fbpx

מדרגות המס של הסלבריטאי הנעלם // הטור של אביעד קיסוס

0

אני בוטח ברואה החשבון שלי בדרך שמלמדת הרבה על חולשותיו של אבי. הפחד שלי מפני מחסור או רעב כל כך עמוק כנראה, שאין כמעט עצה פיננסית שייתן לי ולא אשתה אותה כמו דברי אלוהים חיים. בעיקרון אינני נושא עיניים לאיש, לאיש מלבד רואה החשבון שלי. הנה דוגמה: לפני כמה שנים אמר לי לפתע "הגיע הזמן שתקנה דירה", ובלי לחשוב פעמיים קניתי. ומאז אני זוקף את הדירה לזכותו, ממש כאילו קיבלתי אותה ממנו בירושה.
הוא גם לא מכבס באוזניי את המציאות, רואה החשבון שלי. מוסר אותה כמו שהיא, על כל חלקיה. שאתחשל, כמדומני. שאתחזק. ועל כן, כאשר אמר לי בחודש שעבר כי מס הכנסה העלה את שמי בגורל והחליט לערוך אצלי ביקורת יסודית ונוקבת, ידעתי שיהיה בסדר. כדי להיות בטוח שאלתי: "יהיה בסדר?". "יהיה בסדר", ענה.

ובכן, בסדר לא היה. תחליפי הורים, מתברר, ממש כמו הורים, אינם מושלמים בסופו של דבר, ואינם ערוכים לקיים את כל ההבטחות. כלומר, לא נתפסתי בזיופים ובהעלמות חלילה – לפחדנים שכמותי יש מעט מאוד מה להסתיר מהרשויות – אך ככל שהלכה והתבררה הסיבה שבגללה מס הכנסה מתעניין בי, הבנתי שלא יוכל לעזור לי. כי הפעם אין בכוונתו של חוקר המס להלך בבטלה באותו שביל מוכר, שעובר בין ההפקדה לחשבונית. הפעם הוא שואל שאלה רחבה יותר: "למה לעזאזל זה מגיע לו?". "הוא לא מופיע בטלוויזיה יותר", הטיחו חוקרי המס ברואה החשבון. "מדוע שנשתתף בהוצאותיו כמו פעם, כשהייתה לו קריירה בטלוויזיה?".
ובפגישה הבאה אמרו לו: "למה הוא צריך פסיכולוגית? ולמה הוא מביא קבלות על בגדים שרכש? לאן הוא לובש אותם, לרדיו?", והוסיפו: "ראינו את רשימת 'שיק' ו'שוק' האחרונה, והוא לא הופיע בה". ארבע פגישות נערכו בין הצדדים. בחיי. ארבע! ובכולן טוען מס הכנסה שאבד עליי הכלח, ולא נותר בי עוד בדל של רלוונטיות, שעה שרואי־חשבוני, בבת עיני, חובש בידיו החשופות את פצעי תהילתי המדממת.
אני חייב לעצור ולומר שיש משהו מאוד מעודד ונוגע ללב בדמותו החדשה של פקיד מס ההכנסה. לא עוד בורג קטן וחסר זהות במכונת הגבייה המשומנת, אלא איש אמיתי, גבר בשר ודם, עם אישיות ורצונות. אורי אקרא לו. או אורן, או נדב. מין שם כזה ארצי וטוב, שמתחבר מיד לעיניים סקרניות ולחיוך רחב. הוא מת לצאת מוקדם מהמשרד היום, כדי להספיק לראות גיא פינס. מזיע כמו חמור על ההליכון בקאנטרי, תוך שהוא מדפדף בגיליון האחרון של "פנאי פלוס", וחושב לעצמו: "מסכן יהודה לוי. החודש נשלח לו מקדמות נמוכות".
"סליחה", אני רוצה להגיד לו בזמן שהוא עושה מתיחות, "גם לי שברו את הלב. כמו כן, נצפיתי במסיבת יום ההולדת של בת של חברים שלי בפארק הירקון, ואת המכנסיים האלה, עם כתם הקרטיב אננס, יוכלו הקוראים להשיג בזארה".

הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook