אחד המשפטים שאמרתי הכי הרבה פעמים בחיי, במנטרה חוזרת וקבועה, הוא "אחותי ואני נולדנו באותו היום". זו עובדה, אחותי ואני נולדנו באותו היום. אנחנו לא תאומות, מפרידות בינינו שבע שנים בדיוק. אף אחת מאיתנו לא במיוחד מאמינה באסטרולוגיה, בהתערבויות אלוהיות, בגורל או באותות, ובכל זאת תמיד היה ברור לשתינו – יש בזה דבר, עניין או משמעות. וכשאני אומרת "אחותי ואני נולדנו באותו היום", זה כמו למשוך קלות בחבל הטבור שלי ולדעת שבמקום אחר בעולם יש מי שמרגישה את זה גם.
לפני שבאה אחותי הקטנה הייתי עסוקה בלייחל לה, וכשהגיעה, הייתי כבר בת יחידה על כל המאפיינים של החבילה המורחבת והרב־ערוצית של בת יחידה – בודדה, עיקשת, גאה ורכושנית. תינוקות לא עניינו אותי באופן כללי, גם ילדים אחרים לא במיוחד; מבוגרים, לעומת זאת, ריתקו אותי עם כל שכבות הפטינה המשונות שהיו להם והשיחות המוצפנות שניהלו זה עם זה – "לא" שמתחפש ל"כן", ו"לא לדאוג" ו"סמוך עליי", שמתחת להם רוטט פחד שיכולתי לרחרח.
תינוקות היו משעממים למדי, אבל על אחותי הקטנה הייתי מסתכלת שעות על גבי שעות. היא הייתה תינוקת יפה כמו שראיתי קודם רק בסרטים מצוירים. היא הייתה יפה כל כך שלא האמנתי שהיא יכולה להיות אמיתית ופה לתמיד, ואם הייתה פתאום נרדמת, פחדתי שאולי עכשיו זה נגמר והיא לא תתעורר. הייתי בודקת בשקט שהיא נושמת, מדגדגת את הגומה שמתחת לאף הקטנטן שלה. "פילטרום", הייתי לוחשת לעצמי. הגומה שנגע בה המלאך לפני שנולדה כדי שתשכח כל מה שסיפר לה על העולם. "פילטרום". אפה היה מתכרכם מתוך חלום תינוקות וידעתי שהיא נושמת ושתשכח. היא הייתה אני ולא אני, מוכרת לי מעולם אחר וזרה לי לגמרי – גם אני הייתי עושה את הפרצוף הזה? גם אני צחקתי ככה? גם אותי עצרו ברחוב כדי להסתכל כמה אני יפה?
והאמת הייתה שאותי לא עצרו ברחוב כדי להסתכל, אני הייתי תינוקת כחושה ומוזרה שאוהבת לעצור את הנשימה ולהכחיל כדי להעביר מסר; פעוטה שמתאפקת היטב עם הצרכים, אבל רק רואה את אמא בשער הגנון, ובשמירה נוקבת על קשר עין, משתינה על עצמה לאמור "צהריים טובים, גברת, עכשיו תחשבי טוב־טוב על מה עשית כשנטשת אותי כאן ליום שלם". אחותי הייתה מתוקה, מפויסת וטובת מזג, אבל זה לא הפריע לי להסתכל על התינוקת ולמלמל "זה שלי, זה מהגוף שלי", והביולוגיה של איך באים תינוקות לעולם, שידעתי היטב, לא שינתה את הקביעה הזו. זה היה שלי, זה היה עשוי מהחומר שהוא החומר של הגוף שלי.
—–
פעם אחת, כנראה בפעם היחידה עד אז שהפקידו את אחותי באחריותי, ללוות אותה לפעוטון שלה בדרך לבית הספר היסודי שלי, הזדמן לנו מסע זעיר ומרגש. כשהגענו אל הגן שלה, הסתבר לנו שהוא נפרץ בלילה ולא יפעל היום. גודל הרגע היה בהיר כמו ירח מלא ונמוך – עליי לקבל החלטה חשובה. המשך ההרפתקה נתון לשיקול הדעת הבלעדי והבוגר־לפתע שלי. החלטתי שנלך יחד לבית הספר שלי, כיוון שהיו לי חזרות להצגת סוף השנה, ונצא מוקדם מספיק כדי לפגוש את המטפלת של אחותי בשער הגן, כדי שלא תיבהל ותדאג. הלכנו יד ביד ונכנסנו יחד בחשיבות ובראש זקוף אל חדר המנהלת, שם שטחתי כמו שודד בנק זעיר את הדרישות שלי – עלינו לבלות את היום יחד, היצור הזערורי יהיה באחריותי, אני אחלוק איתו את הכריך שלי ואנחנו ניעלם בחזרה אל המשך סרט הפעולה שלנו באחת־עשרה וארבעים בדיוק. עד היום אני לא בטוחה למה היא הסכימה, אבל היא הסכימה.
זה היה יום ספילברגי שממנו עשויות מיתולוגיות משפחתיות, שאמא מדברת עליו בעיניים נוצצות דרך חוטי טלפון צהובים מסולסלים וארוכים בהגזמה עם חברות מתפעלות. יום שחוזרים אליו בארוחות שישי ומתפארים בו בחגים. הבנתי שזה הדבר החשוב והגדול ביותר שעשיתי בכל עשר שנות חיי, ושלמעשה הצלתי דבר מה שביר. כמו אינדיאני קשיש וחמור סבר החלטתי שכאן נחתם הסכם לחיים – זה שלי, זה מהגוף שלי, אני אחראית לה. נוצה שחורה לאהוב לנצח את לחיים ורודות.
לא תמיד עמדתי בשבועה האינדיאנית חמורת הסבר שלי כמו שקיוויתי בגיל 10. שבע שנים של הפרש הן לפעמים תהום עמוקה ורחבה שגשרי היומיום קצרים וצייקנים מכדי לחבר בין גדותיה. לפעמים התנשאתי לחשוב שאין לנו במשותף יותר מאשר חדר מרגיז וקטן מדי לחלוק. היו שנים שהייתי טרודה ומכווצת מכדי להיות אחות לא רק בתואר, וידעתי את זה, ושנאתי את זה, ושנאתי אותה על שהייתה שם להזכיר לי. כעסתי כשהיה לה קל במקומות שהיה לי רק קושי, קינאתי בקלילות חסרת המאמץ שבה היא זעה בעולם, שהיה נראה לי בעיקר מאיים. ולא הצלחתי לפענח איך עושים ככה שיהיה דומה אבל נפרד, ולא הצלחתי לחיות עם כל ה"גם אני ככה?" ולשמוע מהיקום "לא" עלבוני מהדהד שמצלצל באוזניים. זה הרי שלי, זה הרי עשוי כמוני – למה זה כל כך אחר? ואם כבר אחר, אז למה זו אני שצריכה להיות מין כזאתי ככה?
—–
אז הרחקתי כדי להיפגש מחדש במקום עם אדמה טרייה ריחנית. אין אדם שהכרתי שוב ושוב יותר פעמים מאשר את אחותי. ולפעמים דרכה פגשתי גם את עצמי מחדש. ולא הנחנו שהמובן מאליו יגנוב אותנו, ולא נתנו לפמיליאריות להגס את הלב. ובחרנו לגור יחד אחרי שנים שכבר לא אולצנו לחלוק חדר אחד. וזה היה מצחיק ודומע ומצחיק ומשוגע. ובישלנו ארוחות משותפות, ורצנו מצחקקות למקלטים באזעקות, וטסנו לקצה העולם וחזרה, ודיברנו בשפות סודיות, והפכנו לכוח טבע קטן ומתוזמר ורעשני.
אנחנו יודעות להתקרב כדי לחכך אפים כמו גורי חתולים מתמוססים באהבה שגדלו באותו סל, ולהתרחק כדי להתבונן היטב זו בזו ולומר משהו בהיר ובדולחי ולא מתחנף האחת על השנייה. להיות רק שתינו בעולם שמלא בעוד אנשים אחרים, ולפנות מקום לנשום ולהכניס בחיבה את האהובים עלינו. מכל פרויקטי החיים הארוכים שלי, פרויקט "אחיות" הוא זה שאני הכי גאה ושמחה בו; היינו אינדיאניות בשבועת דם זו לזו, ויצאנו למלחמות קטנות זו בשביל זו, וחזרנו מתנשפות וסמוקות וקרובות. ולפעמים אני מרגישה משיכה קלה איפה שחבל הטבור שלי היה, ויודעת שאיפשהו אחותי ודאי אומרת "אחותי ואני נולדנו באותו היום", ושלמילים האלו יש בלב שלה את אותה המשמעות בדיוק שיש להן עבורי.
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
.
איור: וליה רוזנצווייג
