קונטקסט ושפה / רפי מן ורוביק רוזנטל

0

רפי מן / הזירה ההיסטורית

המלחמה על האופרה

בקיץ 1950 יצאה קבוצת עיתונאים ישראלים לביקור באיטליה. לאחר סיור בתיאטרו דל'אופרה ברומא, התמוגג ב'דבר' צבי רותם: "אכן, קנאתי בבניין, בבמה, באופרה, ומעל הכול – ביחסו של מנהל האופרה כלפי העיתונאים!". בעולם העיתונות הישראלי בכלל, וב'דבר' בפרט, היו היחסים עם האופרה עניין רגיש: האופרה הישראלית דאז עמדה במוקד העימות הראשון, הממושך והחריף ביותר בישראל בין המבקרים לבין מוסד אמנותי.

"מלחמת האופרה", שנמשכה שש שנים, פרצה בערב חורפי בדצמבר 1949: סדרני האופרה, שהופיעה אז בבניין הבימה, מנעו ממבקר המוזיקה של 'דבר' להיכנס לצפות ב'טוסקה'. המבקר, מנשה רבינא, התעקש ונופף בכרטיס כניסה רגיל שנרכש בכסף, לא הזמנת חינם למבקרים. רבינא, ועמו מבקרים נוספים שקנו גם הם כרטיסים, עשו זאת לאחר שבאופן חריג לא קיבלו הזמנות לבכורה של האופרה, ימים אחדים קודם לכן. זו הייתה דרכם של ראשי האופרה אדיס דה פיליפ ובן זוגה, לימים בעלה, שמחה אבן־זהר, להיאבק בביקורות נוקבות מדי שפרסמו רבינא ואחרים.

"תקבל את הכסף חזרה", הבטיח הסדרן לרבינא וחסם את דרכו. למבקרים האחרים הותר לעבור, אך הם הפגינו סולידריות ונותרו בחוץ. הם גם הזעיקו שוטרים, ורבינא תבע מהם לאפשר לו לממש את הכרטיס שרכש. אבל בינתיים היה מי ששמע את הגברת דה פיליפ מדברת בטלפון עם שר המשטרה. בסופו של דבר לא סייעו השוטרים לרבינא. הם רק הציעו לו להגיש תביעה אזרחית נגד האופרה.

למחרת תיאר 'דבר' בעמודו הראשון את השתלשלות האירועים תחת הכותרת: "שערוריית התנקשות בחופש הביקורת". בסיום הידיעה נכתב "מעשה זה שלא היה כדוגמתו בחיי התיאטרון בישראל עורר התמרמרות רבה לא רק בקרב המבקרים המוזיקליים המגנים על חופש הביקורת נגד ההתערבות השרירותית של הנהלת האופרה. כפי שנודע, נקראה להיום ישיבה דחופה של ועד אגודת העיתונאים כדי לדון בדרכי התגובה של השערורייה".

אבן־זהר, ובעיקר דה פיליפ, לא הסתירו את תרעומתם על רבינא ועל אחרים. "אני כועסת נורא על המבקרים כאן", אמרה דה פיליפ לעפרה אליגון מ'דבר' חודשים אחדים טרם התקרית. "לא מפני שהמבקרים בחו"ל טובי לב יותר, אלא מפני שאני חושבת כי המבקרים בישראל אינם צריכים לחקות את מנהגיהם הרעים דווקא. מוטב היה כי יעזרו לנו לבנות".

