תשקורת עוינת, תמשיכי // דפנה ליאל

0

את חיי העיתונאיים אני מחלקת לשניים (מבלי לצבוע את הטור הזה בצבעים דרמטיים מדי) – לפני השיחה הזו ואחריה. היא התקיימה עם חבר כנסת, שערב קודם דיווחתי על יוזמה חדשה שלו, שכל אדם סביר יגדיר כפתח לשחיתות. כל עיתונאי שונא את הרגע הזה. הרגע שבו הוא נתקל באדם שעליו פרסם ידיעה שלילית. לרוב עושים כל מאמץ לסיים את השיחה מהר, והיא מורכבת מטרוניות ומתלונות מצד הפוליטיקאי, ומהצטדקות וממבוכה מצד הכתב. לכן לא אשכח את ההלם שאחז בי כשראיתי אותו נינוח לגמרי. הוא היה לבבי עד כדי כך שתהיתי אם בכלל נחשף לפרסום. כששאלתי, אמר שבהחלט כן, ואף הודה לי מקרב לב. "זה טוב לי בקהל שלי", הסביר, "זה משרת אותי. בכל פעם שתוקפים אותי, אני מפיץ את זה בקבוצות שלנו ומתחזק".

זה הרגע שבו נפל לי האסימון. הצליחו להשחיר את פנינו עד כדי כך שפרסום שלילי שלנו, העיתונאים, הוא תעודת כבוד שמעלה את מושא הסיקור כיתה. מובן שעדיין יש פוליטיקאים שמתרגשים מפרסומים תקשורתיים, ובצדק – כי יש להם השפעה לא מבוטלת בציבור הכללי; אבל השחיקה במעמד התקשורת בקהלים מסוימים היא דבר שצריך להטריד כל אדם בישראל, לא רק את העיתונאים שמתפרנסים ממנה.

פוליטיקאי שפועל בעולם ללא עיתונות משפיעה הוא כמו ילד בחנות צעצועים שנותרה פתוחה בלילה.  זו הפנטזיה הגדולה. אני מכירה כאלה שמלכתחילה לא קפצו למים הפוליטיים כי חששו שהעיתונאים יחשפו את השלדים בארונם, וטוב שכך. לעתים המשטרה עצמה מתעוררת רק אחרי פרסומים עיתונאיים, כשבמקרים רבים כאלה היא כבר הכירה את החשדות עוד לפניהם. אם הציבור יראה בתקשורת חבורה של אוכלי נבלות, כפי שמכנה אותה נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ, יוכלו הפוליטיקאים לחמוק מכל פרסום מביך. מספיק שיודיעו לתומכיהם ברשתות החברתיות ששוב הם נרדפו על ידי התקשורת, ישמיצו את הכתב, ויוכלו להמשיך הלאה במעשיהם. הבעיה גדלה עוד יותר כששאר שומרי הסף חלשים מתמיד, ואינם מרימים את הכפפה שמושיטים להם העיתונאים.

אבל התחום הפוליטי הוא רק ההתחלה. בשנים האחרונות עסקתי בסיקור תחום החינוך, וראיתי איך במקרים מסוימים רק התקשורת יכולה להגן על האזרח הקטן שצריך סייעת לילד או סובל מהתעמרות. מובן שקיימת עבורו הזירה המשפטית, אבל זו מצריכה ידע, כסף וזמן; והסטנדרטים המשפטיים שונים לחלוטין מהסטנדרטים הציבוריים. היום שבו גם שרים מקצועיים יצליחו לדפדף מעליהם שאילתות טורדניות, בטענה שהתקשורת רודפת אותם ולא נותנת להם לעבוד, מתקרב בצעדי ענק.

התהליך הזה כבר כאן. אנו חשים בו כשאנו משוחחים עם עיתונאים צעירים וגם ותיקים, שמקדישים חלק ניכר מזמנם לחיפוש אחר משלח יד אחר. אם לא הספיקה העובדה שהתקשורת סובלת מזירה כלכלית רעועה וחסרת ודאות, שלא לדבר על הרגולציה והפוליטיקה ששולחות אליה ידיים; באה הפגיעה בתדמיתה והשפעתה, והיא שבאמת מבריחה את אלה הרוצים להקדיש את חייהם למקצוע משפיע ולעשיית טוב.

ואין זה עניין של פרסונה אחת. עיתונאים רבים מקווים־מאמינים שרדיפת התקשורת תחדל כשבנימין נתניהו יפרוש מתפקידו הנוכחי. זו אשליה. כמעט כל הפוליטיקאים מבינים את הפוטנציאל הגלום בתקשורת מוחלשת, ואנו לא רואים רבים מהם, מימין או משמאל, נלחמים באמת עבור תקשורת חזקה. מי שכן עושה זאת, עלול לגלות גם הוא שאולי זה כבר מאוחר מדי.

.

צילום: עופר וקנין

.

שתף