לכאורה, הבחירות היו מיותרות. למעשה, הייתה להן חשיבות עצומה: הן פיזרו את הערפל מעל לעתידה של ישראל. סוף־סוף ברור שמה שהיה הוא שיהיה, רק בלי העמדת פנים. ישראל צועדת בנתיב קבוע, ידוע מראש כמעט, של השתלבות במרחב.
אופייה האתנוקרטי והמעמדי המובהק של החברה הישראלית משלים עתה את עיצובו מחדש. ישראל מתקרבת במיוחד לשתי מדינות באגן הים התיכון, שריבונותן המדינית המודרנית צעירה אך יומרתן האתנית־דתית־לאומית מתעתעת בעתיקותה – טורקיה ויוון. כמו ישראל, גם שתי המדינות האלה מגדירות את זהותן תוך התחככות מתמדת בארצות הברית ובאירופה הלבנה, והיחס שהן מפגינות כלפי כל מה שאיננו הן רווי יצרים ומהול בכמיהה וקנאה, חיקוי והתנשאות, איבה, חשדנות והערצה.
גם ישראל, כמו טורקיה ויוון, הביאה לעולם נכסי תרבות מרשימים שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה האנושית, אך היא מתהדרת בעבר מפואר שלא בהכרח שייך לה, וודאי לא נוצר בטריטוריה שהיא יושבת בה עכשיו. כמו שתיהן, גם ישראל משוכנעת שהיא טבורו של העולם, שכולם מתעניינים רק בה וכולם חורשים נגדה רעה. כמו היוונים והטורקים, גם אזרחי ישראל קשורים עמוקות למורשתם הדתית ומאפשרים להגמוניה אורתודוקסית מחמירה לנהל את חייהם בכל התחומים, בעיקר בתחום האישות ועיצוב התרבות הלאומית, אך גם כאן השכבות המשכילות והמבוססות מקיימות אורח חיים חופשי, נינוח, וחילוני־מערבי מובהק שעוקף את מגבלות הדת.
רוצים לקרוא את הטור המלא? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
