| מה שלומך?
"האמת? מקוררת. עייפה".
היא לא ששה להתראיין. וגם אחרי שהשתכנעה, איילה חסון בוררת בקפידה את מילותיה. מזכירה לא פעם שבכובעה החדש כמנהלת חטיבת החדשות בערוץ הראשון, יש לה אחריות גדולה יותר מבעבר. בחודשים האחרונים טבילת האש הפכה לבעירה של ממש, עם העבודה האינטנסיבית סביב מערכת הבחירות, שכללה את הקמת האולפן החדש של מערכת החדשות.
"זו הייתה עבודה סיזיפית כמעט, של כמה חודשים של הכנות מסביב לשעון. של הקמת אולפן והכנות בלתי רגילות, של איך נאמר, כמעט הקמה מההריסות. הכנות ששאבו את כל האנרגיות של קבוצה לא גדולה של אנשים שכמעט התנתקו מהמשפחות שלהם. יום וליל. גרפיקות, תשתית, טלוויזיה זה דבר מורכב, כמו שאתה יודע. וכולל יעקב אילון, שזה לא מגיש שגרתי, שבא ומקריא מהטלפרומפטר, הוא היה מעורב מבוקר עד לילה, לצד ההגשה היומיומית, בכל הניואנסים, באותות, בגרפיקה, באינספור מפגשים, טסטים, נראות האולפן".
ברגע השיא, אחרי שהצופים נחשפו לאולפן המפואר ולמשדר המהוקצע, קרתה פשלה. נתוני המדגם שהוצגו הראו "25 למחנה הציוני, 22 לליכוד". תוצאה של בדיקת מערכת שלא עודכנה ו"דרסה" את התוצאות האמיתיות של המדגם. הרייטינג של המשדר החל לצנוח. חסון ורשות השידור דרשו וקיבלו החזר כספי והתנצלות של חברת אורעד, שהפעילה את המערכת.
"זה מאוד כאב לנו. כי הכול בערב הזה היה כל כך מהוקצע ומלוטש, ולפנות בוקר כשסיימנו את המשדר עומד מולי ג'מאל סובחי, הבמאי, וזולגות לו דמעות מהעיניים, וגם לי זולגות דמעות. ואנחנו יודעים שעשינו את המרב והמיטב. ועומדת קבוצה של אנשי אורעד, חברה סופר־מקצועית, ומסבירים לי את מה שהיה שם, שבחזרה האחרונה אמרו – כמו מספרי ברזל בצבא, עשיתם delete על המספרים מהחזרה? על הטסט האחרון של המספרים? ואומרים: כן, עשינו. ואומר הבן אדם של אורעד: התרשלתי. שמע, קרה".
| והערב בכללותו?
"התקלה הכי גדולה היא של המדגמים כולם (צוחקת). מבחינת הערוץ, האולפן נראה נפלא. קיבלנו פרגונים מאנשי מקצוע מהארץ ומהעולם, כולל מהערוצים המתחרים בישראל. מחמם לב. גם מצופים. מה שנקרא, ברכה לעמלנו. בסוף אני בן אדם של תוכן. הנראות חשובה וסוף־סוף פעם ראשונה שערוץ 1 נראה טוב, איכותי, נקי. אבל בהקשר התוכן – הקטע של המדגמים קטסטרופה".
גם בלי פשלת המדגם שגררה ירידה במספרים, ערוץ 1 עדיין השתרך הרבה אחרי מתחריו, 2 ו־10, ברייטינג שפורסם ביום שאחרי. חסון לא מתרגשת מהנתונים.
"אני רוצה לומר לך לגבי הרייטינג – 500 או 700 בתי אב (שמודדים אותו, ר"ד) זה בערך מספר הנסקרים שמדדו את המנדטים. הם לא מבטאים את נתוני הצפייה. יש לי נתונים עובדתיים שחד־משמעית – כי אני בן אדם של עובדות – אומרים אחרת. נתוני מדידה אחרים. הם מראים מדידת חסר של 40% לערוץ 1, ל'מבט' ול'יומן'".
| עדיין התחושה היא שבאירוע כזה אנשים ימשיכו להתכנס בערוץ 2.
"ערוץ 2 הוא מדורת השבט, ועם הנתון הזה אי אפשר להתווכח. אין לי ספק בדבר אחד, הרייטינג לא משקר לגבי ערוץ 2. אבל טועה בגדול לגבי ערוץ 1. אני מרגישה מכל כיוון ובצורה סוחפת שערוץ 1 הפך לערוץ רלוונטי, חד־משמעית. אני יודעת להשוות את זה לתקופה של 'צוק איתן' למשל, הבאתי אז אינספור ידיעות בלעדיות, וידעתי שאנחנו לא רלוונטיים אז. אף אחד לא צפה בנו אז. לצערי הרב ובכאב אני אומרת את זה. 'מבט' היה חצי שעה בלבד אז. לא יעלה על הדעת שמהדורה מרכזית בזמן מלחמה תהיה משמונה עד שמונה וחצי. אני יודעת מה זה רלוונטיות. כתבים באים אליי. אחרי הבחירות היה מבול של פניות מהציבור".
| מעבר לשדרוג, לנראות וליעקב אילון, לערוץ 1 לא הייתה בולטות בבחירות, בסיפורים או בחשיפות.
"הייתי רוצה שיהיו יותר סיפורים עיתונאיים, בהחלט. בסופו של דבר אנחנו רשות שידור בפירוק. יש לנו את כוח האדם שלנו. אנחנו לא יכולים לגייס כוח אדם נוסף. אנחנו לא יכולים לעשות שינויים".
על עיתונאים והרפורמה ברשות השידור
איילה חסון־נשר נולדה ב־1961 בירושלים ולמדה בגימנסיה רחביה. היא מתגוררת בצפון תל אביב עם בעלה, הסוכן ואיש העסקים שי נשר, ועם בתם המשותפת עדן (13). בבניין הצמוד מתגוררים הקולגה והשר לשעבר, גאולה אבן־סער וגדעון סער. לחסון יש ילד נוסף, דן (27) מנישואיה הראשונים. לתקשורת נכנסה בגיל מאוחר יחסית, 29, מה שאולי גרם לה לגלות אמביציה ומוטיבציה אדירה מההתחלה.
