיס התפרקו, מתעצבן על פרנק למפארד שחתם באינטר, מתפחלץ על הזמנה לחתונה שנופלת על משחק של מכבי, רוטן על כך שבכל ל"ג בעומר הוא נשאר לאסוף קרשים לבד, מתרגז על שליח פיצה שלא מגיע בזמן.

המסר החתרני והוויראלי שפיזרו אותם סרטונים פרודיים, בין אם נערכו בישראל, באנגליה או בארה"ב, היה ברור: היטלר הוא אחד משלנו. גם הוא, אם ננקה קצת את השיגעונות הנאציים שלו, יאבד את העשתונות מכל זוג גרביים לא תואמים שיצאו מהכביסה. ואם היטלר הוא אחד משלנו, כל אחד מאיתנו הוא קצת היטלר. לא תאמינו כמה נאצים אתם יכולים להיות כשהסוללה של האייפון צונחת ל־30% ברגע שפותחים את אפליקציית ווייז. עזבו אתכם מזוטות כמו מניע אידיאולוגי, השקפת עולם ותורת גזע, כי נאציזם, לפי הסרטונים, הוא הלך רוח רגעי, עניין של טמפרמנט, תוצאה של חיווט לא מדויק. וכשמבינים את זה ככה, אין שום בעיה לאפשר להיטלר הנחמד לחלץ איברים, לשאוף קצת אוויר צח מחוץ לגופה, לראות מדי פעם עולם.

הליצן הפך לנביא

היטלר היה כוכב תרבות הרבה לפני שהרשת השתמשה בו בתור פנגו אנושי או כתמונת מראה לחתולים חסרי מזל. למעשה, הוא היה כוכב תרבות עוד לפני שהפך למטאור בשמי ההיסטוריה. הראשונים לזהות את הפוטנציאל הטמון בפיהרר היו – למרבה האירוניה – יהודים. הרכב וודוויל חרוץ בשם 'שלושת המוקיונים', שכלל בראשית מלחמת העולם השנייה את האחים ג'רום ומוזס הורוויץ (שנודעו בשמות הבמה מו וקרלי האוורד) ואת לארי פיין (לואיס פיינברג במקור), יצר בינואר 1940 ביחד עם הבמאי ג'ולס ווייט, אף הוא יהודי, את קומדיית הסלפסטיק 'You Nazty Spy!'. באותם הימים אסרה הצנזורה האמריקאית על הפצת סרטים הלועגים למדינות זרות, אולם אכפה את החוק בעיקר כלפי סרטים באורך מלא, וכך 'You Nazty Spy!', סרט באורך 18 דקות, חלף מתחת לרדאר.

למרות הדיסקליימר שהופיע בתחילת הסרט ובו נכתב כי "כל דמיון בין הדמויות בסרט ובין דמויות במציאות, חיות או מתות, הוא בגדר פלא", הקשר בין המציאות לדמיון היה ברור מעל לכל ספק: שלושת הקומיקאים גילמו את היטלר, גרינג וגבלס. האחד נכנס לדמות הדיקטטור, השני לנעלי מפקד צבאי בכיר והשלישי לחליפת שר התעמולה. במרכז העלילה עומדת מדינה בשם Moronika, 'טמבליה' בתרגום חופשי, שמנהיגיה מבקשים שינוי בדמות הסבה לדיקטטורה, בעקבות המסקנה שלפיה "אין כסף בשלום, אז צריך לצאת למלחמה". בחיפוש אחר האדם הטיפש ביותר שיכול לעמוד בראש המהלך, מסבירים המנהיגים לשלושה אנשים פשוטים ולא חכמים את יתרונות הדיקטטור. "דיקטטור הוא אחד שעושה אהבה עם נשים יפהפיות", הם אומרים, "הוא שותה שמפניה, נהנה מהחיים ולעולם לא עובד, הוא נואם בפני קהל, מבטיח להם המון, נותן להם כלום ואז לוקח לעצמו הכול – זה דיקטטור". משם ועד סופם הטרגי – טרף בידי אריות – מוצגים שלושת הנאצים הבכירים בצורה מגוחכת להחריד.

כמה חודשים לאחר מכן יצא גם הסרט הארוך המשמעותי ביותר באותה התקופה שלעג לנאצים – 'הדיקטטור הגדול'. היטלר (שלא מוצג בשמו האמיתי) מוצג על ידי צ'רלי צ'פלין כדמות נלעגת, היסטרית, מבולבלת וילדותית, במיוחד באחת הסצנות הרומנטיות הגדולות והמפורסמות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – סצנת הגלובוס. הדיקטטור מבקש להישאר במשרדו לבד, ממלמל לעצמו "אני שליט העולם", מסובב את בלון הגלובוס על אצבע אחת, נוגח בו בעדינות, בועט בו בעקבו, מקפיץ אותו על ישבנו, ובכל פעם שהוא עולה מעלה־מעלה מביט בו היטלר בערגה כל אימת שהוא באוויר, וממתין לרגע שבו יתאחד שוב עם העולם השייך לו. לבסוף, כשהבלון נמחץ בין זרועותיו ומתפוצץ, הדיקטטור הגדול, כמו ילד קטן, מתרגז, נעשה עצוב ומתייפח על אובדנו, כמו גם על הסימבוליות שמלמדת על אובדן העולם וכתוצאה מכך אובדן שלטונו.

הפער שנוצר בין הדיקטטור המפחיד מהמציאות להיטלר הילדותי מהמסך הוא זה שגרם לקהל לשאוג מצחוק. ברוב הביקורות כלפי הסרט נטען כי צ'פלין הקל ראש בתוצאות הדיקטטורה. צ'פלין אמנם הדף את הטרוניות בזמן אמת, אך 20 שנה לאחר מכן הודה ש"יש דברים מחרידים מכדי שנוכל ללעוג להם", והוסיף כי אם היה יודע מה יהיו תוצאות המלחמה, לא היה מביא לאוויר העולם את 'הדיקטטור הגדול'.

הקשר בין היצירה הקומית למציאות הטרגית נמצא מאז ומעולם בתחום השנוי במחלוקת. במאה החמישית לפני הספירה, למשל, יצר אריסטופאנס את 'ליזיסטרטה' על רקע המלחמה בין אתונה לספרטה. תחילה הטילו הנשים חרם מיני על הגברים, ולבסוף, הגברים משני הצדדים עושים שלום כדי שבנות אתונה וספרטה יחזרו לשכב איתם. "אריסטופאנס סיכן את חייו, כי באותם ימים לקחו מאוד ברצינות את הקומדיה", אומרת פרופ' סדרה דיקובן־אזרחי מהחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, "אבל באופן מסורתי, האנושות לא הקשיבה לקומדיה ולקומיקאים, כך שאתונה נהרסה כליל. בסרטים כמו 'הדיקטטור הגדול' של צ'רלי צ'פלין ו'החיים יפים' של רוברטו בניני יש בדרך כלל אמירה על אהבה, על אחוות עמים, על חיוב החיים על בסיס החורבן. אלו לא סרטים שמחלישים את האיום, אלא סרטים שמחלישים את הכמיהה לאיום".

הבנאליות של הבנאליות

את הלעג האמריקאי להיטלר בפרט ולנאצים בכלל ניתן לתלות במיתוס 'המלחמה הטובה'. האמריקאים גיבשו לעצמם את התפיסה כי מדובר במלחמתו של הגיבור האולטימטיבי נגד הנבל האבסולוטי. העובדה שארה"ב נגררה למערכה בעקבות הפצצת פרל הארבור ולא טינפה את בגדיה על אדמת גרמניה, סייעה לה להתבונן מהצד. המבט הזה השפיע על הדרמה ההוליוודית לאורך השנים.

הסרט 'The Mortal storm' של פרנק בורזאג' (1940) ביטא את הבדלנות הפוליטית של הממשל האמריקאי בנוגע לנעשה באירופה ועסק בהשפעת הפשיזם על הגרמנים האנמיים. 'הזר' של אורסון וולס (1946) כבר הציג את הנאצי כדמות דמונית. בשנות ה־50 יישרה הוליווד קו עם שיקום היחסים הפוליטיים בין ארה"ב לגרמניה והטילה את האשמה ישירות על היטלר וחבר מרעיו במקום על גרמניה כולה (בסרטים כמו 'סטאלג 17' ו'כפירי אריות'). בחלוף עשור הוצגו הנאצים כמי שמונעים מאידיאולוגיה ואהבת המולדת ('משפטי נירנברג' ו'יומנה של אנה פרנק'). בסוף שנות ה־60 ועד סוף שנות ה־70, בצל השינויים הדרמטיים שעברה החברה האמריקאית (המהפכה המינית, הקרב על זכויות האפרו־אמריקאים, מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט), הפך הנאציזם לסמל המובהק לדיכוי חברתי (כשברקע סרטים כמו 'קברט' ו'הארורים'). באותה תקופה הרבתה הוליווד להציג את הנאצים כרשעים פתולוגיים ('הנערים מברזיל' ו'איש המרתון'), אך הבשורה המשמעותית הגיעה עם עליית המיני־סדרה 'שואה', שהבליטה דווקא את הבנאליות של הרוע, את האייכמנים של העולם, בני המעמד הבינוני שרצו בסך הכול להתקדם בסולם המעמדות, הבירוקרטים האפורים שהרכיבו על רקותיהם סכי עיניים ועשו את מה שנתבקש מהם.

"משפט אייכמן הציג את אייכמן כגיבור גדול, אך למעשה הוא היה לא חכם, היה בו משהו דבילי, משהו מקובע", אומר יפתח אשכנזי, סופר ודוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. "מישל פוקו עסק בנאצים הלא סקסיים ולא יפים, הפוריטניים, שהפכו לסמלי סקס. גם הספר 'קיטש ומוות' של שאול פרידלנדר מנסה להבין למה הנאצים מוצגים בצורה קיטשית, כארים יפים, גבוהים ובלונדיניים. הסיבה לכך היא המשיכה הלא מודעת לכוח בחברה המערבית, שמעריצה את העוצמה הנאצית ויש בה שאיפה כמוסה להיות כזו. הדמות של היטלר משעממת, היא הקלישאה הפופולרית. נכון שהוא המותג, האיש שהפך לדימוי המובהק לנאציזם עוד בחייו, אבל דווקא אייכמן מעניין אותי יותר. מצד אחד הוא מתגאה ברציחות שלו, ומצד שני כתב למה היהודים צריכים להקים מדינה לפני כולם. אייכמן אפילו לא מייצג את הבנאליות של הרוע, אלא את הבנאליות של הבנאליות".

במקביל לנרטיב הדרמטי המרתק של דמות הנאצי על פי הוליווד, התפתחה קומדיית הנאצים כז'אנר עצמאי שהתקבע בזכות מעמדו הרם של צ'רלי צ'פלין והסרט 'הדיקטטור הגדול'. לפני סיום המלחמה יצא הסרט 'להיות או לא להיות' (1942), שנעשה בהוליווד על ידי יהודי יליד גרמניה, ארנסט לוביץ'; ואחריה אפשר לציין קומדיות כמו 'המפיקים' של מל ברוקס (1968). "לאמריקאים יש בעיה עם המלחמה", אומר פרופ' משה צימרמן, מרצה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, "הם נכנסו אליה מאוחר ולכן ניסו להתחמק מהשאלה איפה אתם הייתם כשפולין נכבשה וכשצרפת הוכתה. על השאלה הזו הם יכלו לענות בשתי דרכים – הדחקה או הגחכה. בקולנוע, ובמיוחד בקומדיה, הנאצים מוצגים לא רק כמי שעשו את השואה, אלא כהיפכא מסתברא של התרבות האמריקאית והמערבית כולה. הנאצי אינו גמיש, הוא מרובע, טמבל – אפיונים שהיו מקובלים עוד לפני מלחמת העולם השנייה והמשיכו גם אחריה. בסרטים כמו 'אחת, שתיים, שלוש' של בילי וויילדר או בקומדיות טלוויזיוניות כמו 'בועות' אפשר למצוא דמויות מסוג זה, של הגרמנים שמקובעים במעשיהם ונוקשים בעקביהם, לפעמים הם נאצים ולפעמים גם לא".

מהרגע שבו נפלו הנאצים קורבן לתסריטים מופרכים ומוגזמים, אי אפשר היה לעצור את זה. הם מצאו את עצמם בסרטי מדע בדיוני מ'They Saved Hitler's Brain' (1968) ועד 'איירון סקיי' (2012), כיכבו כזומבים ('Shock Waves', 1977) וכגולשי גלים ('Surf Nazis Must Die', 1987) בקומדיות פרועות, ולא דילגו על עולמות הפורנו והסטאלגים, בין אם כגברים אכזריים או כנשים כובשות. ומשם, הדרך לגיחוך על חשבון הנאצים בסדרות אנימציה כמו 'סאות' פארק' ו'איש משפחה', הייתה קצרה.

