fbpx

אומת הטיפשים // פרויקט מאת יונתן שם־אור

למה התחילו לבנות את הרכבת התחתית 40 שנה אחרי שהחליטו להקים אותה? למה נתנו את אוצרות הטבע של המדינה חינם אין כסף? למה השירות הצבאי ארוך כמעט כמו בזמנים שעל גבולותינו הצרים חנו צבאות אויב?

0

פרולוג

היהודים הם העם הכי חכם בעולם.

הם חכמים במישור התיאורטי, וחכמים גם באופן מעשי. בכל קנה מידה שבו בני אדם יודעים ויכולים למדוד חוכמה, היהודים מובילים. בהרבה. רק שתי אלפיות מאוכלוסיית כדור הארץ, פחות מ־15 מיליון, מה־7.5 מיליארד שמסתובבים על הפלנטה, והם הצליחו לקבל רבע מכל פרסי הנובל.

זה עולם אנטישמי. אולי בגלל השכל הזה שמרגיז את כל השאר. לתת פרסים ליהודים עולה לנוצרים טובים בכיווצי בטן גדולים. בלי זה, בלי עיקום האף של 'עוד פעם היהודים האלה', כמות הפרסים הייתה מוכפלת. עם של גאונים. בלי צחוק. בלי אירוניה. בלי שום גיחוך.

זה התחיל עם התנ"ך. העוצמה של הרעיון התיאולוגי בספר ששינה את העולם, גאונית כמו הגלגל. עד שהופיע האל העברי, היחסים בין בני האדם לאלים היו בנויים על הדדיות. תקריב לי קורבן, תקים לי מקדש – ואני, האל, אגמול לך. יד רוחצת יד. בניגוד מוחלט למה שחושבים היום אנשים דתיים, גם בתרבויות אליליות היו חוקי מוסר. גם אצלם, היוונים והבבלים, הפרסים והמצרים, מלכי שומר וקיסרי סין, אסור היה לגנוב, לרצוח או לנאוף. גם שם היו מערכות משפט שהענישו. משה, הנסיך המצרי שהוביל את עם העבדים, בא עם תפיסה מהפכנית. מעכשיו, הוא הודיע, היחסים בינך ובין החבר שלך הם עניינו הישיר של האל. זה לא רק של המלך. המוסר שייך לאלוהים.

ברגע שאתה מכניס אלוהים כזה לנשמה, צריך הרבה פחות שוטרים ושופטים. אולי משה המציא את הפטנט הזה בתור כלי שליטה. קשה מאוד להנהיג עם נודד. והכנסת מפקח שמימי לתוך הלב עוקפת את הצורך בכוחות שיטור. אולי. כך או כך, הרעיון כי גניבה, עושק, רצח, ניאוף ושלל ההתנהגויות האנושיות שפוגעות במרקם של הקבוצה הן ציווי דתי, אמוני, הוא התרומה של היהודים לציביליזציה האנושית. זה תפס. מחצית האנשים בעולם משייכים את עצמם, במידה זו או אחרת, לאותו אלוהי המוסר שתובע ממך, בשם הדת, להתנהג כמו בן אדם.

אבל לאלוהי המוסר הזה יש גם צד אפל. דווקא מפני שהוא כל כך חזק, החיים בצלו מונעים התפרעות אינטלקטואלית. השליטה שלו על כל תחומי החיים וההכרה בעליונות המוחלטת שלו מעקרות מראש חשיבה ביקורתית אמיתית, שרק היא המפתח להתקדמות בכל תחום שהוא.

הגלות טיפחה את השכל היהודי. בתוך הגטאות, יהודים השחיזו את המוח בפלפולי גמרא. כל הילדים למדו קרוא וכתוב. כולם, בלי יוצא מן הכלל. עד העת החדשה, זה היה נדיר מאוד. רוב האנשים, הלא יהודים, היו אנאלפביתים. והם יצרו מערך אנתרופולוגי יחיד במינו בכל תולדות האנושות. רק אצל היהודים השכל הביא אותך לראש הפירמידה החברתית. לא כסף, לא כוח. התלמיד החכם היה פרס השידוכים הגבוה ביותר לבתו של הגביר. בכל חברה אנושית אחרת, המכניזם היה פשוט בהרבה. כסף הלך לכסף. אצולה התחתנה עם אצולה. רק אצל היהודים, בנות העשירים השתוקקו וקיבלו את הגבר הכי חכם בסביבה.

פרסי הנובל לא מחולקים באופן זהה. במדעים מקבלים היהודים רבע מכל הפרסים, בספרות רק 12%, ובכלכלה הם מנצחים. 40%. השאלה הידועה, 'אם אתה כל כך חכם למה אתה לא עשיר' לא תופסת לגבי היהודים במערב. בטח לא בארה"ב, שבה חיים פחות או יותר אותו מספר של יהודים כמו בישראל, 6 מיליון בכל מקום, וביחד הם כמעט 90% מכל העם.

היהודים של ישראל הצליחו לקבל רק תשעה פרסי נובל (בלי פרסי השלום). קצת פחות מ־2% מכלל הפרסים מאז שהמדינה קמה. לא רע ביחס למדינות אחרות, אבל התרסקות מוחלטת מול היהודים הלא ישראלים.

בהשוואה ליהודי העולם, הישראלים פשוט מטומטמים. המדינה העצמאית טיפשה אותם.

בחלם חירבנו את מדינת היהודים

למה התחילו לבנות את הרכבת התחתית 40 שנה אחרי שהחליטו להקים אותה? למה נתנו את אוצרות הטבע של המדינה חינם אין כסף? למה השירות הצבאי ארוך כמעט כמו בזמנים שעל הגבולות הצרים של ישראל חנו צבאות אויב? למה לוקח עשר שנים לסגור מרפסת, אבל כאשר סוף־סוף בונים, הורסים את הטבע, מחסלים את הארץ ומכערים את נופיה לדורות? למה במבצע לא גדול בעזה מביאים שלוש אוגדות, שפעם הספיקו להביס את צבא מצרים, כדי להתגושש עם כמה מאות לוחמי חמאס, ועדיין לא מכריעים אותם?

