פעם בדרך מהחוג לבלט // הטור של לילך וולך ב'ליברל'

0

כבר ידעתי שאני לא עומדת להיות טובה בזה, בבלט. אבל זו הייתה – ככה חשבתי אז, ככה לפעמים אני חושבת גם היום – ההזדמנות האחרונה שלי להיות יפה ומקסימה בעיני המתבוננים. הייתי בת שמונה, שילה ב'שורת המקהלה' שרה "כולם היו יפים בבלט, לכל נסיך יש את הברבורה שלו", והאמנתי בלב שלם שהיא צודקת. סיימנו סמסטר שלם כמעט והיינו לקראת מופע מסכם והייתה אווירה חגיגית מאוד; ידענו שהיא חגיגית לפי זה שקיבלנו ניירות קרפ צבעוניים כדי לנפנף בהם בזמן ריקודי מופע הסיום. בחזרות למופע שעסק בנושא המעט ערטילאי 'אוקיינוס', היו בנות קטנות בחצאיות כתומות ואדומות שהיו דגיגונים, היו הבנות הגדולות שהיו ברבורים וברווזים – שני סוגי חיות שלא מצאתי בספר '20 אלף מיל מתחת למים' ולכן פקפקתי באמינות ליהוקן למופע האוקיינוס. והייתה אותי – שלא השתגעה על פרפורים הלוך ושוב על קצות האצבעות או על דגים, אבל אהבה את ז'ול ורן, ולכן הייתי תמנון. תמנון שעומד כמעט רק במקום ומפתל את ארבעת גפיו המנוילנים ורוד בתנועות מאוד איטיות ושקולות. היה לזה, לכאורה, היגיון תמטי לפי מה שידעתי על תמנונים, אבל היה לזה בעיקר היגיון עם זה שלא באמת ניחנתי בחן רקדניתי.

יצאתי עם אודליה, שהייתה קצת חברה וקצת לא, מבניין המתנ"ס שרק שופץ וכבר נראה שוב ישן, שבו היה החוג לבלט. השעה הייתה קרוב לחמש בערב, ובירושלים כבר התחיל להחשיך ולהתקרר. אודליה גרה קרוב ואני גרתי רחוק, אז נפרדנו במבוכה קטנה וחיכיתי לקו 25 שיבוא ויסיע אותי שלוש תחנות הביתה ישר בזמן ל'חברים מצוירים'. שנאתי את הקרדיגן המעקצץ הכחול כהה עם שני פסים לבנים שלבשתי. השרוולים שלו היו מחוספסים וספציפית באותו הרגע גם רטובים מזה ששטפתי ידיים ולא הפשלתי אותם. מה שאהבתי מאוד, ובעיקר בגללו המשכתי לרקוד, זה את בגד הבלט הוורוד פנינתי, שהיה צמוד ובחזה היה לו מין כיווץ קטנטן כמעט בלתי נראה. משהו שאם הייתי מתיימרת מאוד היה נקרא מחשוף, אבל לא היה, והיה רק מין הבטחה עמומה שלא מדברים עליה לזה שיום אחד, איפה שיש אשליה שטוחה, יצמח פה ציצי בעזרת השם. את הז'קט המכוער שנאתי ואת בגד הבלט אהבתי, ואהבתי גם את ההבטחה הזו שיום אחד מי יודע.

אחרי שסיימתי לנדנד רגליים 50 פעמים ולעשות 100 פוינט פלקס באוויר והאוטובוס עדיין לא הגיע, חשבתי לעצמי – אני אפתח רק קצת את הריצ'רץ', שיציץ החלק העליון של בגד הבלט היפה, שיראו אותי אנשים ויחשבו "איזו ילדה נחמדה, רואים שהיא בלרינה", או יחשבו "איזו ילדה מיוחדת, רואים שהיא מיוחדת, ועם בגד הבלט הוורוד הזה אפשר אפילו לומר – יפה".

הייתי עסוקה מאוד במחשבות שלי על הילדה הכן/לא מספיק יפה שהיא אני כשהתיישב לידי חייל. הוא לא היה בדיוק חייל, הוא היה חצי חייל מהסוג שראו הרבה בשכונה ששכנה צמוד לבסיס צבאי – הוא לבש מכנסי חייל גדולים ומלוכלכים וחולצה שהיא בעצם גופייה עבה ולבנה. ולא היה לו כובע החייל שלו או רובה. מהצד השני של הכביש עמד החבר שלו שהיה גם כן חצי חייל כמוהו, וצעק לו "נו כבר, מה עכשיו?". החייל שלידי נפנף לו לחכות רגע עם היד. הוא אמר "איזה ילדה יפה את" ואני קפאתי קודם כל כי הוא היה אדם מבוגר שדיבר אליי למרות שאני ילדה. וחוץ מזה, כי חשבתי שזה לא יכול להיות, איך הוא קרא את המחשבות שלי בשיחה עם עצמי. לא תמיד הייתי עונה כשהיו מדברים אליי, וזה הביא איתו כל מיני הנחות שבראשן עמדה הסברה שאני עולה חדשה, ולפעמים זה הגיע עד ילדה אילמת. לא עניתי וגם לא בדיוק הרמתי את הראש להסתכל על הפנים של החייל הזה שבא לומר לי מהצד השני של הכביש כמה אני יפה. "ממש יפה", הוא המשיך, "איך קוראים לך? תגידי, אל תתביישי ממני". החבר שלו מעבר לכביש נעשה עוד יותר עצבני, וגם הוא נעשה קצת עצבני, הוא הקפיץ את הרגל שהייתה לא קרובה אליי, כשהוא חיכה שאענה. לחשתי בצרידות "לילך" כדי שלא יכעס, והוא ענה "הילה? איזה שם יפה" ואני לא תיקנתי ובאותו רגע גם קצת רציתי שהשם שלי באמת יהיה הילה, בפעם הראשונה בכל השנים שטעו לחשוב שאמרתי "הילה". "אפשר לחבק אותך, הילה?".

לא אמרתי לא ולא אמרתי כן. חשבתי לעצמי "הוא חושב שאת יפה, אבל הוא גם חושב שאת הילה". הוא הניח על העורף שלי את הזרוע שלו שהייתה כבדה והיה לה ריח של המחנה הצבאי שהיה בקצה השכונה, וגרף אותי אליו קרוב יותר ואחז לי בירך. זה הכי הרבה שקרה בפועל, אז אין מה לפחד עליי הילדה יותר, שתדעו אתם מה שאני לא ידעתי אז – שכאן זה נגמר. ביד שמאל שעיקמתי כדי לחצוץ בינינו, העליתי חרישית בכל פעם את הריצ'רץ' בעוד פס אלכסוני או שניים, לכסות את בגד הבלט הוורוד והיפה והפתייני. וביד ימין החזקתי את הכרטיסייה הכתומה כל כך חזק בתוך האגרוף שהיא כמעט נמסה. החבר של החייל עם הזרוע הכבדה צעק שהוא לא מחכה יותר והתחיל ללכת. עדיין עם הזרוע עליי אמר "את רוצה שאלך?". והפעם כן הנדתי חזק בראש שכן, אתה והריח שלך שאחרי שנים אלמד שהוא שמן רובים ושהוא עושה לי להקיא. "אם את רוצה שאלך, אז את צריכה לתת לי לנשק אותך".

פתאום נזכרתי לדבר, ואמרתי "אני צריכה ללכת". החבר שלו התחיל ללכת בהפגנתיות, ומרחוק האורות של קו 25 התחילו להתמסגר לצורה באוויר הקצת ערפילי של חמש ורבע בירושלים. הוא צחק ואמר "נמשיך פעם אחרת" ורץ אחרי החבר שלו, קורא לו בשם. משכתי בבת אחת את הריצ'רץ' למעלה עד שצובט, ונתתי את הכרטיסייה הממורטטת לנהג שנזף בי.

אף פעם לא הצלחתי לסדר לי טוב את הסיפור הזה בראש. ידעתי לומר מי אני שם, אבל לא מה אני מרגישה לגבי הכל. חשבתי אז שנענשתי על שניסיתי להיות יותר ממה שאני, אבל גם חשבתי שהכל קרה כי מישהו חשב שאני יפה וככה מראים את זה. הנחתי שעדיף לא להיראות יותר בבגד בלט או ים ומה שבטוח בטוח, עדיף לדאוג שכל היד תהיה מוחבאת בשרוול, ולא יהיה שום חלקת חזה מציץ. במופע הסיום של החוג לבלט הייתי תמנון איטי ומוסח דעת ואחרי כן לא חזרתי לרקוד בכלל. אחרי שנתיים עזבנו את השכונה ואני הפסקתי לפחד שהוא יתפוס לי את היד פתאום ברחוב.

איור: וליה רוזנצוויג

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף