קץ הציונות // יונתן שם־אור

0

המבחן העצמי שלך עם הנאצים הוא קל. היית מתנגד, בורח, מצטרף לפרטיזנים, מתגנב לספרד, לשווייץ, משהו. אתה לא היית נותן להם לקחת אותך לרכבת. אתה לא סבא שלך, זה שאף פעם לא הכרת כי הם רצחו אותו.

זה מבחן קל, שגוי ומוטה. אתה רואה את העבר בעיניים של אדם חופשי, של חייל מנצח, של ישראלי. אם אתה רוצה מבחן קשה באמת, צריך להזיז את המחוג של מכונת הזמן עוד קצת לאחור. לתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת.

אנחנו באודסה, עיר הנמל הרוסית לחופי הים השחור. המון יהודים מציפים את הרחובות, את המסעדות, את האכסניות. הם הגיעו מכל רחבי ברית המועצות. הצבא האדום של טרוצקי משליט בכוח ובאש את הקומוניזם על המדינה הגדולה ביותר בעולם. הם מגיעים מאוקראינה, אלה שהצליחו להימלט מהפוגרומים הנוראיים של פטליורה, המנהיג שהפסיד לרוסים ונוקם ביהודים. הם באים מפולין הרעבה, המותשת, שלא מצליחה לנצח את האינפלציה והצנע של אחרי המלחמה הגדולה. הם באים לאודסה, לעיר הנמל, אל האוניות שייקחו אותם, כמו שיהודים תמיד עושים. אם רע, לוקחים את התכשיטים ועוברים למקום אחר.

אבל לאן. אודסה תוססת מחוגים ציוניים, מסופרים ומשוררים שמוציאים המון עיתונים בעברית. זה המיעוט הרועש. חלק מהם באמת עלה על האונייה שמגיעה ליפו, אל הארץ המדברית, הקשה, הענייה, שבה, כהבטחת הבריטים ששולטים שם, תקום מדינה עברית. בינתיים, יש שם בקושי 100 אלף יהודים. הרוב המוחלט עולה על האוניות שלוקחות אותו לאליס איילנד, ניו יורק. אין עוד ויזות בעולם. אין, בינתיים, מכסות להגירה. רק תבוא. אחרי שהרופא שם בודק שאין לך שחפת. צא מהשער, וזהו. אתה אמריקאי. עוד אחד מ־2 מיליון יהודים שכבר חיים שם, ומספרים ניסים ונפלאות. אם אתה פיקח וחרוץ, הם מדווחים, אתה עשיר. ממש. אין אנטישמיות, הם כותבים, זאת אומרת, לא מעבר למידה הרגילה. לא יורקים עליך ברחוב. גם שם, בלי כיפות ובגדי גטו, במבטא אמריקאי, הם מתכנסים בליל הסדר ואומרים, בדיוק כמו באירופה. לשנה הבאה בירושלים.

אתה באודסה. בן 17, 18, 20. בחור צעיר. השנה היא 1920. הנה האוניות על הרציף. לניו יורק או ליפו. על איזה כבש מדרגות אתה עולה?

מדינה ככל המדינות

הציונים הם מיעוט. הרעיון הציוני פשוט מאוד. הרצל כתב אותו בספר במשך חמישה ימים. כדי להימלט מהתיוג של "הזר", "האחר", היהודים מוכרחים להתחמש במה שיש לכל אדם חופשי במערב. מדינה.

הציונות לא הייתה חלום. זו הייתה תוכנית פעולה. הוקמו מוסדות, בנק, קרנות לרכישת אדמות. ארגונים שמיישבים. תנועות נוער שדואגות להכוונת הצעירים לעלייה. המטרה סומנה בבהירות. מדינה מודרנית, עצמאית, מערבית, רגילה, עם צבא וגנבים, זונות ומשטרה. כמו כולם. נקבע גם לוח זמנים. בין חמש ל־50 שנה. הרצל תחם את המועד בקונגרס בבזל, 1897. בדיוק בסוף הזמן שהוקצב, על הקשקש, בנובמבר 1947, 50 שנה אחרי, האו"ם הכיר. זה הצליח.

50 שנה בחיי אומה זה כלום. ובכל זאת, בתקופה הקצרה הזאת נולדו בארץ ישראל עשרות אלפי ילדים ששפת אמם, ממש, כבר הייתה עברית, והם לא ידעו לחשוב בשפה אחרת. נוסדו ערים, קיבוצים, כפרים, מוסדות חינוך, עיתונים, תיאטראות, תזמורות, שירותי בריאות, מפעלים, בתי קפה, וכוחות הגנה צבאיים למחצה. כולם התכווננו אל היום שבו השלטון הבריטי, שרק קיבל מחבר הלאומים את ארץ ישראל כפיקדון, יממש את המנדט שהוטל עליו ויאפשר את הקמת המדינה. כאשר הבריטים, בלחץ הערבים, התמהמהו, חלק מאנשי היישוב ראו בהם אויב והכריזו עליהם מלחמה.

שני זרמים היו כאן, ובתוכם פלגים ויובלים. הסוציאליסטים והרביזיוניסטים. אלה גם אלה ראו ברעיון הציוני את הפתרון היחיד לעם היהודי, אלה גם אלה האמינו בתחיית השפה, במשטר חילוני ובעקרונות הדמוקרטיה. פחות או יותר. אלה גם אלה אמרו כי המטרה היא לקבץ את היהודים לארץ ישראל, ולהפוך את בני העם המוכה הזה לאומה שחיה במדינה משלה. מדינה ככל המדינות.

אלא שמההתחלה, למרות העיקרון הציוני הברור, למרות המהפכנות שבעצם המפעל, שתי התנועות הגדולות התקשו עם התפיסה של "כמו כולם". כן, אמרו הסוציאליסטים, אנחנו מקימים מדינה עברית אחרי אלפיים שנה, אבל אם כבר, בואו נעשה ממנה מדינת מופת. אחרי הכל, עם סגולה לא יכול להסתפק בפחות מזה.

הרביזיוניסטים הרחיקו לכת עוד יותר. כן, הם אמרו ברוח ז'בוטינסקי, זו תהיה מדינה בה ישכונו לבטח "בן ערב, בן נצרת ובני", אבל לא באנו לכאן כדי להקים איזה גטו עם רובים. נחזיר לעצמנו את מה שהבריטים המנוולים נתנו לעבדאללה ב־1921. מפת הארץ, על שתי גדות הירדן, הייתה לסמל התנועה. וזו, אמרו החברים, רק ההתחלה. המשורר שלהם, אורי צבי גרינברג, שלח אותם בשיריו לקומם, בברזל, את מלכות ישראל הגדולה.

אחרי הקרבות, הריגוש, הצער על הנופלים ומישוש קסם הניצחון, המדינה קמה. הסוציאליסטים חשו שהנה, מגיעים ימים אפורים כשק. הפלמ"חניקים נסעו לפריז, לחפש את המחר. הרביזיוניסטים התבוננו במפה שמשה דיין סימן ברודוס אחרי מלחמת העצמאות, והתפלצו. זה כלום, הם אמרו זה לזה וחתמו בסיסמת המחתרת, חכו חכו, תל חי.

רצונות במקום תפילות

דוד המלך לא הניח תפילין. שלמה לא הסתובב עם כיפה על הראש. אפילו הכוהנים, בני מתתיהו, שהקימו כאן שושלת מלכות, לא התפללו שחרית, מנחה ומעריב. בערב פסח הם קיימו את ליל הסדר, אבל הם לא קראו את ההגדה. והם מעולם לא אמרו "לשנה הבאה בירושלים". הם היו שם.

היהדות שאנחנו מכירים היא דת שצמחה בגולה. היא מושתתת באופן עקרוני וכללי מאוד על התורה, אבל כך גם הנצרות, ואפילו, באופן מסוים, האסלאם (אם כי, לטענתם, חלקים גדולים בתורה זויפו). המשנה, ממש כמו התלמוד הירושלמי, אמנם נכתבה כאן, אבל זה היה כבר במאה השלישית לספירה, 100 שנים אחרי המרד הכושל של בר כוכבא. כל עיקרי הדת היהודית, אלה שהיום נקראים בפי הרבנים "תורה שבעל פה", נוצרו בגולה. התלמוד הבבלי, משנה תורה של הרמב"ם. יוסף קארו כתב את שולחן ערוך כאשר הגיע לצפת, אבל במאה ה־16 הארץ הייתה תחת השלטון העות'מאני. כבושה בידי זרים, גם ארץ ישראל הייתה בעצם גולה.

היו הרבה זרמים ביהדות הגולה. היו גם אופנות, רעיונות חדשים, החסידויות צמחו, אבל משהו עמוק קינן ברקע של כל יהודי במשך אלפיים שנות הגלות, הגדיר ועיצב את תפיסת העולם שלו: המצב הקיומי הוא אמנם קשה, אבל הוא שגגה. טעות, ובעיקר, זמני. יום יבוא, והחיים האמיתיים יתחילו. כשהמשיח יבוא. מתי זה יקרה? עוד מעט. לשנה הבאה בירושלים.

ההווה, כמציאות גרועה שתוּמר בעתיד למצב הרצוי האמיתי, הוא תמצית היהדות. החיים בזבל, בטח, אבל עוד מעט הכל יהיה אחרת. וזה – החיים כפי שהם אמורים להיות – יקרה כתוצאה מהתערבות האל בעולם. אנחנו לא יכולים לעשות דבר, מלבד להתפלל ולבקש.

כדי להרים את התנועה הציונית, היה צורך לפוצץ ולקעקע את תמצית היהדות. לא מנהגי פולחן כאלה או אחרים. היה צריך להחליף את הנפש היהודית, שהתרגלה, במשך אלפיים שנה, לחיות במצב של המתנה. אין פליאה, כמובן, שהציונים היו, ברובם הגדול, אנשים חילונים, שאימצו את תרבות התבונה, הנאורות והמדע של המערב. סיסמת ההפעלה של תיאודור הרצל, "אם תרצו – אין זו אגדה", היא תמצית התפיסה. מהבחינה הדתית היא כפירה, ממתי הרצון האנושי קובע את הדברים. קריאת הקרב של הרצל היא טקס האשכבה לנפש היהודית. כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להביא את המחר הוא ההפך מתפילה. אתם רק צריכים לרצות את זה.

היטלר אמר

ארון הספרים בבתי המדרש היה הכספת של העם. שם, בתוך הדפים, הוטמנו שטרות החוב בחתימת האל. יום אחד חוזרים לציון, אל המלכות שתקום, אל בית המקדש שייבנה. ואז, העולם כולו ישתחווה. בינתיים, מכופפים את הראש, מעבירים את החיים, מתפללים, ומדשנים את רגש העליונות. אנחנו הבנים הנבחרים של האל. עם סגולה. אור לגויים שתפקידם היחיד על הפלנטה הוא לשרת את היהודים ולעבוד עבורם. יש להם נפש, אבל אין להם נשמה. הנשמה האנושית עשויה מאוויר הנשיקה השמימית שהועברה ישירות משפתי האל לבן הנבחר, ולו בלבד. היהודי הוא אדם, כל השאר הם רק דמויי אנוש.

רצח העם היהודי בשנות מלחמת העולם השנייה פעל באופן קוטבי על התודעה של העם. הציונים, שכבר היו בארץ ישראל והריחו את המדינה שעוד מעט תקום, לא דיברו על זה הרבה. הם התגאו בחוכמת הבחירה שלהם, והאשימו את אלה שנותרו בגולה. אלה שנותרו שם לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם, איך השכן הנחמד מגיע במדי שוטר ולוקח להם את הבית. אבל עמוק בלב, חלוקת העולם של הנאצים החניפה מאוד, ואישרה להם את התפיסה העצמית. הצבא הכי חזק בעולם אז, האימפריה שכבשה את אירופה בסערה, אומרת שהאויב הגדול שלה הוא עם קטנטן, מפוזר, בלי נשק. אדולף היטלר הגדיר את המלחמה שלו כמאבק בין בני האור לבני החושך. היהודים מסוכנים וחזקים כמו הוורמאכט המנצח.

מכיוון שכל העולם היה מעורב במלחמה, וכל העולם נחשף לתיאוריות של הגרמנים, התפיסה קיבלה אישור גלובלי. היהודים הם האויב העליון של הנאצים. חוץ ממדינות הציר, כל השאר הבינו את היפוך המשוואה. בני החושך הם הנאצים. היהודים הם בני האור.

שימור וטיפוח זיכרון השואה, בדיוק כמו המאבק המתמיד לבדל אותה מכל ג'נוסייד אחר, בעבר או בהווה, נועדו לא רק להבהיר לעולם, ולעצמנו, שבלי עצמאות ונשק תמיד מרחפת סכנה. זה גם עוזר לשמור על הדימוי. אנחנו העם הכי חשוב בעולם. עובדה. אפילו היטלר אמר את זה.

כך נשמרת תודעת הגולה. כך ממשיכה לצמוח הנפש היהודית העתיקה, שנוצרה וטופחה במשך אלפיים שנה. לא במקרה בני המקום, ילידי הארץ, לא אהבו לדבר על השואה. לא במקרה הם סובבו את הגב לשרידים שבאו משם. אנחנו, אמרו, לא בעסק היהודי. אנחנו עברים, ישראלים, שמנסים לעשות כאן מדינה רגילה. כמו כולם.

זה עבד, עד שהגיע בגין. לא, לא בשנת המהפך. בדיוק עשר שנים לפני כן, במאי 1967, כאשר לראשונה בחייו הפך לשר בממשלת ישראל.

חולמים על ענת עצמון

יש עכשיו איזו התרפקות נוסטלגית על תקופת השגרה הקצרה שנחתה על הארץ אחרי מלחמת העצמאות, והסתיימה 19 שנים אחר כך, עם תקיעת השופר של הרב גורן מול הכותל. בהתחלה, בשנים הראשונות, היה צנע, קיצוב מזון ודלק, איסור החזקה של מטבע חוץ, גלי עלייה עצומים מצפון אפריקה ומזרח אירופה, פעולות תגמול, מבצע סיני. לא בדיוק שגרה. מדינה בונה את עצמה, ומהר. אבל מסוף שנות ה־50 ועד סוף שנות ה־60 הסתמנה כאן מציאות נורמלית. מערבית. חילונית.

בועז דוידזון, נער תל אביבי בתקופה ההיא, שימר אותה בסרט שעשה ב־1978, 'אסקימו לימון'. מסיבות, בנות, קליף, אלביס, חיזורים, בגידות, ריגושי גיל ההתבגרות, גלידה מונטנה. הסרט מוקרן בכל יום עצמאות, יחד עם 'גבעת חלפון' ו'הלהקה' שנוצרו בערך באותו זמן. עינוגי השגרה, תקוות הפרט, הנאות הגוף. כמו כולם. זו עצמאות, לא עמוד האש.

יגאל סרנה, בספר החדש שלו 'השנה האחרונה', מביא, מעיני הנער שהיה אז ומתוך עיתוני התקופה, את האווירה של שנת 1966, זו שחתמה את עידן הנורמליות. כסית ואריק איינשטיין, 'העולם הזה' ואייבי נתן, דירות צנועות, שירה פורחת, אבידן, זך, עמיחי, ספרות, מגד, תמוז, שדה. דוד גרינברג חושף את הנוער לקולנוע איכותי בהקרנות של פליני וברגמן בבית לסין, הצגות חצות, צוותא. שום מילים גדולות. הדבר הגדול שחיכה לך בחלומות היה ענת עצמון, לא ארץ ישראל.

זו הייתה תקופת קסם לא בגלל הדלות היחסית שבה חיו פה, לא בגלל מסיבות הריקודים עם הסלואים המצמידים של פול אנקה. זו הייתה תקופת הזהב שבה הציונות, לרגע אחד, ניצחה. לא דיברו על העבר, והעתיד היה אישי. הזמן החשוב היחיד היה ההווה. אין לך שום זמן אחר. גם העבר וגם העתיד חיים רק בראש שלך. רק כאשר העם היהודי בארץ ישראל הצליח לחוות את ההווה, הוא חזר לחיות.

איור: רועי הרמלין

שתף