שלטון האספסוף // יונתן שם־אור

0

אף אדם בעולם איננו אספסוף. גם המון זה לא אספסוף. קהל במופע רוק שרוקד ומזיע בשיכרון של שכחה עצמית אינו אספסוף. תומכים משולהבים באסיפת בחירות של מועמד פוליטי אינם אספסוף, ואפילו, למרות הקללות, הצעקות ומופעי הגזענות, גם הקהל על הטריבונות של מגרשי הכדורגל לא נחשב לאספסוף. רק אם פורצת מהומה, דליקה, פיגוע, והמבנה של ההמון מתרסק לרסיסים של פרטים שמרוכזים אך ורק בעצמם, נראה מולנו אספסוף. התוצאה של המהלך תמיד תפעל בניגוד למצופה. הפרט שניסה להציל את עצמו יירמס למוות. לו ההמון היה מתפקד כגוף אחד, כולם היו ניצלים. האספסוף הורג את עצמו.

חברה במצוקה הופכת, בדיוק כמו קהל בשריפה, לאספסוף. אם המצוקה מתמשכת, האספסוף גדל. אם אין מי שמצליח להשקיט את ההמון ולהוביל אותו אל האוויר הפתוח, תופעת הרמיסה מתעצמת. כאשר המנהיגות חושבת שהמצב הזה דווקא משריד ומשרת אותה, היא תגביר את הלהבות. האספסוף יריע, צריך אש כדי לכבות אש, הוא יצהל, ומה שהכי צריך זה לחסל את אלה שצועקים "שקט". בטח שהם רוצים שקט, אלה יש להם הכל, הם רוצים שנישרף.

לאספסוף יש חוקים. מין חוקי טבע שכאלה. הפוכים לחלוטין, למשל, מהציווי המוסרי של קאנט. הפילוסוף הגרמני שקבע את המבחן האולטימטיבי לפעילות היומיומית שלך. עשה כל דבר במחשבה שהוא חוק כללי. אתה גונב, בסדר, אבל תסכים שלכולם מותר לגנוב. חייל האספסוף, שנאמן לצבא של עצמו בלבד, רוצה שרק אתה תמות, אתה והחברים שלך. הוא גם כותב את זה בפוסטים, בטוקבקים ובעצי התגובות של המאמרים בעיתוני הרשת. תמות ימניאק, ימזדיין, יאוכל. זה לא ה"יא" ההוא של פעם, מהמערכונים של הגשש שצחקו על היֶקים עם ה"יא, יא" שלהם. זה יא ערבי, כמו ב"יא אללה", שהודבק לעברית המדוברת החדשה שנשפכת אל המקלדת בדיוק כמו שהיא יוצאת מהפה.

לאספסוף אין מנהיגים. בהגדרה. יש לו רק פרזנטורים שמייצגים בצמרת את הנפש שלו. לכן הפרזנטור, ביבי, טראמפ, כל אחד ממציתי הלהבות שאוהב את ההמון שלו מפורק לאספסוף, מוכרח להמשיך לדקלם את משנת האספסוף. אם יסטה, יעוף. לכן, למשל, נתניהו מדבר אספסופית, לכן הוא מנסה להעביר כל מיני חוקים שילטפו בנשיפות אש את נשמות האספסוף. חוקים שמבדלים בין אוכלוסיות, בין קבוצות, שדואגים למגזר אחד ומעדיפים רק אותו. זה בסדר גמור, מריע האיש מהאספסוף, ככה צריך להיות. אומר, וממשיך לרמוס ולדרוס את כל מי שסביבו.

לכאורה, מול האספסוף היה צריך לקום גוף אחר, חזק, שינסה לשנות את כיוון התנועה, שיתאמץ להחזיר את הסדר, להכניע ולהדביר את הטירוף הרומס שממית את כולם. משום מה, זה לא קורה. זה לא קרה בארה"ב שהפכה את עצמה לאספסוף, זה לא קורה כאן. האספסוף שולט.  

אספסוף נוצר מהמון השרוי במצוקה. אספסוף גדול נעשה מאש גדולה, כזאת שלא פורצת בבת אחת. היא נבנית מגחלים ורמץ שמתלהטים אט־אט, במקומות שונים, ולוחשים מתחת לפני השטח. פתאום, ביום אחד, כמו אדם שמתעלם ומכחיש בגילוח הבוקר את השינוי התמידי בפנים, ונתקל במישהו מהעבר הרחוק שלא מצליח לזהות אותו. מה, זה אתה? ועכשיו, האש הגדולה משתוללת בכל מקום. עכשיו כולם רואים.

 

המודעה ששינתה את העולם

הכל התחיל עם השפע הגדול של סוף שנות ה־60. דור שלם שנולד בשלהי מלחמת העולם השנייה וקצת אחריה, הגיע לגיל הנעורים והתחיל לחפש משמעות. אהבה חופשית, זכויות מיעוטים, נשים, להט"בים. הסמים נתפסו כמלחמת השחרור של התודעה, זו שנכבלה בידי המפלצת הגדולה שאז, בימים ההם, נקראה "השיטה". המאבק בצווי הגיוס ששלחו 50 אלף אמריקאים להיהרג בשדות האורז ובג'ונגלים של וייטנאם, היה הדגל. רע למות בעד ארצנו. מי שרק היה יכול, השתמט. ביל קלינטון היה אלוף בתרגילי התחמקות פרוצדורליים. ג'ורג' בוש הבן, הרבה פחות מתוחכם אבל לא פחות נחוש לחמוק מהווייטקונג, הפך לטייס קרב, אבל במשמר הלאומי של טקסס. החוק מקנה לטקסס זכות להגן על השמיים שלה מפני המטוסים של הינקים מהצפון, ומי שמתגייס לשם פטור מגיוס לצבא הפדרלי.

המהפכה התפוצצה ב־1971. כמעט במקרה. קית' ריינהרד, קופירייטר בסוכנות הגדולה DDB, הגיע כרגיל לשלב הייאוש, שבו זורקים שטויות וכל מיני מחשבות מטומטמות שנשלפות מעומק התודעה. זה היה קמפיין ארצי למקדונלד'ס. מה עוד אפשר לומר על הקציצה והקולה. טעים? כיף? זול? צעיר? פתאום זה בא לו. "מגיעה לך הפסקה היום". באנגלית זה נשמע טוב יותר. "You deserve a break today". זו הייתה מהפכה. עד אז, המונח "מגיע לך" שימש לתיאור של עונש. קיבלת מה שמגיע לך. ריינהרד, וסוכנות הפרסום שבה עבד, הפכו לנצח את המשמעות. מגיע לך משהו טוב. למה? למה לא. למי לא מגיע.

שנתיים אחר כך, לוריאל הלכה עוד צעד קדימה. מסע הפרסום לשמפו לווה בסיסמה: כי את שווה את זה. ("You're worth it"). מגיע ((deserve ושווה. זו הייתה מהפכה. הצהרת העצמאות האמריקאית אמנם הבטיחה לכל אדם את הזכות לרדוף אחרי האושר שלו, אבל בשום מקום שם לא כתוב שתוכל להשיג אותו. תרדוף אחרי האושר כמו אחרי הצל של עצמך. פתאום, 200 שנה אחרי אותה הכרזת עצמאות, אומרים לאמריקאים ש"מגיע להם". המרדף הסתיים. הצל נלכד.

האשמה קולקטיבית

כולם שווים, לכולם מגיע. החלום האמריקאי, שהזין את כל מדינות המערב, היה פשוט מאוד. יש מעמדות, בטח, אנחנו לא קומוניסטים, לא כולם שווים, אבל לשום מעמד אין זכויות עודפות בחוק, והעיקר – המעבר ממעמד למעמד תלוי בך, ולא בשום גורם חיצוני. תצטיין ותתקדם. סולם הטיפוס האמריקאי עשוי משלבים של כסף. אם אתה מצליח, אתה מרוויח. אתה לא חייב להיות איש עסקים. אתה יכול להיות סופר, שחקן, צייר, רופא, אפילו משורר. אם אתה תותח, כבר נדאג לתגמל אותך בכסף. תעבור לבית גדול יותר, לשכונה טובה יותר, למכונית יקרה יותר. הדשא שלך יהיה ירוק יותר.

הצעירים שלמדו באוניברסיטאות היקרות של קליפורניה ובוסטון היו הילדים של העידן החדש. משהו לא הסתדר להם. הם ראו שהאפרו־אמריקאים, למשל, לא מצליחים לקחת חלק ממשי בחיי החלום שהובטחו להם. ברור, הם אמרו, הם צאצאים של עבדים, אלה שאנחנו הבאנו לכאן כדי שיעבדו בשדות הכותנה ויהפכו אותנו למיליונרים. איזה סיכוי יש להם, גם אחרי ארבעה או חמישה דורות. האלימות השחורה, גם זו הממוסדת אבל בעיקר זו שהרוותה את אזורי העוני של הערים הגדולות, נתפסה כביטוי לגיטימי של תחושות קיפוח. מה אנחנו רוצים מהקורבן.

העבדות באמריקה נוכחת מול העיניים יום־יום. היא קרובה. היא הסתיימה אמנם לפני 150 שנה, אבל עדיין יש הרבה מאוד אמריקאים שאבא של סבא שלהם, בטח סבא של סבא, היה עבד שמישהו לבן עמד מעליו עם שוט והצליף בו. מהילת הצבע השחור, שנראית על פני כל כך הרבה אמריקאים, נובעת רק בחלקה הקטן מאוד מנישואים בין־גזעיים (פחות מ־4%). ברובה הגדול היא תוצאה של יחסי מין כפויים בין בעלי עבדים לשפחות שלהם. אפילו תומס ג'פרסון עשה ילדים למשרתת שלו. העבדות באמריקה נוכחת כאילו הקהילה הישראלית הגדולה בברלין תסתובב ברחובות עם טלאי צהוב, בבגדי הפסים של אושוויץ.

העבדות מייצרת אצל אנשים הגונים רגש אשמה מוצדק. הרעיון מזעזע. איך יכולנו. זאת אומרת, לא אנחנו, אלא הורי הורי הורינו, אבל אנחנו לא יכולים להתנער, ובטח לא להתכחש לעובדה שהמעמד המיוחס שלנו נוצר, בין השאר, מזיעת העבדים. הרעיון חצה את האוקיינוס ונחת באירופה. שם העבדות כבר הייתה הרבה יותר רחוקה. צריך למצוא מחליף. אנחנו, אמרו הצעירים החכמים של היבשת הישנה, באמת נפטרנו מהעבדות הרבה לפני האמריקאים, אבל אנחנו משעבדים הרבה יותר נוראים מהתמימים האלה מעבר לים. אולי לא הבאנו אותם הנה בשלשלאות, אבל שלחנו צבאות והשתלטנו על העולם, על העמים העניים במזרח הקרוב והרחוק, באפריקה ובאיי האוקיינוסים, ומצצנו משם את כל העושר שלהם.

איור: תמר מושקוביץ

שתף