לפני כן למדה עיצוב פנים במשך שנתיים, אבל החליטה לוותר על העיסוק הזה. במקום זאת החלה ללמוד בבית הספר לעיתונות 'כותרת'. לאחר הלימודים עבדה ב'מעריב' כמה חודשים, לרשות השידור הגיעה עם עליית ערוץ 2, כשבערוץ 1 גייסו עיתונאים חדשים על מנת להתחרות בערוץ החדש. יחד איתה הגיעו גאולה אבן, קרן נויבך, גיל תמרי וגלעד עדין. דוד גלבוע, מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 לשעבר, וגם מורה ומנהל ב'כותרת', הוא שגייס אותה לאחר שזכר אותה מתקופת הלימודים: "למרות שאיילה הייתה חסרת ניסיון בשידורים, החלטתי להביא אותה כי חשבתי שיש לה את התכונות המתאימות. היא הדביקה את הפער מהר מאוד. היא משקיענית ורצינית ויש לה חושים חדים, יודעת לזהות סיפור וגם לדחוף אותו בתוך המערכת, שזה לא פחות חשוב".
במשך שנים כיסתה את תחומי המשפט והמשטרה, לאחר מכן הפכה לכתבת פוליטית ומדינית, מגישת 'יומן' בערוץ 1 ו'הכול דיבורים' (בימי חמישי) ברשת ב'. היא נחשבת לאחת המשפיעות ביותר בתקשורת הישראלית, אבל נמנעת, כדבריה, מלהיות "ברנז'אית". כך, למשל, כשאני שואל אותה על השיח סביב "חשבון הנפש" של התקשורת לאחר הבחירות.
"אני לא רוצה להיכנס לשיח הזה. שמעתי מהציבור קודם לכן ביקורת חריפה, ולמה אנשים יצביעו כך או אחרת בגלל שהם לא אוהבים את מה שמתחולל בשיח התקשורתי. אבל אני לא מצפן של התקשורת. שכל אחד יעשה את עבודתו העיתונאית כמו שהוא מבין אותה, אני לא מבקרת תקשורת.
"בבחירות לא יצאתי לסקר ולצלם כתבות כמו במערכת הבחירות הקודמת, ששם יכולתי להתווכח עם סוקר, נניח על נתונים שהיו אז על לפיד. אבל דיברתי עם הרבה אנשים, לא רק עיתונאים, ושמעתי הרבה מרירות על מה שמתנהל בשיח התקשורתי. השיח הזה לחץ על בלוטות מסוימות אצל אנשים מסוימים. כל אחד הוא נייר לקמוס אחר. אם יש סיפור שמסופר במינון נכון ויש בו יסודות עיתונאיים טובים ויש בו ביקורת, והציבור מרגיש שהביקורת היא במינון הנכון שלה, אז זה עובד בדיוק נכון – וזה גורע מהפוליטיקאי ועושה לו נזק. אבל ברגע שיש ציבור מסוים שמרגיש שיש איזה אובר־קיל בסיקור הזה, יכול להיות שזה מעורר אותו הפוך.
"יש משהו מטעה בלנהל דיאלוג עם הדומים לך. לפעמים כשעיתונאים משוחחים בינם לבין עצמם, ועם עוד כמה יועצי תקשורת, אז איזשהו סיפור או נרטיב מתעצם והופך לאמיתה".
| והשיח סביב חוסר ייצוג לכאורה לעמדות מסוימות, למגזרים מסוימים?
"תמיד עדיף פלורליזם. אבל מה שהכי חשוב זה הגינות. קודם כל עיתונות הגונה. העיתונאי לא צריך להיות פוליטיקאי. יש פוליטיקאים, שהם יגידו ימין או שמאל. העיתונאים צריכים לריב על העמדות הפוליטיות? הכוח של עיתונאי הוא בסיפור העיתונאי, אין לזה תחליף. והציבור יודע להתחבר ולהבין את זה ולהעניק את משקל האמינות לאותו עיתונאי שמביא סיפור. אנשים הם אינטליגנטיים והם יודעים לזהות את המשקל של הסיפור עצמו. עיתונאי הוא לא טוקבקיסט או פוליטיקאי. כל אחד יכול לבוא עם מטען ולהגיד שהשמים הם סגולים או השמים הם אדומים או השמים חייבים להיות קודרים".
| רוב העיתונות כיום היא דעתנית.
"טוב שהעיתונות דעתנית. אבל קודם כל שתהיה עיתונות. שלא תהיה אישית. שתהיה ערכית. ואם תהיה אידיאולוגית, שתהיה בשקיפות בהקשר הזה".
| לנתניהו יש שיטה ידועה להפוך את הכול לפוליטי. בבחירות האלה הוא סימן את המגזר התקשורתי כגורם פוליטי שעובד נגדו. זה לא תהליך מסוכן מצד ראש ממשלה, שמטווח את התקשורת?
"שמע, קודם כל תפנה אליו את השאלות האלה. או אל דובריו. לצערי הרב, יש הרבה מאוד פוליטיקאים שמחרימים עיתונאים. כולל אותי".
| הכוונה לא לחרמות, אלא להתקפות שלו בקמפיין נגד ערוץ 10 ו'ידיעות אחרונות', למשל.
"לא יודעת. סגרו ערוץ ציבורי בישראל, איפה הייתה כל התקשורת? איפה הייתם? כי אנחנו לא יודעים לעשות יחסי ציבור? כי לא קמנו וזעקנו חמס? איפה היו כל הקולגות?".
חסון מדברת כאן מדם לבה. שנה אחורה, בשיאה של מחאת עובדי רשות השידור נגד רפורמת ארדן, שבה הוחלט על סגירת הרשות במתכונתה הנוכחית ופתיחתה מחדש, עמדה על הבמה בבית סוקולוב בכנס עובדים ואמרה: "שידור ציבורי זה לא נדל"ן… זה אנשים חרוצים, ואת האנשים האלה רוצים לשלוח הביתה".
| אני לא מדבר על קולגיאליות, אלא על יחסי שלטון־תקשורת. על יחס השלטון למגזר שאמור להיות שומר הדמוקרטיה.
"אנחנו מדברים על יחסי שלטון־תקשורת, בדיוק. איפה היו הקולגות? פה רדיו וטלוויזיה לא אמורים להיות שומרי הדמוקרטיה? כי אנחנו לא ברנז'ה?".
| ובכל זאת?
"לא יודעת מה לומר לך. לא הייתי רוצה שזו תהיה מערכת היחסים בין שלטון ותקשורת. אמר לי איש חכם: כשאתה עושה תחקיר או כשאתה מסקר באופן מסוים גורם פוליטי, אתה לוקח בחשבון שהוא יצא נגדך. ואני, לדאבוני הרב, למודת ניסיון וכוויות בנושא הזה. עדיף שלא יהיה ניצול ציני של אף צד. הייתי מצפה שכשאנחנו עמדנו, כרשות שידור, ואני אומרת את זה בכאב עצום ועם ההבנה העמוקה שהרשות במתכונתה הישנה הייתה חייבת לעבור שינוי עמוק, הייתי מצפה ליותר קולגיאליות".
| הרגשת שהייתה שמחה לאיד כשאושרה סגירת הרשות במתכונתה הנוכחית?
"אלה שיקולים עסקיים. זה ביזנס".
| בתקופת אישור הרפורמה, רבים מהקולניים בעד סגירת הרשות היו עיתונאים שהם יוצאי הרשות.
"צריך היה לעשות שינוי עמוק, המצב הקודם לא יכול היה להימשך, חד־משמעית. לאו דווקא מהסיבות שבגללן כל הזמן ביקרו את הרשות. בגלל שצריך שתהיה חלוקה פנימית צודקת של שכר, שכוח האדם יגויס בהתאם לכישוריו. בגלל שצריך שתהיה מוטיבציה של אנשים לעבוד. שזה יהיה שידור ציבורי ותהיה הפרדה מוחלטת מהשלטון".
| אבל כל ספר רפורמה שהונח, והונחו לא מעט, בסוף העלה אבק. אז אולי זה היה הפתרון היחיד?
"לא יודעת, אני לא בקיאה בכל ספרי הרפורמה שהוגשו. בכל מקרה, טוב שיהיה שינוי עמוק".
| ואת עדיין מתנגדת לרפורמה בצורתה הנוכחית – סגירה ופתיחה מחדש?
"לא… אבל עכשיו אנחנו במצב מאוד בעייתי, של מה שנקרא רשות בפירוק, קצת תלויים על בלימה. מצד אחד, במין מצב מצוין, של חופש שלא ידענו כמותו. אבל גם במצב של קושי אדיר, אי־יכולת לגייס כוח אדם מקצועי שאנחנו מאוד זקוקים לו וקשיים אחרים שאני מעדיפה לא להיכנס אליהם. זה מורכב, והאנשים רואים את המציאות בשחור ולבן. זה מצחיק לומר, אני עובדת ברשות השידור מ־1993 והרבה דברים לא הכרתי בגוף שאני עובדת בו. הכרתי רק את הפן העיתונאי של העבודה שלי. עבדתי בתוך איזו בועה מוגבלת. לא רוצה להיכנס לזה. זה גוף שאני חלק מהניהול שלו היום. יש דברים שאת נתקלת בהם שהם מרגשים, ויש כאלה שמכזיבים ומאכזבים. יש דברים שנתקלתי בהם שבמקומות אחרים לא היו מתאפשרים".
| מה למשל?
"בגוף סביר, אדם שמסרב לעבוד ומחבל בעבודת הבנייה של המקום, זה לא יכול להתאפשר. מצד שני, אני נפעמת מההבנה של קבוצות גדולות שנתפסו כקבוצות בעייתיות בעבר ומההבנה שלהן וההפנמה שלהן, של התגייסות מוחלטת לעבודה ורצון מוחלט להירתם בעקבות הרפורמה; בעקבות שיחות מוטיבציה שאנחנו עושים. את רואה קבוצות של עובדים שהיו רגילים לסטנדרטים מסוימים, משקיעים את הנשמה שלהם בעבודה עכשיו. אנשים שבאים ואומרים לך, לא נעצום עין עד שהאולפן הזה לא יקרום עור וגידים לליל הבחירות. ולא מהחטיבה שלך דווקא, מחטיבות אחרות בבניין, שהיו חטיבות מושמצות לאורך השנים. ואנחנו יד ביד, רוצים להצליח, להוכיח שאנחנו גוף טוב שיש בו אנשים מעולים. וזה מהטכנאים, מהתאורה, מתוך אנשים מצוינים שיש ברשות".
| גם במצב הנוכחי וגם בעתידי, התקציב שלכם הוא משהו שהמתחרים היו חולמים עליו. שעת שידור שלכם עולה פי ארבעה או חמישה, לפי ההערכות, מכזו של חדשות 2 או 10.
"לא יודעת לומר את הנתונים. אנחנו תחת כונס נכסים, האישורים התקציביים עוברים דרכו. אנחנו בפירוק. הכול עובר, ואני יכולה לומר לך שאנחנו שוקלים כל שקל בצורה מאוד זהירה ומאוד אכפתית".
| איפה לא נותנים לכם להוציא?
"הכי משמעותי זה גיוס כוח אדם, זה הכי מתסכל. אפשר לעשות רק ניוד פנימי".
| המהלך אכן יושלם בספטמבר, כפי שתכננה הממשלה?
"אין לי מושג. לא פשוט יהיה להישאר בלימבו הזה".
| מה היית רוצה לראות ביום שאחרי?
"שידור ציבורי הוא חובה, על רקע האינטרסים הכלכליים. אין על זה עוררין. הייתי רוצה לראות שידור כזה שהוא מנותק מגופים שנקראים ועד מנהל או כל הדברים האלה, שיש בו ניהול מקצועי, עיתונאי".
| את רואה את עצמך ממשיכה לנהל את החטיבה?
"לא בטוח. אני עדיין במצב של מתחרטת ולא מתחרטת על לקיחת התפקיד. אני תמיד אוהבת יותר את העבודה העיתונאית. זה תפקיד מאוד תובעני שלא מותיר לי דקה אחת של פנאי. וזה דבר שהוא מסובך, אנשים נמצאים בחרדה קיומית, של פרנסה. זה פן אחד. קשה לשנות תרבות ארגונית של הרבה שנים. יש אנשים שאוהבים לעבוד ולא צריך לעודד אותם. יש אנשים שפחות אוהבים לעבוד, וצריך לעודד אותם לעבוד. אבל אין כל כך כלים לעודד אותם. אנחנו צריכים יותר כתבים, יש לנו מחסור אדיר בכתבים. כל יום שיש 'מבט' זה נס. זה נס".
| תפרטי יותר היכן את מתחרטת והיכן את לא מתחרטת.
"בעבודה עיתונאית את מתמודדת עם הפרסומים שאת מביאה ועם התחקירים שאת עושה. פה מצד אחד יש הרבה מאוד סיפוק. כמו לראות פרסום ש'מבט' עלתה ברבעון ב־30% בצפייה. זו עבודה קשה של יעקב ושל חטיבת החדשות. מה שנקרא, יש ברכה. וביום־יום יש התמודדות עם הרבה פרוצדורות, הרבה רעשי רקע שוליים. בכל ארגון יש מה שנקרא את הקבוצה הקטנה שאו הייתה פעם באיזה מוקד כוח ואולי מתוסכלת. כל מיני כאלה ואחרים. יש את התסכול של אנשים שעובדים קשה והשכר שלהם מאוד נמוך, לעומת אנשים שעובדים מאוד לא קשה והשכר שלהם מאוד גבוה, ואת חסרת אונים בהקשר הזה. אין לך יכולת לסייע או לעשות איזשהו צדק חלוקתי יותר הוגן. דבר שמאוד לא צודק. אני לא יודעת איך זה סודר כל השנים בצורה הזאת. זה גם סוג של תסכול. את רוצה לתמרץ אנשים שעובדים, שעולים על אוטובוס כל יום מתל אביב לירושלים, שעובדים קשה ומשקיעים, לעומת אחרים שמשקיעים מעט מאוד והשכר שלהם מאוד גבוה. לא נעים לומר את הדברים האלה, אבל הם קיימים בארגון. ובכל ארגון אחר אתה יכול להשפיע בהקשר הזה. פה אתה לא יכול לעשות כלום".
| אם ביום שאחרי יציבו לך בחירה: הגשת 'יומן' והעבודה העיתונאית, או ניהול החטיבה?
"אבחר בעבודה העיתונאית, חד־משמעית. תמיד אעדיף אותה קודם כל. כל הרצון שלי זה חטיבה עיתונאית טובה, איכותית. זה החלום".
אחד מהסיכומים עם כניסתה של חסון לתפקיד היה הישארותה בתפקידי ההגשה. לחסון לא הייתה כל כוונה לוותר על 'יומן', שהפכה לתכנית המזוהה איתה לחלוטין.
| נדמה שהרייטינג של 'יומן' מדשדש.
"גם שם הייתה לנו עלייה של 30%".
| ועדיין, במקום השלישי מול 'אולפן שישי' של ערוץ 2 ו'שישי' של ערוץ 10.
"על פי הנתונים של ועדת המדרוג. על פי נתונים אחרים לא. הפער מ־10 הוא קטן, שזה גם דבר יפה. תבדוק עם יס והוט את נתוני האמת, תעשה תחקיר ותראה איפה 'יומן' ו'מבט' ואולי תקבל שם נתונים אחרים. אולי זה בגלל שאין לנו מפרסמים. אולי בגלל שאין פרסומות, נוח להציג נתונים אחרים. הנתונים שלנו מצביעים על מספרים יפים מאוד. 'יומן' היא תכנית מאוד רלוונטית. אני מקבלת פידבקים מהמון צעירים".
הקרבות סביב פרשת אשכנזי
"היא מאוד כוחנית, קמפיינרית, מאוד מעורבת ולא מסקרת מהצד", אומר גורם שעבד מולה שנים במערכת הפוליטית. אחר אומר כי "החיסרון שלה הוא שלצד הסקופריות העזה, היא מסמנת מישהו כמטרה ולא עוזבת עד שהיא תתפוס אותו". ומי שמצייר כך את חסון, מתכוון בעיקר לפרשת הרפז/אשכנזי.
הפרשה שמסרבת להסתיים מלווה אותנו כבר מ־2010. תמציתה מאבק מלוכלך ויחסים עכורים בין לשכת הרמטכ"ל דאז ללשכת שר הביטחון דאז, אהוד ברק. לצד חשיפות רבות שהביאה חסון בפרשה, ליוותה ביקורת את משדרי 'יומן' בהגשתה, על חד־צדדיות נגד אשכנזי. בין השאר בהרכב הפאנלים, שהחרה־החזיק תדיר אחרי דברי חסון בביקורת על אשכנזי ומקורביו.
| אמנם ירדו הלהבות בסיפור, ועדיין, הביקורת השלילית זכורה.
"מדהים אותי שעל עיסוק מסוים בדברים זניחים אתה שואל אם לגיטימי העיסוק בנפח, אבל על תחקיר עיתונאי אתה אומר שזה מייצר הרבה ביקורת. אומר לך משהו כללי בהקשר הזה. הברנז'ה רוצה להכתיב באיזה תחקיר מותר לעסוק ובאיזה תחקיר אסור לעסוק. וזה דבר שאינו נכון מבחינתי. מה שנכון מבחינתי זה שכל עיתונאי יעסוק בתחקירים שהוא עוסק בהם ויביא את הנתונים שהוא מביא. בלי ציונים מהברנז'ה".
| את לא אוהבת את השרטוט של העניין כמחנות, אבל כמות העיתונאים גדולה יותר בצד שלך, אלה שהם נגד אשכנזי.
"בוא אזכיר לך את ההיסטוריה. אולי זה יעשה קצת סדר. לפני שפרצה פרשת אשכנזי/פרשת הרפז לעולם, תלך לארכיונים של הטלוויזיה ושל העיתונות הכתובה ותבדוק באופן פרטני סיקורים על אשכנזי וסיקורים על אהוד ברק. ותגלה שם נתון מדהים. יש כתבות מכפישות בלי הרף על אהוד ברק. ואולי לא תמצא אפילו כתבה מכפישה אחת על אשכנזי. כך שאין דבר כזה שנקרא מחנות או מחנאות. אני מדברת על עובדות, לא על סידור המציאות בדיעבד".
| עברנו קרוב לחמש שנים. ה'אִתרוג' של אשכנזי, כפי שאת מתארת, עבר מזמן מהעולם.
"אבל כשפרצה הפרשה היה אתרוג ענק. אם תאמר לי שלא חשוב לפרסם אס־אם־אסים שלפיהם אשת הרמטכ"ל עוסקת במינויים של קצינים בכירים בצה"ל, יש לנו מחלוקת עיתונאית. ואם תאמר לי שלא חשוב לפרסם שרמטכ"ל בחקירה שלו אומר שהוא לא יודע מי זה בועז הרפז, ומנהל איתו שיחה של 17:52 דקות. ויכול להיות שהשיחה הזו, שלא קיימת במשטרה, אפרופו סיפור אולמרט ושולה זקן, יום אחד תצוץ באיזשהו מקום…".
| מי מחזיק אותה?
"לא יודעת. קח, שוב, את פרשת אולמרט ושולה זקן. יגידו שיש עיתונאים שאתרגו וכאלה שלא אתרגו. יש סיפור עיתונאי, וכל עיתונאי יסקר אותו לפי המידע שיש בידיו. עכשיו לבוא ולבקר עיתונאי כי הוא חושף פרשה זה בסדר? כי נשוא הפרשה מאותרג בידי עיתונאים מסוימים? כשעיתונאי אחר חושף פרשות וחוטף על זה מהפוליטיקאי, אז באים לגונן על העיתונאי. אז מתי מגוננים על עיתונאי ומתי תוקפים את העיתונאי? לפי מה? לפי יקירי הברנז'ה".
| כל חשיפה ראויה כשלעצמה, אבל לא מעט פעמים התחושה הייתה שאולפן 'יומן' ממש "הופקע" לטובת הפרשה.
"האולפן לא הופקע לטובת הפרשה. אשכנזי הוזמן, בניהו הוזמן. עורכי הדין שלהם הוזמנו. הם בחרו לא להופיע, לא אצלנו ולא בשום אולפן אחר. ראית אותם באיזשהו אולפן אחר?".
| לא. ועדיין, אני מדבר על הנראות, הנפח, הטון.
"אתה מותח עליי ביקורת שעשיתי תחקיר עיתונאי? על שהייתי נגד טרנד של קבוצת עיתונאים, שבמקום להביא אינפורמציה אחרת בחרה למתוח ביקורת על העיתונאי שחושף? בסופו של דבר היה סיפור עיתונאי שלא כולם קיבלו אותו, בא מבקר המדינה, אמר את דבריו, באה חקירת משטרה, הוכיחה שלא בדיתי ממוחי הקודח דברים. אני מבחינתי הנחתי לסיפור מאז. עכשיו מבחינתי, מה יהיו המלצות הפרקליטות בעניין, זה כבר לא מעניין אותי".
| אם לא יהיה כתב אישום נגד אשכנזי, תעזבי את הנושא? תרשי לי לנחש שלא.
"תשמע, תלוי מה יש בידיי. תלוי איזו אינפורמציה ודברים נוספים יש בידיי… הותקפתי קשות ובאופן מכוער ביותר בפרשה הזו. בצורה נבזית ונחותה ביותר בפרשה הזאת. בסופו של דבר, אם הייתי מזניחה את הפרשה, אולי הפרשה הזו הייתה שוקעת. אולי הייתי חוטאת לעבודתי?".
| אחרי שנגמרה סכימת ובדיקת החומרים בידי המשטרה, יש תחושה שחלק מהעיתונאים לקחו צעד אחורה מלתקוף את אשכנזי. שאולי השד בסוף לא כזה גדול.
"התפקיד של העיתונות הוא לא להגיש כתבי אישום. אם עיתונאי היה מספר סיפור רק על פי כתבי אישום, הוא לא היה מספר סיפורים. הוא לא היה מפרסם פרסומים. אנחנו לא הפרקליטות ולא המשטרה, אנחנו העיתונות. היה פה סיפור עיתונאי אדיר, על רמטכ"ל ולשכה שלו, שפעלו בדרך מסוימת, ואני חושבת שהיה פה סיפור אדיר, ושסיקרתי אותו בצורה עיתונאית שהוכיחה את עצמה, ודאי על סמך כל מה שידוע לציבור עד היום, וזהו זה, I rest my case. כל מי שסיקר את זה בצורה אחרת, לפחות טעה".
| רוב ציבור המאזינים, הצופים והקוראים עדיין יצא מבולבל מכל סיקור הפרשה. בתפיסה הכללית, אף אחד מהצדדים לא הראה את התמונה בכללותה. הייתה תחושה שהסיקור, משני הצדדים, נראה לעתים חד־ממדי.
"מה זה צד וצד? מה זה פה, מלחמת איראן־עיראק? איזה שטויות אלה. כשעוזר רמטכ"ל מתבטא כפי שהוא מתבטא על קצינים בצה"ל, יש פה צד וצד? עזוב רגע את מלחמת שר הביטחון־הרמטכ"ל, כשעוזר רמטכ"ל אומר על קצין בצה"ל 'הוא חצה את הקווים' ומתבטא עליו בצורה קטלנית ואומר להרפז 'תביא עליו את התמונות', ריבונו של עולם, זה לא מטלטל אותך?
"אתה חושב שמבקר המדינה ומשטרת ישראל גם הם לקחו צד אחד? משטרת ישראל עובדת אצלי? נעצרו אבי בניהו וארז וינר, שזה מצער אותי ברמה האישית, אבל נחקרו באזהרה רמטכ"ל, שנחקר תשע פעמים, העוזר שלו, הדובר שלו. תגיד לי, יש לך עוד שאלות בפרשה הזאת? יש כאן שאלות? על מה אתה מדבר? אז יש, נגיד, מלחמה בין לשכות. אבל בסופו של דבר יש דברים שנעשו, יש קווים שנחצו ויש קווים שלא נחצו כנראה. אז מה הסיפור?".
| יש תחושה שהצד שמנגד לאשכנזי היה מאוד יעיל, בהזנת חומרים וסיפורים, למשל. מה שעלול לשרטט את קווי המתאר של הפרשה כולה.
"מאיפה לאהוד ברק או לצד שלו היו חומרים מהמשטרה? איזו שטות. איך אתה קונה את הקונספירציות האלה.
"לא ראיתי שרדפו אף עיתונאי כפי שרדפו אותי בפרשה הזו, זה הכול. הייתי מובילת התחקירים והסקופים בעניין, אז הייתי המטרה העיקרית. שלחו אליי אנשי עסקים לשדל אותי, להזהיר. נשלחו אליי בלשים פרטיים. קיתונות של עלבונות".
| איך נראו הלחצים האלה?
"מכוערים. סיטואציות לא נעימות".
| משהו שגובל בפלילים?
"מעקב זה בוודאי לדעתי גובל בפלילים. כשאת קובעת עם בן אדם במקום נידח, בסלולרי שלך, ותוך דקה מגיע לשם צלם, איך הוא מגיע לשם? מי הזמין אותו?".
| מה היה במישור השידולים?
"לא הצעות כספיות, אלא רק 'די, בחייך', כאלה. ברוך השם, אי אפשר להציע לי שום דבר".
| משהו ברמת איומים או רמיזות לאיומים?
"כל מיני. שיסו בי רכילאים ורכילאיות. שיסו בי עיתונאים. שיסו בי שאילתות. שיסו בי אנשי עסקים מכל הכיוונים. השתמשו באנשי עסקים לדבר על לבי בצורה כזו או אחרת".
| אנשים שהיו קרובים אלייך?
"חלק כן. ואלה שיחות שמאוד לא נעים לנהל. חלק גם ניתקו את הקשר. בפירוש. חלק הפסיקו להזמין".
| והיום?
"שמע, אני לא עוסקת בזה. יש לי הרבה עיסוקים אחרים. אני לא חיה את זה כל דקה. אבל זו בהחלט פרשה שהעסיקה אותי. וככל שאדם נלחם בך יותר, את מבינה כמובן שהוא מוטרד יותר".
גורמים הקרובים לפרשה טוענים כי גם בעלה של חסון, שי נשר, מעורב מאחורי הקלעים. "הוא גם בלהט הסיפור", גורס בתוקף אחד מהם. "הוא נפגש עם עיתונאים, מעביר ניירות".
| כשדיברו על הקשר של שי לעבודה הזאת?
"אז דיברו. מה לעשות, אין גבול לרוע".
| הוא לא היה מעורב בשום צורה?
"בעלי הוא חבר יקר שלי, זה הכול. הוא אדם דעתן וחכם ויש לו עמדות ודעות, לפעמים אנחנו מסכימים בדברים מסוימים, לפעמים לא מסכימים בדברים מסוימים. בכל מקרה, אין לי שום כוונה להתראיין על בעלי".
יחסים עם השלטון וקרבות הטוויטר
ברשות השידור, עוד הרבה לפני ימי אשכנזי, התבלטה חסון די מההתחלה ככתבת אמביציוזית, סקופרית, מה שבלט לאורך השנים גם על רקע ההיחלשות של רשות השידור. בין השאר הייתה הראשונה לראיין את גאולה עמיר, אמו של רוצח ראש הממשלה, חשפה כי אלחנן טננבאום נמצא בחיים בשבי חזבאללה, ואת פרשת השוחד של שלמה בניזרי מש"ס, את פרשת פריצקי ועוד. אבל הסיפור שהביא לפריצתה הגדולה היה פרשת בר־און חברון, שבעקבותיה הפכה ל"יהלום שבכתר" של ערוץ 1.
| אריה דרעי, גיבור פרשתך הגדולה ביותר בשנות ה־90, עתיד לחזור למשרד הפנים.
"זה מה שהחוק מאפשר לו".
| ואיך היחסים עם נתניהו מאז הפרשה ההיא? אז הוא הרגיש רדוף, טען שיש לו אויבים ברשות השידור.
"לצד כל המוטיבציה העיתונאית שלי, אני לא עסוקה בפסיכולוגיה של הצד האחר".
| ויחסי העבודה עם לשכתו, כשהיית כתבת מדינית?
"בוא נאמר ככה, תמיד מעדיפים את ערוץ 2".
| ערוץ שנתניהו רוצה לפרק. הפיצול הזה נכון לדעתך?
"מה אני, מבקרת תקשורת?".
| לא, שחקנית מרכזית בעולם התקשורת.
"לא יודעת, לא רוצה להיכנס לכל העניינים האלה".
| הוא רוצה יותר ביזור, פלורליזם לשיטתו, יותר מוקדי כוח קטנים ולא אחד גדול.
"קודם כל, פלורליזם בתקשורת זה דבר חיובי. אני לא מומחית. תלוי מה המשמעות, הכלכלית למשל. כוח מופרז משחית בכל מובן".
| עוצמת הרייטינג של ערוץ 2 היא משהו שעלול להיות כוח משחית?
"אני לא נכנסת לזה בהקשר הזה. אני אומרת שפלורליזם תקשורתי, במובן המהותי שלו, זה דבר מצוין. בתנאי שהתקשורת היא לא עדר".
| אבל כשיש מוקדי כוח קטנים, שיכולת ההישרדות שלהם מוגבלת יותר, יכולת השליטה של מאן דהוא גדולה יותר. זה עלול לפספס את המטרה.
"תקשורת היא גוף חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה. זה כלי חיוני. אין דמוקרטיה בלי תקשורת חופשית. זה הכול".
| מה חשבת על חוק 'ישראל היום'?
"שמע, אני מעדיפה לא להתעסק בכל המלחמות המסחריות האלה. יש לנו מספיק את המלחמות שלנו. בכל קרב בוץ בעיר אני להתעסק? יש לנו מספיק את הקשיים שלנו ואת ההישרדות שלנו. ואת אפס הסיוע מהתקשורת אלינו".
| והעתירה נגדם בטענה שהם כלי תעמולה?
"העתירה נדחתה, לא? אז קטונתי. כל אדם שקורא 'ישראל היום' יודע מה הוא מחזיק".
| ב־20 השנה האחרונות הבולטות שלך כסקופרית לא מגיעה רק מעבודתך ההישגית, אלא גם בגלל שהדנ"א של הערוץ שסביבך הוא הפוך מכך. למה, מהיכרותך עם הגוף הזה?
"לא יודעת. אמרתי לך קודם שלא כל כך הכרתי. זה מה שאני אומרת לאנשים. חברים, אדם שלא קם עם תחושת שליחות בבוקר, עם תחושת רעב. קשה לי להתחבר לזה. גם במקומות אחרים אין המון־המון סקופרים".
| איך משנים את זה?
"קודם כל, זה דבר שצריך להיות חדור באדם. קשה להביא סיפורים בערוץ 1. קשה להילחם בערוץ 2. לאנשים קל יותר להביא לשם סיפורים כי יש יותר חשיפה".
| וערוץ 10? ו'הארץ'? גם הם מביאים.
"אני מעריכה עיתונאים שקמים בבוקר חדורי שליחות להביא סיפור ותחקיר".
| בטוויטר את פחות דיפלומטית.
"ברור, אבל לא יצא לי להיות פעילה מדי לאחרונה שם. לא היה לי זמן, תכל'ס".
| מחשבות על קרבות העיתונאים שם?
"אני לא מתה על הז'אנר הזה, של עיתונאים שמחלקים ציונים לעיתונאים אחרים. אני חושבת שזה מיותר. זה לא מוסיף לאיכות של השיח העיתונאי. לאמינות של התקשורת. זה מונע יותר מקרבות של אגו. זה לא נכון. מה זה קולגיאליות? מה זה ליברל אמיתי? הוא מכבד את האחר על העבודה שלו, על הסיפורים שלו. זו לא חוכמה להיות דיקטטורה ברנז'אית. ואני חושבת שזה קיים. גם להציג את הדברים בצורה כזו ואחרת. בואו, חבר'ה, כל אחד יעשה את עבודתו העיתונאית ויביא את הסיפורים שלו, ואם הוא פובליציסט את הדעות שלו, ויפסיק להגיד איך צריך להיות ולחלק ציונים".
ההישרדות ברוממה והקשר עם פוליטיקאים
חסון הצליחה לשרוד את התקופות הקשות ברשות השידור, את ההנהלות המתחלפות והמסוכסכות, וגם מינויים פוליטיים ולא מקצועיים שהורידו את קרנו של השידור הציבורי. בעוד כמה מעמיתיה בערוץ 1 עזבו לערוצים מתחרים, היא נשארה, הרבה מהאהבה לשידור הציבורי. אף שלאורך השנים קיבלה הצעות לעבור לערוצים אחרים. את חלקן דחתה, ובאחד המקרים שמו לה רגל.
| כדי לשרוד ברשות השידור כל כך הרבה שנים, צריך גם כישורים פוליטיים.
"אני לא מרגישה שאני שורדת. אני מרגישה שאני עובדת. המילה הישרדות היא שגויה".
| אז להישאר רלוונטי, שפוי ופרודוקטיבי. זה גם דורש פוליטיקה.
"מי שהוא עיתונאי אמיתי ורציני וחזק, שלא פוחד שיום אחד יזרקו אותו, וזה בהחלט היה המנוע שלי, כשיום אחד אמרו לי שאני לא אפרסם משהו. אמרתי שלום, תודה רבה, אני שמה את המפתחות. ובסוף שידרתי, כי היה לי גיבוי משפטי".
| עיתונאים אחרים פה לא היו עושים צעד כזה.
"אז מה אני יכולה לעשות? אמרתי כשנכנסתי לתפקיד – תביאו סיפורים. יש לכם את כל החופש העיתונאי, רק תביאו, ריבונו של עולם, תתעוררו".
רפיק חלבי מכיר את חסון מהיום שבו הגיעה לרשות השידור ונחשב למי שלקח אותה תחת חסותו וטיפח אותה, "כשהיא הגיעה ראיתי בחורה עם הרבה רצון להצליח, מאוד אמביציוזית, בולדוזרית". כשחלבי נדרש לעניין הכישורים הפוליטיים, הוא אפילו צופה לה עתיד בפוליטיקה עצמה: "אולי גם תהיה שרה, היא בנויה לזה. כל מטרה שהיא תסמן, היא תשיג".
"אני מאוד אתפלא אם אראה את עצמי כשרה", חסון צוחקת לשמע הדברים. "לא נראה לי שהנתיב הזה מעניין אותי. זה לא באג'נדה שלי, זה לא קורץ לי. זה לא בתסריט שלי בשום דרך".
| היו הצעות?
"במעלה השנים… תמיד זה נהדף. תמיד זה היה סוג של פרה־גישוש. חיסלתי את זה מיידית. לא מתחבר אליי. אני מכבדת את מי שבוחר בדרך הזו. חלק בחרו את זה כי חיפשו פרנסה, וחלק מתחושת שליחות. חלק מאלה שבחרו בזה עושים עבודה מצוינת".
| העובדה שיש יותר עיתונאים בכנסת מגנרלים, זה מפתיע אותך?
"זה מעניין. זה מסביר למה חלק מהעיתונאים הם כבר פוליטיקאים בהווייתם. כשהם עדיין עיתונאים".
| דרוש צינון?
"כן. כמו לגנרלים. דרוש צינון, קודם כל ערכי, ודבר שני אולי גם בחקיקה. זה לא יזיק. אם אדם עושה שימוש בעבודה שלו לקדם אינטרסים, זה שימוש במשאב. בטח אם זה משאב ציבורי. לא יודעת לגבי משאב מסחרי. צריך לתת את הדעת. זה יותר מורכב אם מישהו עובד בעיתונות פרטית, אולי זו גניבת דעת. לא יודעת, זה מורכב. לא חשבתי על זה עד הסוף. יש אולי מקום, אם מישהו בהיותו עיתונאי משרת אינטרס של מפלגה פוליטית ופתאום למחרת מוצא את עצמו שם, אז יש בזה סוג של גניבת דעת".
| ובמעבר לגנרלים, שלוש השנים שקובע חוק הצינון הן לא פרק זמן ארוך מדי לדעתך?
"לא. מצוין. אסור לערב פוליטיקה עם משטרה וצבא. זה חותר נגד אושיות הדמוקרטיה. גם אם זה נולד על צורך של חרדות של פוליטיקאים, זה לא רלוונטי. בסוף הדמוקרטיה צריכה להגן על עצמה. מה אתה רוצה שנהיה, דרום אמריקה? שיהיה עירוב של צבא ופוליטיקה?".
| עברנו את תקופות מפא"י והערבוב הגס בין פוליטיקה וצבא. לא ראיתי מחיים בר־לב עד שאול מופז פגיעה בדמוקרטיה, במעבר מהיר לפוליטיקה.
"קודם כל, אלה היו זמנים אחרים. יש הבדל בין מדינה קצת בחיתוליה, בהתהוות, בגישושים, לבין מה שהגענו עד היום, וגם ככה בדמוקרטיה יש מצד אחד יציבות ומצד שני הרבה שבריריות. לא ייתכן, תאר לך שמחר יבוא איזשהו רמטכ"ל שהוא מתנחל ימני קיצוני ודקה אחרי שהוא רמטכ"ל ייכנס לפוליטיקה. איך התקשורת, שרואה את זה מכיוון מסוים, תקבל את זה? צריך לראות את הדברים לא בזווית של הפרסונה. ולדאבוני, חלק מהתפיסה התקשורתית והסיקור התקשורתי הוא נורא פרסונלי. זה צריך להיות לא פרסונלי, במובן הזה של שמירה על הדמוקרטיה, על התהליכים ועל המבנים. ואני חושבת ששמירה זו הפרדה מוחלטת. גם ככה בצבא ובמשטרה עושים פוליטיקה, אז בואו נשמור על זה כמה שאפשר".
| קשרים בין פוליטיקאים לעיתונאים מעוררים ויכוח נצחי. יש מחנה התומך בקשרי ידידות וזה הדוגל בהפרדה. איפה את חיה בהקשר הזה?
"בגדול – בהפרדה. היה לי איזשהו קשר של ידידות עם פוליטיקאי, ופרסמתי עליו משהו וחטפתי בין העיניים כי העזתי לפרסם (הכוונה ככל הנראה לסילבן שלום, ר"ד). זה היה לקח מאוד משמעותי ורציני. יכולים להיות קשרים של שיח חיובי יותר, פורה יותר, או קפוץ יותר. אבל שמים את הגבול, בצורה הברורה ובעבודה העיתונאית. פשוט מאוד".
| איפה הגבול? הולכים אל הפוליטיקאי הביתה? לאירוע חברתי שלו?
"לאירועים כאלה עדיף שלא. הולכים הביתה לפגישת עבודה, בהחלט, למה לא. אם יושבים לקפה אז זה קפה עבודה. במסגרת העבודה. זו דעתי, אבל אם מישהו אחר חושב אחרת, שיערב לו. אני לא מבקרת המדינה. אם מישהו אחר מצליח לעשות את ההפרדות האלה… בוא, אני הייתי בקשרים חבריים עם גבי אשכנזי והצלחתי לעשות את ההפרדה. הם התנתקו עם פרוץ הפרשה. צריך הרבה תעצומות נפש כדי לעשות את ההפרדות האלה. היו לנו חברים משותפים, נפגשנו באירועים, היו שיחות".
| ניסית לדבר עם אשכנזי בשנים האחרונות?
"נפגשנו. נפגשנו בפורום סבן. והייתה גם שיחה. אני לא אגיד לך שיש לי איזו שמחה בהקשר הזה".
| את השיחה הזו את יזמת או הוא?
"חבר שלו יזם. זה היה לפני שנתיים או שנה, לא זוכרת".
על איראן, אופטימיות ופסימיות
| איילה חסון, את אופטימית?
"לא תמיד".
| איפה את פסימית?
"אחרי ההסכם עם איראן (צוחקת). עכשיו אני דואגת. למי מאיתנו אין דנ"א של חרדת שואה. אפילו ממ"ד אין לי. אבל אני בן אדם סופר־אופטימי".
| בסיפור של איראן, הרבה אם לא רוב הסיקור היה סביב הפוליטיקה.
"הסיפור של איראן הוחמץ בגלל הפילטר הפוליטי".
| צדק נתניהו בטקטיקה שלו? בנאום בקונגרס, למשל?
"אם הקונגרס יטיל סנקציות על איראן, אז הוא צדק. במובן הפוליטי, בקטע שלו הפוליטי, הוא צדק. בקטע של להטריף את אובמה, הוא טעה. זה כיפוף ידיים שלו מול הקונגרס. אני חושבת גם שארצות הברית מחמיצה, לדאבוני הרב, את לאן המזרח התיכון הולך. תראה מה קורה במצרים, מה קורה בתימן. יש שתי אמריקות. יש אמריקה ליברלית, נאורה, שנמצאת עכשיו בממשל, במוקדי כוח מסוימים, באוניברסיטאות, והיא לא איתנו. ויש אמריקה רפובליקנית, אחרת, שחלק ממנה במוקדי הכוח בוול סטריט וחלק בעם האמריקאי, והיא במקום אחר. אז זה קצת כמו לחזור לשיח הפרה־בחירות בחברה הישראלית".
| אבל נדמה שאמריקה הולכת לכיוון מסוים בהקשר הזה, אפרופו ההתפתחות הדמוגרפית שם.
"בואו נהיה זהירים עם תחזיות, אחרי ה'הצלחה' בניבוי הבחירות בישראל. בוא נשתדל להפגין קצת צניעות בניבוי בארצות הברית. ב'יארד' שלנו לא היינו הראשונים שחזו. אז בוא נצניע קצת לכת. יש תחושה שיש נשיא אמריקאי שהוא כל כך לא חייב, משוחרר מכבלים, שאין לו צורך יותר בתורמים, או בקבוצות כאלה ואחרות, אז הוא יותר משוחרר לעשות מה שבראש שלו. וזה גם המון דברים ויצרים אישיים בדברים האלה. פוליטיקה זה המון יצרים אישיים. ויש סיבות טובות לדאגה. אבל אתה רוצה לגמור את הראיון בדאגה או במשהו אופטימי?".
–
