צורת המגורים הפופולרית ביותר בקרב אנשים בני 18–34, בני דור המילניום, דור ה־Y, היא לגור עם ההורים. לפי מחקר של מכון PEW מ־2016, 35% מהמילניאלס בארה"ב גרים עם אבא ואמא – השיעור הכי גבוה מאז 1940, שנה שבה התרחשה מלחמת עולם וכמה שנים אחרי המשבר הכלכלי הגדול ביותר בעידן המודרני. יש לכך סיבות כלכליות: כמו דור מלחמת העולם השנייה, גם המילניאלס יצאו לעצמאות בעיצומו של משבר כלכלי. אבל יש לכך, ניתן להעריך, גם סיבות אמוציונליות: גיל העצמאות והבגרות הלך ועלה בשנים האחרונות, ואת זאת ניתן לראות בגיל הנישואים, אקט המסמל התחלה של משפחה חדשה. אפשר לשער כי המספר גבוה יותר בקרב תושבי ערים גדולות, ובקרב בעלי אמצעים, שחיים בבתים מרווחים מספיק כדי לחיות בהם בלי פגיעה אנושה בפרטיות. כמו אורי ואלה.
'אורי ואלה' היא סדרה על בת ואביה שמקיימים מערכת יחסים סמי־זוגית. לא זוג, אבל סממנים של זוג. זה ניכר כבר בשם הסדרה, שמרפרר מיד לזוגות בעלי קשר חזק (תלמה ולואיז, חדוה ושלומיק). זו הקונוטציה שמופיעה כבר בסצנת הפתיחה: אלה ואורי יושבים במסעדה ומשחקים משחק אסוציאציות שגולש לרמזים מיניים. זה נמשך לכל אורך הסדרה, עם הקבלות מובהקות, לפעמים גסות מדי, בין אלה לאמה המתה. זה ניכר גם במבנה של הסדרה – כל אחד מהם מוצא זוגיות ומחבל במקביל בזוגיות של השני; וגם בסיומה – שניהם יושבים במכונית ומתווכחים מי מהם צריך לעזוב את הבית. לו היינו מראים את הסצנות האלו בנפרד מהסדרה לאדם זר, הוא היה חושב שמדובר בזוג.
מערכת היחסים בין הורים וילדים שנשארים בבית היא עניין גלובלי. הטוויסט שמכניסה 'אורי ואלה' – מותה של האם – הופך אותה לבעלת פוטנציאל נפיץ במיוחד. קשר הדוק מדי, על סף הפרוורטי, בין אב ובתו, זו נקודת פתיחה מצוינת לסדרה. גם אדם שאינו מודע לרקע של דינה סנדרסון, השחקנית הראשית ויוצרת הסדרה, היה מתעניין בכך. זה עשוי להיות סיפור שרלוונטי לדור שלם שהוכנס לתוך סיר לחץ.
—
ככל שהסדרה מתקדמת אנחנו מבינים ש'אורי ואלה' היא פחות על אורי ויותר על אלה. זה נוכח גם באלמנטים טלוויזיוניים, כמו תנועת המצלמה שמדמה את נקודת המבט של אלה, אבל בעיקר בהתנהלות, המנגינה הכללית של הסדרה.
אורי הוא אדם מבוגר, הוא כבר כלוא בתוך עולמו כגיבור תרבות מבוסס. מותה של אשתו מביא אותו למצבים לא סימפטיים, אבל הוא כבר לא יכול לבצע תיקון. זה לא אומר שההתמקדות באלה אמורה להחליש את הפוטנציאל הנפיץ. נהפוך הוא. אורי אולי לא יכול לבצע תיקון, אבל לקלקל הוא ועוד איך יכול. וככל ש'אורי ואלה' נעה קדימה, השאלה הנשאלת היא מה יקרה לאלה. נקודת המוצא שלה, אישה צעירה, נטולת כל התחייבות או אחריות, שדבוקה רגשית לאביה בשל ערבוב של תלות רגשית ותלות כלכלית, היא פתח לתיקון. כמו רבים מבני דורה, יש לה סתירה פנימית בין רצון לעצמאות אגוצנטרית לבין דחייה מוחלטת של כל אחריות. בין השאיפות להיות מישהי או משהו בזכות עצמה לבין הציפייה המובנת מאליה שאביה יעזור לה. בין הרצון לזכות בַּכל לבין השאיפה למאמץ מינימלי. מותה של האם אמור, בסופו של דבר, להיות הקטליזטור.
אבל משהו גורם לאלה להישאר במקום. התפתחותית, זוהי דמות שלא זזה. המטאפורה הטובה ביותר לכך היא הצחוק של אלה. לא משנה מה קורה מולה – הבויפרנד שלה מתנהג בפתטיות, צוקי יורד עליה או אבא שלה שוכב עם החברה שלה – היא מגיבה באותו צחקוק. 'אורי ואלה' היא סדרה איטית, וזה בסדר. מאז 'הסמויה' אנחנו סבלנים עם סדרות איטיות. השאלה היא אם זה מוביל למשהו. ולכן, כל סאגת לירון וייסמן ופבלו רוזנברג היא משעשעת לעתים וללא ספק לוקחת הרבה יותר מדי זמן מסך, אבל בסופו של דבר, היא לא גורמת לאלה לשום מטמורפוזה.
זה נראה כמו בילד־אפ לרגע השיא, שבו אורי שוכב עם חברתה של אלה בפרק הטוב ביותר של הסדרה. הנה, אנחנו חושבים, מגיע המפץ הגדול. הנה האירוע שישאיר שריטה בלתי ניתנת לאיחוי בהארד דיסק של אלה. הנה הבעיטה בתחת שהיא הייתה צריכה לקבל. אבל האמת היא שמדובר בקפצון. שום דבר באמת לא משתנה. כן, היא עברה למלון. כן, היא בזבזה ים של כסף. כן, אבא שלה הזניח את הבריכה. רגשית, זה פול גז בניוטרל. והדרך הטובה ביותר להכיר בכך היא סצנת הסיום: אורי ואלה מתווכחים מי ייצא מהבית ומנסים להכריע בסוגיה בעזרת "אבן ניירו". הסדרה מסתיימת בתיקו. אין הכרעה. אותה זוגיות מעוותת, אותה בריחה מאחריות, אותה ילדותיות.
—
עכשיו, ניתן להניח שזו כוונת המשורר. שהסיפור הוא על כך שאלה לא יכולה להשתנות. שהעובדה שצחוק הוא התגובה שלה לכל סיטואציה היא סממן לכך. אחרי הכל, יש לפחות סדרת מופת אחת שבמרכזה דמות שאיננה מסוגלת להשתנות ותמיד חוזרת לנקודת ההתחלה – 'מד מן'. ואם אלה אינה יכולה להשתנות, בנסיבות הדרמטיות שבהן היא נמצאת, הרי זוהי מטאפורה לדור שלם. אבל במהלך הצפייה מתגנבת למוח גם הנחה אחרת: אי ההשתנות אינה תוצר של מהלך מתוכנן היטב, אלא תולדה של מגבלה אינהרנטית.
אחרי הכל, אדם שמודע לרקע של סנדרסון לא יכול להתעלם ממנו. הוא לא יכול להתעלם מהעובדה שהסיפור הזה מבוסס על חייה, על העובדה שהיא בתו של זמר מפורסם, שאמה מתה. למעשה, אסור להתעלם מכך. כיוון שלא רק שסנדרסון, בעצם הבחירה ליצור סדרה המבוססת על חייה ולשחק בה את הדמות הראשית, למעשה אומרת שזהו לב העניין, היא גם עושה הרבה מאוד כדי להביא את עולמה האישי פנימה אל הסדרה.
'אורי ואלה' משופעת בצילומים של תל אביב, ושל תל אביב מאוד מסוימת. דבר ראשון, זהו שיר הלל לעיר, שמרפרר נוסטלגית לשנות ה־90, אז תל אביב הייתה המאהבת הגדולה ביותר של התרבות בישראל – מאיפה הילד ועד 'החיים על פי אגפא'. תל אביב של אורנה ואלה. קבוצת ההתייחסות שיכולה להזדהות עם הסיפור הזה מצומצמת מלכתחילה לקוראי 'מוסף הארץ'. אבל לא די בכך: הביקור התכוף במלונות ובמסעדות יוקרה הופך אפילו חלקים מהקבוצה הזו ללא רלוונטיים. אנחנו נותרים עם קבוצה מזערית: אליטה תרבותית בעלת אמצעים.
וכל זה גורם לחשש אחד להתגנב פנימה: אלה אינה זזה לשום מקום ואינה מבצעת תיקון – לא כי זה המסר הגדול שהסדרה רוצה להעביר, אלא כי היא מלכתחילה דמות המוגבלת לעולמה של היוצרת והשחקנית שלה; הצחוק הקבוע שלה אינו תוצאה של מהלך מכוון, אלא מגבלת משחק; הדמות המרכזית לא חווה שום שינוי דרמטי, כיוון שסנדרסון לא חוותה בחייה הפריבילגיים שום שינוי דרמטי; ומה שהיא עברה בעקבות מות אמה, ויחסיה עם אביה, נוגע ללב באופן אישי, אבל לא בטוח שיש בו עניין אוניברסלי.
ייתכן שזהו יותר סיפור על דינה סנדרסון מאשר מטאפורה על דור שלם.
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
