fbpx

איזה מין ימין? // אודי סגל על משולש נתניהו־בנט־ליברמן

0

אחד מרגעי השיא הטלוויזיוניים של בנימין נתניהו הוא תקרית מסוף שנות ה־90 שבה הוא שואל את הקהל: "כולם כאן ליכודניקים?", ואז בחיוך שבע רצון הוא מסיר באופן הפגנתי את השכפ"ץ, שאותו נאלץ ללבוש בהנחיית השב"כ – הנחיה שהוקשחה לאחר רצח רבין. זו הייתה עדות לזחיחות, יוהרה וחוסר טקט משווע – שילוב של פוליטיקה קטנונית עם התחושה שעדיין הייתה קיימת, שנתניהו נהנה באופן ישיר מתוצאות הרצח של יריבו הפוליטי הגדול. רגע מרתק.

נתניהו עשה את זה שוב. הוא חושב ש(כמעט) כולם ימנים. הוא כנראה צודק, והוא הסיר מעליו את השכפ"ץ באופן בוטה וגס. השכפ"ץ של נתניהו – משה (בוגי) יעלון – הוסר והושלך, כי נתניהו מרגיש "כאילו" בטוח, כמו שהרגיש אז לפני שהפסיד את הבחירות לאהוד ברק. נתניהו חשוף. הוא גם אומר את זה בגלוי. הוא אומר שהוא אחראי למדיניות הביטחון, וכקצין (סרן בדימוס) בסיירת מטכ"ל הוא יודע מה עושים. הוא יקבע והוא ינווט. באמת? עם איווט? אפשר רק לדמיין מה ליברמן מסנן לעצמו בציניות ואירוניה לשמע דברי הרהב של נתניהו.

השותפות הישנה עם יעלון הגנה על נתניהו בשני תחומים: האחד, הסמכות הביטחונית של יעלון כרמטכ"ל לשעבר, שעליה אפשר להטיל כל דבר. למשל, החזרת גופות המחבלים או הקלות בשטחים – נתניהו נתן ליעלון להחליט והוא, יחד עם אנשי הצבא, החליט. בכמה הימים שבהם נתניהו הפך לשר ביטחון הוא עוד ניסה ללהטט ולהסביר שהחזרת גופת המחבל ה"מנוטרל" שנורה למוות על ידי אלאור אזריה היא החלטה של הרמטכ"ל, שאליו הוא העביר את הסמכות להחליט. זו באמת התחמקות בוטה ומכוערת מאחריות – הרמטכ"ל הוא הכפוף אליו, לא להפך. מדיניות נקבעת על ידי השר.

התחום השני של ה"שכפ"צות" היה בקו המדיניות. נתניהו ויעלון הובילו יחד קו של מתינות ביטחונית, שימור הקיים, הימנעות מהרפתקאות צבאיות, שימוש מושכל ונקודתי בכוח ובעיקר אפס יוזמה. הם לא האמינו בשום מהלך מדיני "מכונן" או הכרעות היסטוריות, אלא בשימור הסטטוס קוו פלוס שיפורים קטנים; ולכן הובילו קו שמרני של ניהול סיכונים ומדיניות הרתעה. הפרידה מיעלון וצירוף ליברמן מכניסים לקבינט ולצמרת מנהיגי הימין נתניהו־בנט־ליברמן עימות מסוג חדש. איזה קו מדיניות יוביל את הממשלה הימנית? בנט וליברמן, שחולקים זה על זה בתחומים רבים, מסכימים על מדיניות יוזמת, פרו־אקטיבית.

בנט הציג את תכנית ההרגעה – סיפוח גושים ושטח סי, יצירת עובדות בשטח מול דרישות ליוזמה מדינית, ופעולות בשטח לשיפור המצב בעזה. ליברמן דוגל בפעולה ישראלית ויוזמה. גם בתחום המדיני ולא רק בביטחוני. צבאית, הוא חשב שישראל צריכה ליזום את הכרעת חמאס בעזה ושינוי השלטון שם ולהימנע מפעולות ביניים; ודחה את אסטרטגיית נתניהו ויעלון של השארת חמאס ככתובת מוחלשת, מורתעת אך אפקטיבית. הוא בעד שינוי ברשות הפלסטינית, בעד יצירת משטר חסות כוחני דמוי צ'צ'ניה ברצועה; ובצד המדיני ניהל מגעים להסדר אזורי עם איחוד האמירויות וקרא לשינוי המפה, כולל נסיגה לכביש 6 בתנאי שזה ילווה בחילופי שטחים ואוכלוסיות. בנט וליברמן ידחפו למדיניות של יוזמה, מדיניות מימוש מנדט הימין – לקבוע גבולות ולצאת מתחום אי הוודאות והתבניות הישנות. נתניהו ירצה לעשות את מה שעשה עד כה – בלימת יוזמות והתבצרות בקיים. הוא פועל ככבאי מול שני קבלנים, של בנייה או הריסה, תלוי את מי שואלים. המאבק במגזר הימני יגדיר בשנה הקרובה גם את המגדר: איזה מין ימין יש לנו.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook