עמנואל רוזן: צוק איתן, קווים לדמותו

0

1. ואיזה מסכנים החיילים. אחרי הקורבנות והפצועים ובני משפחותיהם, ואחרי תושבי עוטף עזה שסופרים עוד מבצע אחד שלא שינה במאומה את מצבם, אחרי כל אלה מגיעים החיילים. הלב יוצא לבני ה־18, יפי הבלורית והתואר, שיצאו לחרף את נפשם בתחושה פנימית אמיתית שהם עומדים למגר את החמאס ולעשות היסטוריה. הצבי ישראל על במותיך פתיים ותמימים, שהאמינו לפוליטיקאים השקרנים, למפקדים הלא ממש בוגרים שלהם ולכתבינו הפרושים בנקודות השידור. ואין זה משנה אם זהו חייל ימני דתי לאומי, שיוצא לקרב בשם אלוהים צבאות, או קיבוצניק מסוקס שהלך לעשות את מה שנכון ואת מה שחונך עליו. כבר כתבנו כאן בחודש שעבר על פנטזיית הניצחון השקרית שמלווה כל מבצע ומלחמה מאז לבנון הראשונה דרך השנייה, ועד לעופרת והעמוד והצוק האיתן. עכשיו אפילו הרמטכ"ל מדבר בישיבת הקבינט על תום עידן ההכרעות. ורק לחיילים הנלהבים איש לא סיפר את זה בטרם קרב.

2. שנים סיקרתי את צה"ל. אני זוכר אותו כשבראשו קצינים כמו יורם יאיר ודורון רובין, אילן בירן ויאנוש בן גל, אהוד ברק ועמרם מצנע, איציק מרדכי ודורון אלמוג ורבים אחרים. כצופה מהצד, אבל עדיין מעורב, הרגשתי שאף אחד לא מעז לומר לכם את האמת. והאמת הטורדת היא שרמת הפיקוד של צה"ל ירדה פלאים. שהמח"טים של היום לא היו צולחים את תפקיד המג"ד לפני 20 שנה. שהאלופים של 2014 הם מטכ"ל אפור ודהוי. לא כולו, אבל ברובו. תדע כל אם עברייה שהולך ופוחת הדור. הצבא זינק למרומים ברמתו הטכנולוגית וצלל ברמתו האנושית. שאלתי שלושה אלופים במילואים, שניים מהם דיברו אליכם מהאולפנים ב־50 ימי השידורים המיוחדים, ואחד סירב. שלושתם איששו את תחושתי. הם היו אפילו חריפים יותר, אבל איש מהם לא אמר ולא יאמר זאת בטלוויזיה. הפרה הצה"לית כבר לא קדושה, אבל עדיין אף אחד לא ישחט אותה בשידור. צה"ל הוא צבא חזק אבל פחות איכותי. הוא פשוט שריונר. לא פחות ולא יותר.
3. מתי חדלה ישראל להיות מדינה כובשת. הוויכוח על שאלת כיבוש עזה מחדש (ליברמן ושות') הוא פוליטי וצבאי, אבל זה לא העניין. ברגע מסוים בהיסטוריה הישראלית הפכו צאצאיו של יהושע בן נון ומשה דיין לחרדי כיבוש. בששת הימים כבשנו כדי לשרוד. בשלום הגליל כבשנו כדי לשנות מציאות פוליטית. האם הייתה זו הטראומה מלבנון של שנות ה־80, או הפיכחון מחוסר היכולת לשלוט על הפלסטינים, שהפך את אלה המטיפים לכיבוש למען ביטחון או כיבוש למען הישרדות למיעוט הזוי ומבודד?! (ואני לא מתייחס כאן לאלה הסבורים שעלינו לאחוז בכל שביל שעליו צעד אברהם אבינו). הרעיון של לכבוש את עזה לשנה, שנתיים, אולי שלוש, בכדי למגר באמת את החמאס, הוא במקרה המינימלי רעיון שראוי לדיון ולמחשבה אמיתית. אבל ישראל הכובשת, שבשישה ימים הגדילה את שטחה פי שלושה ומסרבת עד היום להחזיר את מרבית השטח שלקחה, הפכה את הדיון בכיבוש עזה לבלתי לגיטימי. למות? כן, אבל כבר לא לכבוש את ההר, ובטח לא את הרצועה.
4. מלחמות הן סיוט לזכייני הטלוויזיה ולמפרסמים, אבל קרנבל לאנשי החדשות. יותר מאשר בכל יום אחר בשנה, אלה הימים שבהם הקרב על הרייטינג ועל היכולת לזכות בצופים חדשים עולה על כל מחשבה, שיקול, תקציב, עייפות או צורך לברבר למוות במשדרי חדשות על כלום ושום דבר. תאמינו למי שהיה שם. מאחורי הפנים חמורות הסבר של המגישים וחירוף הנפש של הכתבים אדומי העיניים, מאחורי המאמץ הבלתי נלאה להיות רגיש ודרמטי וכואב וחרד, עומדים עורכים ומנכ"לים שסופרים כל נקודת רייטינג, כל מרואיין שהיה כאן ולא שם, כל ביקורת תקשורת שהחמיאה לו ולא לי או ההפך. יותר מאשר בכל יום אחר בשנה, הרייטינג במלחמה הוא מעל לכל ואל תיתנו לפוזה להטעות אתכם. צה"ל לא ניצח, אבל גם יונית לוי לא ממש. וזאת כבר טרגדיה אמיתית. ישראל נגועה בפולחן מוות.

5. כשראש הממשלה מאמץ סרט מצונזר על עריפת ראש כדי לחדד את התעמולה נגד החמאס, וכאשר הסיקור על מותו הנורא של ילד בן ארבע מפגיעת פצמ"ר נראה כמו אורגיה סרת טעם של אבל לאומי, אין פלא שבוואטסאפ וברשתות החברתיות השיתוף הפופולרי ביותר הוא של גופות מרוטשות משני צדי הגבול. בכל העולם, דם הוא מוצר חדשות פופולרי. אבל אצלנו הוא לא רק סקרנות חולנית – הוא אתוס לאומי.

6. ואולי הבעיה היא בבחירת השמות.  אולי די עם השמות אפופי האופוריה והאשליה. "צוק איתן", "עופרת יצוקה". נו באמת. רוצים צוקים וסלעים? הנה שמו של המבצע הבא: הסלע של סיזיפוס.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה

צילום: מיכל פתאל, "הארץ"

 

שתף