אחת השאלות הגדולות נוכח הז'אנר הקומי הפרוע היא האם ייצוג הנאצים כדמויות הזויות וקיצוניות אינו מזיק לנרטיב ההיסטורי. "תרבות הפופ מכסה את מה שההיסטוריה כבר לא יכולה", אומר יפתח אשכנזי. "יש מעט יצירות מהתרבות הגבוהה שהצליחו לקלוט ולדייק את הנאצים. דווקא במקום הפרוע, כמו בסטאלגים, יש את הדיוק של הרוע האנושי והפתטיות של הנאציזם. סטאלגים היא ספרות מטרידה, היא לוקחת אותך אל הקצה, גורמת לאובדן הקשר עם המציאות ומעלה שאלות כמו האם זה נכון ועד כמה זה היה נכון אם בכלל. יכול להיות שהומור חשוב יותר ובעל משמעות גדולה יותר מאשר דיונים רציניים על השואה. אפשר לציין באותו עניין גם את ה'סופ נאצי' ב'סיינפלד' או הלעג לנאציזם ב'ברונו' של סשה ברון כהן. חוסר הנוחות יכול לייצר אפקט משמעותי יותר מאשר היצירה הרצינית. הצחוק הפרוע יכול לספק תשובה לא פחות רצינית".

גרמניה האחרת

האמריקאים, 'הגיבור האולטימטיבי' בעיני עצמם, הם רק צלע אחת במשולש מלחמת העולם השנייה. הצלע השנייה היא 'הנבל האבסולוטי', הגרמנים. המיני־סדרה האמריקאית 'שואה', שהשכילה כאמור לנרמל את הרוע, היוותה מנוע לגל המשמעותי הגדול של סרטי דרמה גרמניים שיצאו בשלהי שנות ה־70 ועסקו בהשלכות מלחמת העולם השנייה.

בעשור האחרון המגמה הולכת ומתעצמת. 'הנפילה' (2004), סרט דרמה שהציג את היטלר כאנושי ופגיע, לא היה יכול להפוך כר פורה לאלפי ממים אלמלא היה דובר גרמנית. הקומדיה 'הפיהרר שלי: האמת האמיתית באמת על אדולף היטלר' (2007) של הבמאי היהודי דני לוי ('הכול אודות צוקר'), שנולד בשווייץ ומתגורר בברלין, זכתה למימון ציבורי, שווקה בעזרת תליית סמלים נאציים בכיכר לוסטגארטן בברלין ומציגה את היטלר כילד שעבר התעללות והפך לגבר אימפוטנט, מכור לסמים ופתטי. וגולת הכותרת הגיעה עם צאת הסרט 'תראו מי חזר' (2015), המבוסס על ספרו של טימור ורמש. בתחילת הסרט היטלר מתעורר אחרי תרדמת ארוכה, מסתובב ברחובות ברלין, מגיע לדוכן עיתונים ומגלה שהשנה היא 2014, שפולין עדיין קיימת ושלמטבע החדש קוראים יורו.

לכאורה, זהו סרט שצוחק על היטלר ומציג אותו כגרסה גרמנית לבוראט או קרוקודיל דנדי, אבל למעשה זהו סרט שמציג את הזיכרון של גרמניה ובוחן אם היא באמת אחרת. במפגש המחודש של תושבי העיר עם היטלר, רובם רואים בו דמות פרודית ומגחכים עליו או מצטלמים איתו לסלפי, ויש כאלה שרואים בזה ניחוח נוסטלגי, מביטים בערגה לאחור, לגרמניה שהייתה שלהם. הגחכת דמותו של היטלר עשויה לשמש אליבי עבור הגרמנים: נו, היטלר הזה, הוא היה כזה משוגע – הוא ואני זה שני דברים שונים.

"אם במדינות שלחמו בנאצים קל וטבעי יותר ללעוג לנאצים, בגרמניה זה שונה לחלוטין", אומר ד"ר עופר אשכנזי, מנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. "מבחינת הגרמנים זו הזדמנות טובה לומר מי אנחנו ומי אנחנו לא. אנחנו חברה ליברלית ופתוחה, הם אומרים, הנאציזם זה לא אנחנו ולא העבר שלנו. זו תופעה של שני העשורים האחרונים. אני מקשר את זה לאיחוד גרמניה, לחיפוש ובניית זהות גרמנית חדשה, להגדרה מחודשת של ההיסטוריה הגרמנית. ב'תראו מי חזר' היטלר מוצג כיצור מגוחך, כזה שלא ניתן להזדהות איתו. מצד אחד, ברגע שהיטלר הוא חזות הכול, זה הופך את עניין ההומור לפשוט. מצד שני, זו גם בעיה, כי אם הבדיחה מתמקדת בהיטלר זה מנקה את כל החברה הגרמנית באותה תקופה.

"כיום, בגרמניה, אנחנו יכולים להיתקל בשני סוגים של הומור: יש שעשועוני טלוויזיה גרוטסקיים, שבהם ניתן למצוא חיקויים של נאצים. ויש גם שימוש בהומור מתוחכם, בתכניות טלוויזיה שאפשר להקביל אותן ל'ארץ נהדרת' שלנו או לגרסה מקומית של ג'ון סטיוארט, שם עושים הקבלות ביקורתיות בין דברים שקורים בגרמניה של היום למה שקרה בגרמניה של טרום מלחמת העולם השנייה, כמעין תמרור אזהרה; לעיתונים סאטיריים כמו 'טיטאניק' ולקומיקס של ולטר מוארס".

במילים אחרות, ההומור שעוסק בנאצים בא לידי ביטוי בשני קווים מקבילים: הראשון, ההומור הגרוטסקי, זה שאומר "תסתכלו עליהם, אלה לא אנחנו"; והשני, ההומור הסאטירי, שנוקט את גישת "תסתכלו עליהם, אלה לא מי שאנחנו רוצים להיות". המשותף לשתי הגישות הללו הוא המבט החיצוני, כמו על תופעה זרה ורחוקה שאחראים לה אנשים אחרים, חלילה לא אנחנו.

ובדיוק כאן דווקא הקומדיה 'תראו מי חזר' מצליחה להדביק רובד נוסף, כזה ששום דרמה או קומדיה אמריקאית על היטלר ועל נאציזם ושום סרט ביוגרפי על מלחמת העולם השנייה ועל השואה לא יוכלו לייצר לעולם. בתחילת הסרט כולם בטוחים שהיטלר הוא קומיקאי מוצלח ומלהקים אותו לתכנית טלוויזיה, עד שהמפיק מגלה שמדובר בהיטלר האמיתי ומתכנן לרצוח אותו. ואז היטלר אומר למפיק משפט אחד שמגלם בתוכו את תמצית מסכת הייסורים ורגשות האשם של גרמניה: "אתה לא יכול להרוג אותי, אני חלק ממך".

מנחמה לנקמה

הצלע השלישית והאחרונה היא כמובן היהודים; 'הקורבן' מנקודת מבט אמפתית, או 'הניצול' מנקודת מבט הרואית. בעוד יהודי הוליווד ויהודי גרמניה הצליחו להעביר גוונים רבים של דמות הנאצי ומשמעות הנאציזם, גם באספקטים קומיים, בישראל עדיין מתקיים לרוב הנרטיב שעוסק בקורבן ולא בתליין. אותו נרטיב מאפשר פתחון פה לניצולים, משרטט את זרותו של ניצול השואה, משמש כמנגנון הדחקה ומזריק באינטנסיביות חומרים פוסט־טראומטיים לוורידים. "בתחילת שנות ה־80, אחרי מלחמת לבנון ועד רצח רבין, הופיעה תרבות מחאה ססגונית שהבליטה את הדימוי של החייל היהודי כמעין נאצי", אומרת דיקובן־אזרחי. "אנשי מחאה זכו לתגובות כמו 'חבל שלא שרפו אתכם במחנות ההשמדה'. הומור הופיע מפעם לפעם אצל דויד גרוסמן ב'עיין ערך: אהבה' עם הנאצי הקטן בתוכנו. גם ב'גטו' של יהושע סובול יש קטעים קומיים. זה לא כמו הסטאלגים שהייתה ספרות חתרנית תת־קרקעית, אלא שימוש מודע של מחזאי, סופר או משורר בדימויים".

במציאות הישראלית, שבה אי אפשר אפילו לומר את המילה 'נאצי' מבלי שתגרור אחריה היעלבויות, ועדות חקירה ועילה לפתיחת מלחמת עולם שלישית, לא נותר מקום לקומדיה על השואה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדימויים קומיים של היטלר והנאצים. הצחוק עשוי להיות נחמה עבור הצופים, לא רק לקבור את היטלר בין דפי ההיסטוריה אלא אף להציג אותו כחסר השפעה, כלא מזיק, כאדם חלש, ואת תורתו כדבר לא רלוונטי, כמשהו שלא יכול לחזור על עצמו מרוב שהוא מגוחך. בכל פעם שהיטלר מוצג בלעג נכתב עוד פרק בתבוסת הנאצים.

הקומדיה אמנם משחררת, אבל אפילו ביטוי כזה עמוס בקונוטציות היסטוריות שליליות אם אתה בצד של הקורבן. משחר ההיסטוריה עוסקת הקומדיה בשיכוך הכאב, אך לא תמיד מאפשרת החלמה מלאה ולעתים נדמה כי הפרודיות מסתירות את הבעיה האמיתית ונותנות לגיטימציה לשובו של הרוע. ההומור הוא גם פרובוקציה קלה וזולה מדי שחיה בממד שטוח, ובמקום לספר את הזוועה כפי שקרתה ולגעת במטענים ההיסטוריים שלה, היא בורחת מן האמת.

בשנה האחרונה כבשו הנאצים את לב המיינסטרים. 'האיש במצודה הרמה', סדרת דרמה מבית אמזון המבוססת על ספרו של פיליפ ק' דיק, מתארת סיטואציה שבה הנאצים הם אלו שניצחו במלחמה והם לכאורה חיים באושר ועושר בארה"ב. אך למעשה, הם בוגדניים ומפולגים בינם לבין עצמם, והיטלר הוא זקן, חלש ועומד תחת איומי רצח תמידיים. היפנים, לעומתם, הם הכוכבים האמיתיים של הסדרה. הם אמיצים, אידיאליסטיים, מסורים ואף אכזריים יותר.

בקומדיה הפרועה 'כשגבר מחפש אישה', היטלר הוא המאהב הנוכחי של האקסית של גיבור הסדרה. הוא כבר זקן, מתנייד בכיסא גלגלים, חגג לאחרונה את יום הולדתו ה־120 ומשהו, אבל עדיין זוכה בנערה. אולי זה משל לכך שהנאצים, למרות שהפסידו לפני 70 שנה במלחמה, עדיין נמצאים מבחינה היסטורית בעמדת ניצחון אפשרי.

הפחד התהומי גורם לאנשים לזעוק את זעקת "אסור להשוות", שהפכה עם השנים להאשטאג בקטע אירוני. כי חייבים להשוות. באירופה, במדינות כמו בריטניה וצרפת, הימין הקיצוני זוקף את קומתו. בארה"ב עולה כוחו של דונלד טראמפ, שהפסיק להיות מושא לבדיחה והחל לצבור השוואות להיטלר ומוסוליני. ובישראל הימין הקיצוני שולט הן בפוליטיקה והן בשיח האלים והנקמני ברשת. והכיבוש הוא מעשה נבלה בעל השלכות היסטוריות משמעותיות לא פחות, גם אם נצעק אלף פעמים "אסור להשוות".

קוונטין טרנטינו, בסרטו 'ממזרים חסרי כבוד', מציג את אחת הדמויות הנאציות הסדיסטיות והמבריקות בתולדות הקולנוע, קולונל האנס לנדה. כשהגיע להקרנת הבכורה של הסרט בישראל עלה טרנטינו לבמה ושאג לקול מצהלות הקהל: "רוצים לדפוק כמה נאצים?". ואכן, בסרט, טרנטינו דופק את הנאצים: שרשרת הפיקוד נשרפת למוות באולם הקולנוע שהוצת על ידי שושנה היהודייה. העם היהודי סבל מספיק, עכשיו הגיעה  שעת הנקמה.

"הקומדיה היא חיץ בין העולם המשוגע ובין התהום", מסכמת דיקובן־אזרחי. "את מה שהקומדיה עשתה עם היטלר והנאציזם רואים היום בארה"ב סביב דונלד טראמפ, כשהקומדיה והקומיקאים מנסים לגמד את הדיקטטור הגדול בפוטנציה. הדבר המטריד אינו הקומדיה אלא יצר הנקם, כפי שנראה ב'ממזרים חסרי כבוד'. אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו רוצים לחיות – לבכות על חורבן הבית, להימשך לעמק הבכא, להישאב לאהבת הנקם, או לדבוק באהבת האדם, באחוות העמים ובחיוב החיים".