דה פיליפ הגיעה ארצה מניו יורק באמצע שנות ה־40 והתקבלה תחילה בהתלהבות רבה. היא נסעה וחזרה, ויחד עם אבן־זהר החלו לנהל את האופרה ביד רמה, למגינת לבם של יתר האמנים. "האופרה שוקעת", כתב רבינא כחודשיים לפני שנאסרה עליו הכניסה לאולם, "מאז בואה של דה פיליפ בפעם השנייה הידרדרה האופרה פלאים". לדבריו, נטלה דה פיליפ לעצמה משימה משולשת שלא היה בכוחה ובכישרונה לשאת. היא "פרימה דונה, היא מביימת והיא מנהלת. בתפקיד הראשון היא מסוגלת להצליח באופרות מסוימות, אבל בשני התפקידים האחרים היא מתלמדת, על חשבון רמתה של האופרה בישראל". כך כתב המבקר וסיכם: "הצילו, המצב בכל רע".

באופרה כמו באופרה, גם העימות הזה לא היה קצר: כרטיסי הזמנה שנשלחו למבקרים הוחזרו לשולחיהם. בניצוחה של אגודת העיתונאים נשמרה חזית אחידה בעיתונים. "מנוי וגמור עם העיתונאים להימנע מביקור באופרה כל עוד לא תתנצל הנהלתה על הפגיעה החמורה בכבוד המבקרים ובחופש הביקורת", הודיעה האגודה. העיתונים דבקו בחרם, אך לא חדלו לדווח על שערוריות מאחורי הקלעים ומאבקים פנימיים. ערכה האמנותי הנמוך של האופרה, כך הסבירו, נובע מכך שהאופרה "סגורה לפני כל ביקורת קונסטרוקטיבית והנהלת ענייניה מסורה לשרירות לבם של שניים מחבריה". במשך שנים לא פורסמה ביקורת אופרה כמעט בכל העיתונים. העימות נמשך יותר משש שנים – והסתיים ב"סולחה" רק באפריל 1956.

.

רוביק רוזנטל / הזירה הלשונית

הסלמה בגזרת הצ'לו והקונטרבס

התרבות הישראלית שזורה בחיי היישוב העברי באהבה למוזיקה הקלאסית, שעליה גדלו רבים מן הציונים החדשים. כמו בנושאים אחרים, גם כאן התגייסו מעצבי השפה החדשה לבנות מילון מוזיקה עברי. ההצלחה, כצפוי, הייתה חלקית.

התחום שנענה בקלות יחסית לאתגר היה שמות כלי הנגינה. כלי הנגינה מן המקרא התייצבו לשרביט המנצח, ודבקו בכלים מודרניים. חלקם דמו לכלי המקראי כמו החליל, הנבל והתוף, וכן החצוצרה, שהיא כלי נשיפה מקראי, מילה נרדפת לשופר. הכינור, שבמקרא הוא סוג של נבל, נדבק לקתרוס ולבללייקה, והתביית על הוויולין. אבוב, שם שמקורו ערבי, היה על פי עדות חכמי התלמוד שם נוסף לחליל. המחדשים הימרו על הדמיון בין 'אבוב' לבין 'oboe' האנגלי, וכך הפרידו בינו לבין החליל. הפסנתר נלקח מספר דניאל, שם 'פסנתרין' הוא כלי מיתר. אליעזר בן יהודה רצה להבדיל בין הפסנתר הגדול לבין הקטן, ולקטן הציע לקרוא 'מכושית'.

המאבק החריף מכולם היה בין הצ'לו לקונטרבס, על זכות השימוש בשם 'בטנון'. בסופו של דבר השם נדבק לכלי הגדול יותר, אבל אין משתמשים בו, אלא בשמות בינלאומיים כמו 'קונטרבס' או 'בס'. לצ'לו ניסו לשווא לקרוא 'כינורן' או 'בטנונית', ולוויולה 'כינוֹרֶת' או 'כוֹנֶרֶת'. כלים אחרים לא זכו לחלופה עברית, וכך נותרו הטרומבון,הטוּבָּה והקסילופון בלועזיותם.

הצלחות מרשימות פחות היו לשמות סוגות המוזיקה השונות. 'קונצרט', 'אופרה', 'אורטוריה' ו'סימפוניה' נשארו, מה גם ש'סומפוניה' היוונית־ארמית מופיעה בספר דניאל ככלי נגינה בצוותא עם הפסנתרין. 'פתיחה' נקלטה חלקית על חשבון 'אוברטורה', בעוד 'פינאלה' נותרה בלתי מאותגרת.

בחיפוש אחר שמות עבריים לסוגי מוזיקה אחרים התאהבו המחדשים בסיומת '-ית'. הסיומת הזו הצליחה מאוד ב'קלרנית' (קלרינט) וב'ליברית' (ליברטו) בזכות הדמיון לשם הלועזי, אבל נכשלה כשהלכה למקומות מוזרים. לסרנדה קראו 'רַמְשׁית', בעקבות המילה הארמית רמשא, שפירושה ערב. לנוקטורן קראו 'לֵילית', לפסטורלה 'רועית' ולאופרטה –'אוֹפֶּרית'. באופרה עצמה לא נגעו. על מסלול הסיומת הנ"ל נקרא הדואט 'דואית', ומכאן שַׁלְשית, רַבְעית וחַמְשׁית להרכבים שונים על פי גודלם. אף אחת מהמילים הללו לא נקלטה, אבל פרט ל'דואט' משתמשים בעולם המוזיקה דווקא במילים עבריות פשוטות לצד הלועזיות, ובתפוצה רחבה: שלישייה, רביעייה וחמישייה.

נוסף לכך התעקשו המחדשים לקרוא למרש 'צעודה', לשירת תהילים (psalmody) 'תהלילה', לאיפוניה 'תנעומה', ולמוטיב חוזר (refrain) – 'חיזורת'. הפרטיטורה נקראה תכליל, והשלישייה אקורד, קונקורד ודיסקורד הייתה ל'תצליל', 'מְזיג' ו'צְרָר'. דו מינור הוא 'דו זעיר', ודו מז'ור – 'רַבּיב'. כל הסדרה הזו איננה היום בשימוש אנשי המוזיקה בישראל.

הוראות המקצב עברו גם הן גיור. אדג'ו – לאט, פיאנו – חרישי או חרש. אחרות סבלו מהתחכמות, כמו 'צפרונית' ל'קפריצ'יוזו', ו'פְּאֵרי' או 'פּוֹמְפִּי' ל־pompous. אנשי המוזיקה לא קנו.

תחום שבו תהליך החידוש נחל הצלחות הוא תחום המבנה והצורה המוזיקליים. התו, התיבה, המפתח, הסולם והפסוק מככבים בעברית ללא מתחרים. משקל 'פַעָלה' תפס ב'חַמְשָה' ו'פַּעֲמָה'. לעומתה לא נקלטה 'סַלְקָה' במשמעות שינוי מפתח. כאן יש לנגנים ביטוי פנימי על פי הסימון בדפי התווים: "הגענו לקו הכפול". גם 'משקל', 'מקצב' ו'מרווח' שולטות. 'מִפְעָם' כחלופה ל'טמפו' נקלטה בהצלחה פחותה.

האקדמיה ללשון גילתה גישה רעננה בתחום ייצור הפעלים הקשורים למוזיקה, על פי מונחים לועזיים. כך הומצא הפועל 'ליידלל' כשם לשירת ההרים השווייצרית, ו'לטרלל' כשירה מסולסלת. האקדמיה הכשירה גם את 'לסלפג' מן המילה סולפג', 'לפלסט' בעקבות פאלסט, ואפילו 'לסַנְכְּרֵן', שזכה לעדנה במוזיקה האלקטרונית. מילה חביבה שנקלטה היא 'להרמן', מלשון הרמוניה.

ניסיון הגיור, שלמרבה הצער נחל הצלחה חלקית, הוא ההתעקשות לכתוב ולומר 'מוסיקה', במקום השם הבינלאומי מוזיקה. למוזיקה מקום כבוד בקרב המוזות. מוסיקה מקומה במטבח, בין מוס שוקולד למוּסָקָת חצילים.

שתף