למה יש מחסור ברופאים, אבל אין כאן מספיק מקומות באוניברסיטה כדי להכשיר אותם? ולמה, כאשר דוחים סטודנט לרפואה, מקבלים אותו לעבודה עם התואר שקיבל בבודפשט או בבולוניה? למה אין מלגות לכל מי שרוצה ללמוד הנדסה, מדעים, טכנולוגיה? ולמה מתירים להקים עשרות מכללות שפולטות מדי שנה אלפי עורכי דין שנכנסים למעגל העוני, במקרה הטוב, אם הם מוצאים בכלל עבודה?

למה עדיין אין רכבת לאילת? למה אין תחבורה ציבורית נוחה, נעימה, שתשאיר את המכונית בבית? למה מתעקשים לבנות עוד ועוד שכונות וערים על האדמה המתכלה והסופית של הארץ הקטנה הזאת, במקום להחליף את בתי הערים הקיימים? לא חייבים מגדלים, אגב, גם שמונה קומות במקום הארבע שמרכיבות את רוב בתי תל אביב יאכלסו את הביקושים.

למה לא משלמים למורים הרבה יותר, ממש הרבה, כדי למשוך להוראה את הטובים והמוכשרים שבינינו, כך שהעתיד יהיה חכם יותר? למה נותנים לחברות ישראליות לבצע אקזיטים שמעשירים את היזמים אבל מדללים את התשתית? למה לא מעודדים אותן להישאר כאן, ולגדול מכאן לכל העולם? למה לא מלמדים אנגלית מכיתה א', ולמה לא מביאים לשם כך מורים ומורות שזו שפת אמם? למה כל מגע עם רשות ממשלתית או עירונית נראה כמו פרק מספר של קפקא?

למה לא מעלים את שכר המינימום כך שיספיק לקיום מעל קו העוני? למה לא מאפשרים לעצמאים קטנים, אלה שמעסיקים את רוב העובדים ומחזיקים את רוב המשק, להתפתח, לחיות ולשגשג? למה מועכים את התרבות, לא רק בשיטת מירי רגב, אלא בכלל, ומחזיקים מוסדות ובנייני ענק, עם מנהלים ומנגנון, במקום לתמוך באופן ישיר ביוצרים עצמם?

למה הכול כל כך קשה כאן, כשאפשר אחרת? ואפשר. ודאי שאפשר. המקום הכי עצוב בכל משרד ממשלתי, בכל חברה גדולה, הוא הארכיון. שם, בארונות ברזל, קבור השכל. אינסוף הצעות של ועדות. ניתוחים, תבונה. לא בהכרח גאונות, אבל שונה לגמרי ממה שאנחנו רואים, חווים וחיים יום־יום. טיפשות מוחלטת.

חוכמה היא אומץ

מי שהגיע אל מבדקי הקצונה של צה"ל, נתקל שם בתרגיל הקורות. קבוצת הנבדקים, עם מספרים גדולים על הגב, מוצבת לפני קורות גדולות שמונחות על האדמה. מסביב, הפסיכולוגים והבודקים מביטים על המתרחש. המשימה תמיד מורכבת. יש איזשהו מכשול, שאפשר לעבור אותו רק אם מניחים את הקורות בצורה מסוימת מאוד, שמצריכה תחכום, מחשבה ושיתוף פעולה.

הנבחנים, להוטים להוכיח 'מנהיגות', מתחילים בצעקות. קדימה חבר'ה, תפוס מפה, תרים את הקורה הזאת משם. הצועקים נכשלים. בלי להתרחק קצת ולחשוב על הפתרון, זה אף פעם לא מצליח. רק הנבדק שהולך הצדה, מתעלם מהמולת הצעקות ומתעמק בבעיה, אולי יצליח לפתור.

ישראל עומדת מול המכשול, וכולם צועקים. הקורות מונחות שוב ושוב, פעם כך ופעם אחרת, אבל אף פעם לא באופן שמאפשר מעבר. זה בגללך, הם צורחים אחד על השני, זה בגללך, צריך לתפוס ככה, מפה, לא משם. התוצאה תמיד אותה תוצאה.

ישראל 2016, אין שום איום קיומי אמיתי על המדינה, הצבאות הערביים מסביב מפורקים או מחלידים. הכלכלה פורחת. מבחינת העושר הלאומי, התמ"ג, ישראל נמצאת בין 25 המדינות העשירות בעולם, אבל התחושה היא שהכול מתפרק. כאשר כולם מחנים את המכוניות שקנו בליסינג או קיבלו מהחברה, לפני שהם נוסעים לחופשה בחו"ל שמומנה בעוד הלוואה, הם מורידים מעצמם מגִני דוד וחולצות עם כיתובים בעברית. לא נחמד להיות ישראלי בחוצלארץ.

יום השחרור מהצבא הוא דו־קוטבי. אופוריה ודיכאון. כל מסלול עתידי נראה חסום. בינתיים דוחים את ההכרעה, נוסעים לטיול הגדול, וחוזרים הביתה בגיל 22. בני השכבה בארצות המערב כבר אחרי ארבע שנים באוניברסיטה. דקה לפני הדוקטורט. אלה שמוותרים על ההשכלה הגבוהה – כי הבינו ששנות לימוד יקרות יביאו אותם בדיוק אל אותו שכר מינימום של העוני, אז בשביל מה – הולכים אל מסלולי העבודה כדי להיתקע במשך שנים באותו מצב. אלה שמנסים עסקים מתחרטים אחר כך, במשך שני עשורים, על הטמטום הנאיבי שגרר אותם לחובות אישיים של מאות אלפי שקלים. בעסק, אפילו קטן, זה קורה בניד עפעף. יחד עם האוניברסיטה והמכללה, העסקים הקטנים הם בורות המוות של צעירי המקום הזה. אנשים לא רואים שום אופק. הקורות על האדמה. הקבוצה לא מצליחה לייצר מספיק שכל כדי להתגבר על המכשול.

מדינת היהודים איבדה את היכולת לחשוב בבהירות, בצלילות הדעת. חוכמה איננה רק איי־קיו גבוה. זה תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספיק. איינשטיין ופרויד, קפקא ומרקס, לארי פייג' ומארק צוקרברג מעולם לא כיכבו בצמרת האיי־קיו. מועדון הגאונים של 'מנסה' מכיל סוכני ביטוח עם איי־קיו של 180 ויותר. לאיינשטיין היה רק 160. חוכמה, מאז ומתמיד, היא קודם כל אומץ. היכולת הנפשית לעזוב את נתיבי המחשבה המוכרים, ולצעוד לבד אל הלא נודע. על זה מקבלים נובלים. עם זה מעצבים את העולם.

הטיפשות הישראלית לא התחילה היום. אדני האיוולת הונחו לפני שנים, ולבני הטמטום שבונות את קירות המקום מתווספות כל הזמן, ומגביהות את החומה שחוסמת את השכל. הרבה פעמים אנשים טוענים שהמצב של ישראל הוא תוצאה של מבנים פוליטיים, של מערכת גיאו־אסטרטגית, של סביבה עוינת, של עוללות, מה אתם רוצים, ישראל בקושי נולדה, על סרגל הגיל של האומות היא עדיין בחיתולים. אבל אלה הם תירוצים.

ברוב הצמתים, ישראל תמיד בוחרת בפתרון המטומטם ביותר. אנחנו לא נמצאים בתוך הבור הזה, שהחכם לא היה נכנס לתוכו והפיקח מצליח להיחלץ ממנו. אנחנו זה המטומטם שתקוע בתוך הבור, והדרך שאנחנו מוצאים מביאה אותנו לתהום עמוקה יותר.

הטובים לציונות

כניסת היהודים אל התרבות העולמית המודרנית היא עניין חדש. מאז חורבן בית שני ועד אמצע המאה ה־19 אין כמעט עקבות ממשיות של שכל יהודי בציביליזציה המערבית. המוח היהודי התבצר מאחורי חומות הגטו, פרח בישיבות והתמקד בעוד פירוש על פירוש מוקדם יותר של איזה סעיף בגמרא. עולם הישיבות היה שדה משחק וירטואלי של יקום מדומה, לא קיים, שבו, כמו במשחק מחשב, מקבלים נקודות על מהלכים שלא נוגעים בחיים האמיתיים.

זו הייתה חברה חכמה שקיבעה את עליונות השכל. אבל כבר שם, בתוך הגטאות ההם, התגבש ועוצב גן הטמטום, שהתפתל במתאם סלילי צמוד לגנום החוכמה. היהודים ההם השחיזו את המוח על הגמרא, אבל התוצאות, אפילו בעולם המצומצם והסגור ההוא, לא היו מרשימות במיוחד. אף אחד לא התקרב לגאונות של הרמב"ם, שחי במאה ה־12. הפיצוץ האינטלקטואלי האחרון בעולם התורני התרחש במאה ה־16, כשיוסף קארו פרסם את 'שולחן ערוך'. מאז, לא הרבה. בוודאי פחוּת ערך ממה שעשו השניים האלה. הגטו שסגר על היהודים הציב להם חומות גם בתוך המוח.

עד תקופת הנאורות שפוצצה את שליטת הכנסייה הקתולית, העולם היהודי לא אותגר. אבל מסוף המאה ה־18, הזעזועים שטלטלו גם את אירופה וגם את העולם החדש, אמריקה, הבקיעו את חומות הגטו. מדע, פילוסופיה, ספרות. השכל תפס פיקוד. הרציונליות הייתה המצפן החדש של האנושות. ההצלחה של התפיסה הרציונלית, שטואטאה מתחת למזבחות הכמרים במשך 1,500 שנים, הייתה פנומנלית. היהודים הבינו תוך שנייה. רבים מהם עזבו את הגטו והצטרפו. אם מה שצריך כאן זה שכל, למי יש יותר מאשר לנו. והשכל הזה, שעד אותו זמן נאסר בדפי הגמרא ונכבל בידי אורחות החיים של הקהילה הסגורה, התחיל להשתולל בטירוף מלא חדווה של חופש.

העולם געש. רעיונות חברתיים חדשים, תוצרים של נאורות, עשויים מאותם כלים תבוניים שהזניקו את המדע, מילאו את האוויר. קומוניזם, סוציאליזם, אנרכיזם, קפיטליזם, ליברליזם. באירופה נתפסה הלאומיות כערך דמוקרטי, הגדרה עצמית של הקולקטיב היא הערובה היחידה ללבלוב הפרטי של כל יחיד בכל קיבוץ לאומי. התנועה הציונית הייתה חלק מאותו מהלך כולל. הלאומיות החדשה, הליברלית, שאיימה על הסדר הישן, הוציאה את השליטים למלחמת הגנה אחרונה. הם הפסידו. מלחמת העולם הראשונה פירקה את הקיסרויות הוותיקות והעניקה עצמאות לעמים הרבים שהרכיבו אותן. במזרח התיכון הומתה האימפריה העות'מאנית. יהודים ציוניים – חלק לא גדול מיהודי העולם אז – השכילו לתמרן היטב בתוך הכאוס, והצליחו לייצר לעצמם מדרך רגל בארץ העתיקה שפעם, לפני 2,000 שנה, גורשו ממנה אבות־אבות־אבותיהם.

הקמת מדינה היא עניין מורכב. הקמת מדינה של אנשים שמגיעים ממקומות שונים, והכפפתם למערך תרבותי חדש ושונה שכולל שפה מחודשת־חדשה, עושה את זה למסובך עוד יותר. הקמת מדינה, בתנאים אלה, תוך מאבק ומלחמה, גם בתושבי הארץ מקדמת דנא וגם בשלטון הזר שמנהל פה את העניינים – נראית כמעט כמו נס. כמעט, מפני שכל המהלך הציוני – מראשיתו בקונגרס באזל ב־1897 ועד הכרזת העצמאות בשדרות רוטשילד באותו יום שישי של 1948 – היה תוצאה של החלטות רציונליות. הנאורות, שהצמיחה מהיהודים את איינשטיין ואת פרויד, הולידה גם את הרצל, את ויצמן, את בן־גוריון ואת זאב ז'בוטינסקי. כולם אנשים חילונים. כולם אנשים רציונליים. חלקם אנשי מדע, וכולם בני בית בעולם התרבות, הפילוסופיה והספר. אלה אבות האומה העברית החדשה. אלה מחוללי הציונות, ומקימי מדינת ישראל.

איפה החבר'ה

על כל 20 אוניות בנמל אודסה שיצאו מאירופה עם מהגרים יהודים לאליס איילנד בארה"ב, הייתה ספינה אחת שהפליגה למזרח, ליפו. אלה שבחרו בעולם החדש קיוו לקבל שם הזדמנות אישית טובה בהרבה מזו שפולין או רוסיה הציעו. היהודים שהיגרו לפלסטינה היו משוכנעים שלבלוב פרטי אמיתי יוכל להתרחש רק במרחב לאומי חופשי ועצמאי, במדינה של יהודים. לא היה להם שום ספק כי בחשבון הרווח והתועלת, קרוביהם שבחרו לחיות בגלות חדשה עושים עסקה טובה יותר. אבל הם היו משוכנעים כי בטווח הארוך, הצאצאים שלהם, בנים, נכדים ונינים, שייוולדו כבר בלי תסביכי היהודי הזר, יחיו טוב בהרבה מכל יהודי אחר בעולם.

הם ראו בעצמם ברוכים ומבורכים, בני מזל, שההיסטוריה זימנה להם אפשרות להשתתף באופן פעיל במהלך כל כך דרמטי של הקמת אומה, שפה, תרבות וריבונות. הדרך היחידה להשיג את זה הייתה בוויתור זמני על חלק מהשאיפות העצמיות, וגידורן למסגרת האפשר. העניין החשוב היה המאבק הקיבוצי. בלי שילוב ידיים של כולם, אי אפשר להרים את המשא הזה.

הציונות הייתה מהפכה. המובילים היו טובי הבנים. האמנים שלה, מהפכנים שבראו יש מאין שירה וספרות, תיאטרון וקולנוע, ציור ופיסול, תרמו את עצמם למאבק הכללי. מימין ומשמאל, עם כיפה ובלי, בקיבוץ ובעיר. אלתרמן ואורי צבי גרינברג, דנציגר ועגנון. הדורות הצעירים שנולדו בארץ נוקו מכל גלותיות. שפות אירופיות נעלמו מהשיח. בקיבוצים לא עשו בגרות. בכוונה. גידלו שרירים, אחזו רובה. צחקו. עמוס עוז, בן למשפחה רביזיוניסטית, מתאר את ההתפעמות שלו, ילד של זמן המנדט, כשראה במו עיניו פלמ"חניקים שזופים, צוהלים ובטוחים בעצמם. זה מה שהניע אותו לעזוב את ירושלים ולהגיע כילד חוץ לקיבוץ חולדה.

שם, בקיבוצי טרום המדינה, במחנות צה"ל של ימיה הראשונים, באוהלי הפלמ"ח ובתנועות הנוער, נוצר מושג המפתח שעיצב באמת את האומה. החבר'ה. כמעט כל פזמוני התקופה ההיא מושרים בלשון רבים. יצאנו אט. ונזכור את כולם. מה יש לו שאין לנו. אדם ברוך, אבא של עידו רוזנבלום למי שמתקשה להיזכר, כתב פעם על חשיבותם של סוכני הזיכרון. אם אין למת סוכן כזה, הוא יישכח. הוא ותרומתו, עצומה וכבירה ככל שתהיה. לאדם עצמו אין סוכן. הוא כבר מתפוגג. לו היה חי – הוא היה צריך להיות בן 71 היום – בוודאי לא היה מרפה, והופך לסוכן הזיכרון של עמוס קינן, הראשון באמת לזהות, לאפיין ולאבחן את חוליי החברה החדשה, את כיווני ההתפתחות שלה. כבר ב־1952 כתב, בטור הסאטירי 'עוזי ושות", על דני:

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. […] בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שירת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכול עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא. כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא. פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

בבית השלישי מחזיקים אותנו קצר

מהפכה נוטלת את נשמת מחולליה וזוללת להם את המוח. גם המהפכה הציונית. בסדר, כולם הסכימו בימי טרום המדינה לעסקה הזאת. גם הבורגנים של תל אביב, שישבו בבתי הקפה, פתחו חנויות ועסקים ובנו בלי שום כסף ציבורי עיר תוססת, הבינו שעצם הפעילות במקום הזה כרוכה בקורבן. עוד מעט תהיה מדינה, ואז תראו באמת מה אפשר לעשות.

הציונים, מימין ומשמאל, מעולם לא הסתפקו בחלום של שחרור ותקומה. עוד מימי הרצל, הרעיון היה להקים כאן מדינת מופת, ייחודית ומיוחדת, נקייה מכל השגיאות שכבר הוכרו היטב, חפה מטעויות, משגשגת ופורחת. אבל כשהמדינה קמה, השלטון לא השתגע לפרק את מכשיר השליטה היעיל ביותר שלו, שהוא החזקת הקולקטיב במצב חירום. זו הסיבה העיקרית להפניית הגב לסעיף האקטיבי היחיד בהכרזת העצמאות, שהבטיח כינון חוקה תוך שישה חודשים (ר' רשימת האיוולת). זו גם הסיבה שבן־גוריון מנע את כניסת הטלוויזיה לישראל. מדינה שהייתה האחרונה במדינות המערב, באיחור של 25 שנה, ליהנות מהטכנולוגיה.

תרבות החבר'ה נותרה כאן. החבר'ה לא סובלים חכמים גדולים, מתחכמים, מקוריים, ובכלל, את כל מי שלא נראה ומתנהג כמו החבר'ה. זה סיר לחץ שמועך את השכל, ומותיר מרחב מחיה רק לאלה שלא מרגיזים אף אחד, לאומרי הן, לחנפנים, לקקנים, ולכל מי שנמצא עד עצם היום הזה באיזושהי עמדה בכירה שקובעת משהו. מי שלא בחבר'ה נשאר בחוץ.

האסון נחת על ישראל ב־1967. חבר'ה או לא, עד אז השיח תמיד ניסה להיות רציונלי. אבל המלחמה ההיא, שנתפסה כנס בידי אלה שחזרו ממנה שלמים, התחילה לשבש את המערכת. תוך שבוע התנפחה ישראל לגודל של פי ארבעה ממה שהייתה לפני כן. קרייני החדשות התמוגגו כל לילה כשהקריאו את מזג האוויר. החרמון. תעלת סואץ. שארם א־שייח'. אימפריה. הבית השלישי קם. לאף אחד, חוץ אולי מבן־גוריון, ישעיהו ליבוביץ, אורי אבנרי וכמה חבר'ה מ'מצפן', לא היה שום רצון או חשק להתעורר מהחלום. ובחלומות, כמו שכולם יודעים, יש היגיון ממין אחר לגמרי.

1979 הייתה אמורה להיות סטירת הערה. המאבק הקולקטיבי יכול להסתיים. אפשר להפסיק להקריב את השכל לטובת חזון התקומה העברית. זה נגמר. הצלחנו. באמת הצלחנו. יש שלום. הנוסחה הובהרה לכולם. 100 שנים ועוד אחת אחרי ייסוד פתח תקווה, מדינות ערב מכירות בישראל הציונית. המחיר הוא ויתור על חלום האימפריה והתכנסות לקווי הפסקת האש של 1949, שמוכרים כגבול הבינלאומי של ישראל. זה היה יכול להיות רגע מכונן, אלמלא העובדה שכבר שנתיים מפלגת הימין החזיקה בהגה.

הפרעת אכילה

ישראל נלכדה בהשמנת יתר. כמו כל אכלן כפייתי שזולל מעבר ליכולת הקיבול שלו, ובכך מסכן את הבריאות והחיים, היא מצאה לעצמה נימוקים. בהתחלה אלה היו נימוקים הגיוניים. עידן הרציונליות, שהקים את המדינה, עדיין הכתיב את הטון. זה לא באמת הרבה. אם אני אוריד את זה, אני נכנסת לאנורקסיה, עם מותני גבול של 15 קילומטר. וזה הרבה יותר גרוע, לא? כבר אכלתי, מה, שאני אקיא? וחוץ מזה, נזכרה ישראל במורשת הפולנית של אבותיה, אוכל לא זורקים.

הבעיה עם אחזקת השטחים, מהבחינה הלוגית, היא פרדוקס. אין שום דרך לייצר מעבר עם הקורות האלה. סיפוח עם האנשים לא אפשרי. ראשית, הם לא ירצו. ואם יסכימו, ישראל תיהפך לעוד מדינה ערבית במזרח התיכון, עם אוכלוסייה יהודית, בעיקר ממוצא מזרחי, מפני שצאצאי ילידי אירופה יעופו מכאן על כנפי הדרכון שקיבלו. אין שום אפשרות לקבל את השטחים ריקים. "אנחנו רוצים את הכלה", אמרה פעם גולדה, "בלי הנדוניה".

מכיוון שזו בעיה לא פתירה במישור ההגיוני, וישראל בכל זאת מתעקשת להחזיק בשטחים, היא חייבת להישען על הנמקות שנלקחות משדה אחר. הרגש. וכאן, במכלול הזה, עושים שימוש בכל מערכי הרגש האפשריים. אהבה. אוהבים את ארץ ישראל. נוסטלגיה. ככה בנו את המדינה. לא הלכו עם עט ונייר וחישבנו דמוגרפיות. הקימו, בנו, עשו. ותראו לאן הגענו. אמונה. זה ציווי אלוהי, מי האידיוט שיוצא נגד האל בכבודו ובעצמו? יוהרה. ניצחנו, שיבלעו את זה. מי הם שנוותר להם. פחד. אם נצא משם, הם לא יסתפקו, ירצו את זכות השיבה, יפגיזו את נתב"ג במרגמות, זה מטר מהגדה, יעשו כאן גיהינום. תראו מה קרה בעזה.

אהבה, נוסטלגיה, אמונה, יוהרה ופחד. חמשת פרשי החורבן שעליהם אנחנו דוהרים כבר כמעט 50 שנה לעבר אופק הטמטום. הצרה העיקרית בכך איננה העלות הכלכלית העצומה של אחזקת השטחים, לא הבידוד הבינלאומי שמתגבר והולך, ואפילו לא מה שקרוי 'השסע בעם'. מכיוון שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא ליבת החיים כאן, ומכיוון שהמצב שאליו נקלענו לא מייצר שום פתרון לוגי, הדרך היחידה לשמר אותם היא בביטול עליונות השכל.

מחבר'ה לאספסוף

שלטון אוהב אחדות. כל שלטון, בכל מקום. מבחינתו, זו רק מילה נרדפת ל'עדר'. הרבה יותר קל לנהוג בעדר מאשר בפרה סוררת אחת. כדי לייצר עדר אנושי, אחדות של המוני פרטים, מוכרחים להשתמש בכלים לא רציונליים. כדי שזה יצליח, מוכרחים לאפסן את השכל.

בימי שלטון השמאל, העדר נוצר בעזרת החבר'ה. נכון שעדר הוא עדר, מה זה חשוב מה שם הבעלים שצרוב על הירך, ובכל זאת ניסתה הגעייה הכללית להתאים את עצמה לסימפוניית הנאורות של המערב. הרבה פעמים זה נשמע בדיוק כמו שזה, געייה מחופשת למוזיקה, אבל הדיבור היה שונה. רציונלי.

השטחים הגיעו לישראל בימי שלטון השמאל. ההתנחלויות נוצרו במו ידיהן של ממשלות המערך. אשכול, אלון, גולדה, רבין, פרס. כולם ניקו את הידיים מטיפות המלט בטקסי הנחת אבני הפינה. חיידק הטיפשות התחיל להתרבות. אבל גם אז, השלטון ניסה לתרץ את המהלכים באופן הגיוני. זו מעולם לא הייתה פלסטין. כבשנו את השטח מירדן, שכבר ויתרה עליו. מוכנים לנסיגה שתבטיח את הביטחון. תכנית גלילי, תכנית אלון, תכנית איקס ותכנית וויי. ערימה של מילים ריקות, שלא הובילו לשום מקום, פרט לאובדן השלטון והגעתו של מנחם בגין.

גם הוא, בהסכם השלום עם מצרים, שעמדה על הכללת הסעיף הפלסטיני, ניסה להיאחז באיזשהו רציונל. נקים אוטונומיה, אמר. כמו קטלוניה בספרד, כמו סקוטלנד בבריטניה, כמו פוארטו ריקו בארה"ב. יש הרבה כאלה. למה לא כאן. בגין הלך. הגיע רבין, הגיע אוסלו (ר' רשימת האיוולת), הגיע הרוצח. ואז הופיע ביבי.

זו הייתה קדנציה קצרה, תקופת לימוד שהסתיימה בתבוסה. ואז ברק, שניסה לחתוך את הקשר הגורדי, והופל. שרון, גדול המיישבים שתפס את הטעות (מה שרואים מכאן לא רואים משם), עזב את עזה, והלך לישון. אולמרט, הנץ מירושלים, פיקח ומהיר מכולם, ניסה לסגור עניין, אבל טלנסקי הפיל אותו. ומאז, ביבי.

נתניהו מבין היטב את עקרון העדר. מלמד הבקר שלו שולח זרמים של פחד, שמצופפים את ההמונים המבוהלים. את מקום החבר'ה של פעם מחליף האספסוף. אותה דביקות, אותה שמירה על קו תנועה אחיד, אבל שיטות שימור המסגרת השתנו. החבר'ה פשוט איינו את כל מי שלא היה בחבר'ה. האספסוף מתנפל על אלה שמחוץ למחנה. מי שלא אנחנו הוא לא סתם שקוף. הוא האויב. אין לו ברירה, לאספסוף. המניע שלו, במודע, הוא א־רציונלי. אולי אי אפשר להתווכח, אבל מי מפריע לתת בראש.

תאמין לי, אחי

הנאורות שחררה לחופשי את השכל האנושי. בלעדיה אין מדע, אין ספרות, אין תרבות ואין חירות. בהיעדרה, מה שיש זה אינקוויזיציה. דאעש. כדי שדאעש יצליח, הוא חייב להחריב כל אפשרות של חיים תבוניים. ישראל אינה דאעש, אבל היא צועדת לכיוון. החרבת החשיבה הרציונלית לא יכולה להיעצר בתחום המדיני. אתה לא מטומטם בשטחים וגאון בכלכלה. אין דבר כזה. ומכיוון שישראל פוסעת בנתיב הכסילות, וגן החבר'ה־אספסוף הוא חלק ממהותה, אורות התבונה כבים בכל מקום.

'תאמין לי, אחי' איננו עוד סתם ביטוי. הוא נשמע שוב ושוב, בכל מקום. כשאתה קונה משהו, כשאתה מדבר על משחק כדורגל, כשאתה מבקש הלוואה בבנק. תאמין לי, אחי, יהיה בסדר. מבחינה אבולוציונית, זה בסך הכול המרה של ביטוי ה'סמוך' העתיק של החבר'ה. מול מצב עתידי, לא ידוע, תמיד מנסים להשתכנע ולשכנע. גם ה'סמוך' לא בנוי על הנמקה רציונלית, אבל בכל זאת, הוא שייך לעולם הנאורות. סמוך עליי, על השכל שלי, על היכולת שלי, על הכוח שלי. סמוך עליי. על בן אדם.

ה'תאמין לי, אחי' מעביר את האחריות למשהו המצוי מחוץ לאדם. לגורל. למזל. לאלוהים. החבר'ה אמרו 'סמוך', האספסוף מדבר ב'תאמין לי'. בדיוק כמו שהשלטון רוצה. למה לצאת מהשטחים, יהיה בסדר, תאמין לי. שום תשובה רציונלית לא תעזור. התעקשות על דיון שכלתני רק תעורר את זעם האספסוף, שתכתיר את המתווכח בתור בוגד. גם אם הוא אלוף בצה"ל, ראש המוסד, רמטכ"ל מכהן.

המצב הקיפאוני, הפרדוקס שלא ניתן לפתור, חלחל לעומק מי התהום של הישראליות. יותר ממחצית הישראלים משוכנעים כי הגורם הקובע את חייהם הוא כוח עליון (ר' סקר). זה שיקוף רנטגן של חברה נכשלת וכושלת. אם אתה לא מאמין בכוחות שלך, לשם מה להתאמץ. שום מרי אזרחי, בשום תחום, לא יכול להצליח אם זה הלך המחשבה של ההמון. הכול מלמעלה. מחר אראלה מתקשרת. תאמין לי, אחי.

פחד מוות

הבהלה היא הדרך הבטוחה והיעילה ביותר לכנס עדר. הבהמות מצטופפות כדי להתרחק מהבוקרים עם הכלבים שמקיפים אותן. נתניהו מצליח לצופף את האנשים ולהפוך אותם לעדר, בעזרת הפחדה מתמדת. הטרור, איראן, החזבאללה, חמאס, ילדי המספריים, הערבים, מחוץ לגבול ואלה שבקרבנו. פחד, פחד, פחד. ישראל הפכה לעדר מבוהל. השכל, שממילא נרמס, מוצג כסמרטוט נלעג. השכל הוא שמאל. בוגד. אויב.

מנהיגי האספסוף מקעקעים את מעוזי הנאורות. בית המשפט העליון. האמנים (מי זה צ'כוב), הצבא, שעדיין משתדל לפעול בכלים תבוניים. התקשורת הביקורתית, שמתעקשת להראות את הפנים המכוערות שלנו, במקום להלל את הדברים היפים. הכול הולך בכיוון של ביבי, חוץ, כמובן, מהמציאות, שלא מסוגלת להכיל פרדוקסים.

ישראל הצעירה, שיצאה ממלחמת העצמאות בלי להשתחרר מהאיומים הקיומיים – כל מדינות ערב נותרו אויבות שרצו לחסל אותה – לא הייתה מדינה מבוהלת. לא היה לה נשק גרעיני, הצבא היה קטן וחמוש באופן קמצני מאוד, אבל הרוב לא חשבו על חורבן. לכל היותר, אמרו, נילחם שוב, ושוב, עד שהערבים יפנימו שאנחנו כאן. מהבחינה הביטחונית, המצב האובייקטיבי של ישראל ההיא היה גרוע וקשה פי 100 מזה של היום. ישראל בטוחה וחזקה יותר מאי פעם. אין שום צבא שיכול לגבור עליה, וגם אין איום לא קונבנציונלי שעלול להכריע אותה.

ובכל זאת, נתניהו הצליח להזריק לעורקי ישראל כמות רעילה של חרדה קיומית. הוא עשה את זה בעזרת האמצעי הישן והטוב, שהפחיד את העם הזה במשך 2,000 שנות גלות. הגויים באים להרוג את היהודים.

בחזרה לגטו

דמות הישראלי עוצבה במשך ארבעה דורות. מימי השומר, ועד אחיו של ביבי, יוני. הישראלי הוא אמיץ, ישיר, בעל יוזמה, חזק, בטוח בעצמו, מנצח. זה היה יהודי מזן חדש, לא מוכר בהיסטוריה היהודית של 2,000 שנות הגלות.

שם, בגטאות, היהודי גר ליד יהודים אחרים. הגטו לא היה עניין של בחירה, אלא כורח הישרדותי. כמו בכל עדר, ההצטופפות היא אמצעי הגנה. דימוי היהודי הגלותי הוא ההיפוך המוחלט של הישראלי. חלש, פטפטן, חמקן, קומבינטור, בטלן, פחדן.

כדי לשלוט בישראלים, ביבי צריך אותם מפוחדים. זו בעיה, מפני שהישראלי אמיץ. בהגדרה. כדי שיחזור להיות פחדן, מוכרחים לייהד אותו. זו נוסחת השלטון של ביבי. זה טריק ההישרדות שלו. זה פטנט הפטנטים. מתחת לשכבת הישראליות מתחבא היהודי הישן ההוא. מה זה ארבעה דורות לעומת נצח 2,000 שנות גלות. והוא מצליח. הוא שלף מתוכנו את היהודי ההוא.

מבוקר עד ערב. בכל נאום. בכל אמירה. בכל הופעה ציבורית. שלו, של פמליית השלטון, של חבריו לקואליציה, של להקות הטוקבקיסטים. בפוסטים, בראיונות, בהצעות חוק, בהחלטות שרים. מייהדים מה שאפשר. את האמנות, את החינוך, את החיים. כולנו יהודים, יהודים, יהודים. מדינה יהודית, ושכולם יגידו לנו שאנחנו כאלה. כשיש פיגוע – הם לעולם לא נגמרים – הקורנס היהודי מכה בשיא העוצמה: הערבים רוצחים אותנו כי אנחנו יהודים. לא הורגים, לא פוגעים. לא נלחמים. רוצחים. כמו שתמיד עשו ליהודים בגולה. אייכמן ששרף והילדה הערבייה עם המספריים, זה אותו דבר. Jew זה jew. גוי זה גוי.

לא יעזור להגדיר את האמירה הזאת כשקר. מה יוסיף אם תנסה לומר שהערבים נלחמים בישראלים מפני שהם כובשים, לא בגלל שהם חוגגים את סדר פסח? שקר ואמת הם מושגים השייכים לעולם הלוגי. אנחנו מסתובבים בתוך הרגש. הרגש היהודי. העיירה בוערת.

כל פיגוע מחזק את ביבי. כל אירוע כזה מאפשר לו לצרוב עוד ועוד בהמות עדר בחותם היהודי. הפחד, שכל כך משרת אותו, הוא המכשיר הטוב ביותר לביטול הרציונליות, שזה בדיוק מה שדרוש כדי להמשיך לשבת בשטחים. עוד דקה, תראו, התואר 'ישראלי' ייוחד לשמאלנים ובוגדים, מפני שהוא עשוי לכלול גם לא יהודים.

ישראל של נתניהו היא תחום מושב יהודי, מוקף חומות, שבו שוכן ציבור מבוהל, שבטוח כי חייו בסכנה קיומית. בלי כלים תבוניים, שנמעכו והותכו כדי לייצר את היכולת להפעיל מדיניות נטולת היגיון, הפכנו לאומת הטיפשים. הגטו, כלא השכל, שממנו השתחררו היהודים והלכו אל התרבות העולמית וגם אל העצמאות, שוב חונק אותנו. עוד קדנציה־שתיים, ובנימין נתניהו, הבן של ההיסטוריון, ייכנס בעצמו אל ההיסטוריה. האיש שהחזיר אותנו לגטו וחירב את המפעל הציוני.

חבל.

"ביטלו את הליברליות" // דן מרידור על טיפשות הימין

"תנועת הליכוד, ועוד מפלגת חרות לפניה, תמיד שמרה על איזון בין לאומיות וליברליות. זה היה הקוד הגנטי, שני דגלים. נכון שז'בוטינסקי, בימי טרום המדינה, דיבר על 'חד־נס', הכול נדחה מול הצורך בקוממיות ובעצמאות – אבל רק עד שזו מושגת. מרגע שהמדינה קמה, אמר: עליה להיות ליברלית באופן קיצוני, מהפכנית, אנרכית, שבה היחיד וזכויותיו עומדים לפני כל דבר אחר.

"הרעיון הליברלי נדחק ונעלם לגמרי מהליכוד. העיקרון שאתה רוצה לקיים ולהחזיק את כל ארץ ישראל, ולבצר בה שוויון זכויות – פשוט לא מסתדר. בליכוד אומרים: אי אפשר לתת להם את השטח כי זה מסכן אותנו, ואי אפשר לתת להם זכויות כי גם זה יסכן אותנו. הם בחרו לא להחליט, ונותרו עמומים.

"הוויתור על הדגל הליברלי של הליכוד דחף אותו אל הכיוון הלאומני. הגישה הרווחת היום בליכוד דוגלת בוויתור על הצדק – העיקר שאני חזק. זו טעות איומה".

החמצות, החמצות // יוסי ביילין על טיפשות השמאל

"אחרי מלחמת ששת הימים נוצר הסכם בין חוסיין לממשלת ישראל, על חלוקת שטחי הגדה ביניהם. יגאל אלון התעקש על השארת 30% בידי ישראל, וזה התפוצץ.

"באותה שנה גם לוי אשכול, שהיה חכם ופרגמטי, מעד. הוא סיפח לירושלים 28 כפרים.

"פרס התמנה לראש הממשלה אחרי רצח רבין. דיברתי עם זבולון המר (יו"ר המפד"ל) וביקשתי שיצטרף לקואליציה וייתן לו שנה לניהול מו"מ מדיני עם הפלסטינים, שבסיומו נלך לבחירות. פרס אמר לי לדבר עם מרצ (אז, חברת קואליציה). יוסי שריד הודיע שהוא לא ישב עם המפד"ל, ויצא נגדי באופן פומבי. הלכנו לבחירות, והפסדנו.

"אחרי רצח רבין, פרס הקדים את הבחירות בחצי שנה. מאוקטובר למאי. בבחירות עצמן הרחיק את עצמו מרבין, נמנע במכוון מאזכור הרצח, מתוך הנחה שייבחר בזכות עצמו. טעות חמורה.

"בשנת 2000 עזבה מרצ, בהנהגת יוסי שריד, את הממשלה, הצטרפה להצבעת אי האמון, ותרמה להפלת ממשלת העבודה האחרונה שכיהנה במדינת ישראל".

עודד כרמלי // ספרות המונית כטיפשות המונים

שלושת רבי המכר הגדולים בישראל בימים אלה אינם ספרים. לא רומנים, לא נובלות, לא אפוריזמים (מישהו עוד כותב אפוריזמים? רמתה הרוחנית של חברה נמדדת באפוריזמים שלה). אלה סטטוסים מהפייסבוק, שנכרכו משל היו ספר. לירן כהן (מחבר 'כבר לא מתים מאהבה'), אלמוג בר ('שתי פרידות וחצי') וליאור נויפלד ('המכולת של יפתח') כתבו סטטוסים על אהבה, זיונים וכו'. אחרי שצברו די לייקים, הם פנו למימון המונים. וכעת ההמונים קונים את ספריהם בהמוניהם ברשתות השיווק הגדולות. בקרוב תצטרף אליהם רוני שינקמן. שינקמן אפילו לא נאלצה לשנורר מהמרשתת. אל שינקמן פנתה הוצאת ספרים מיוזמתה.

בראיון לבן מיטלמן בערוץ 2 אמרה שינקמן: "הוא (הספר, ע"כ) מעולם לא תוכנן להיות ספר. זאת אומרת, אני לא כתבתי אותו למטרת ספר". כהן מעיד על קוראיו: "זה אנשים שמעולם לא קראו ספר". ואילו אלמוג בר מספקת את העדות החותכת ביותר למאמצי שלטון הימין לעקר את האדם הישראלי מכל תוכן רוחני שאינו מוזיקה מזרחית־כן־או־לא: "רוב הקוראים שלי זה אנשים שלא קראו ספר מעולם. זה לא משנה בכלל מה הרמה של הכתיבה, או מה יש בספר, העיקר שהם יושבים וקוראים ספר. מה זה משנה? אני לא באה עכשיו והולכת להיות רם אורן". כן, דני רופ, מפלס תחתון חדש נקבע לשלולית הישראלית: רם אורן.

החזיריזם החזירי המאפיין את השלטון בישראל לא חיסל רק את מעמד הביניים, הוא גם חיסל את המעמד היצירתי. לפני עשר שנים היה מספיק לעבוד שתיים־שלוש משמרות בבית קפה או בחנות ספרים בשביל לשכור דירה קטנה ולקנות מזון תפל ולהתפנות לאמנות. זה נגמר. היום גם על מנת להתכלב יש לעבוד תשע שעות ביום. מעמד שלם של הולכי בטל ויושבי קרנות, הוזים וחולמים, מטורפים מהסוג הפורה והבלתי פורה – סופח בכוח לבורגנות או היגר לאירופה. מאז ומעולם היו ישראלים שהיגרו לאמריקה כדי להתעשר. בשנים האחרונות ישראלים מהגרים לאירופה כדי להתרושש. ואילו בישראל האמנים שיש להם את הפנאי להתפנות לאמנות, האינטלקטואלים שיש להם את הזמן להתעמק בקאנט ובניטשה, הם לאו דווקא המתאימים ביותר למשימה – אלא המיוחסים ביותר מבית: המקורבים לצמרת הפיקוד במחנה העבודה הגדול במזרח התיכון.

מצעד האיוולת של ישראל: שיאי האיוולת שמשפיעים על כולנו בסדר כרונולוגי, מהויתור על חוקה ועד נאום בר אילן >

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook