עת להגדרה מחודשת // שרון כידון על מנהיגות זוגית

0

הייתה זו אלינור רוזוולט שאמרה: "אף אחד לא יוכל להמעיט בערכך מבלי לקבל את הסכמתך". הייתה זו גם היא שהפכה את תפקיד האישה הראשונה להרבה מעבר ל"רעיית הנשיא", אלא לדמות מובילה, מלאת השראה ושליחות חברתית. רוזוולט, שהייתה אקטיביסטית בנשמתה, נאלצה לאפסן את חלומותיה כל עוד סייעה לבעלה הנכה להשלים את כהונתו, אבל דאגה היטב להנחיל את ערכיה בתפקיד האישה הראשונה, הדומיננטית ביותר שחוותה ארה"ב.

בואו נודה על האמת, אין תפקיד כפוי טובה יותר מאשר להיות בת או בן זוגו של מנהיג מדינה. על אף התמיכה והמאמץ שמושקע, ולמרות הכיבודים הרבים שלהם זוכים בני הזוג, מעטים אלו שהצליחו לצקת משמעות אמיתית לתפקיד ולהיזכר בהיסטוריה בעקבות פועלם.

היום יותר מתמיד, בני הזוג של המנהיגים הופכים להיות חלק מהמשחק, בטובתם או שלא. הם מסוקרים, הם מבוקרים, אבל תמיד נמצאים שם לא בגלל הישגיהם, הרקורד המקצועי או השכלתם, אלא רק בגלל שנישאו למאוויים הפוליטיים של בני זוגם.

הפרדוקס הוא שככל שהחברה שואפת לשוויוניות בין בני זוג, כך היא מסרבת, בבחינת מוסר כפול, להכיר בשותפותיהן לחיים של מנהיגיהם. שיג ושיח והתייעצויות שמתקיימות בכל בית, נתפסים כהתערבות וכהשפעה לא לגיטימית על קבלת החלטות, או להתערבות בתדרוכים חשאיים או בפגישות מקצועיות.

דווקא משום שמרבית מנהיגי העולם הם גברים, הפרדוקס מועצם עוד יותר: מצד אחד, וככל שאנחנו מקדמים שנים את המאבק למעמדן ולייצוגן של נשים, כך אנחנו חרדים מרעיה חזקה. שרי בלייר, הילרי קלינטון ובריז'יט טרונייה־מקרון – נשים עם רקורד של עשייה מקצועית וציבורית עצמאית, הפכו בן־ליל לדמויות שתלטניות ודמוניות. כי העולם מעדיף אותן כמלאניה טראמפ – ענוגות, שבריריות ודוממות, חוסות בצילו של המנהיג.

לא אתחמק ממה שנהוג בישראל. אצלנו אין הגדרה מובהקת והכרה רשמית (בניגוד למעמד ה־First Lady בארה"ב) ברעיית ראש הממשלה. אין כל חוק המגדיר באופן רשמי את ההכרה בתפקיד. כל רעיה הגדירה זאת בעצמה ויש שלל דוגמאות. מהדעתנות של פולה בן־גוריון, ההסתייגות של סוניה פרס, הנאמנות של עליזה בגין ולילי שרון, שליוותה מקרוב אך לא זכתה לראות את בעלה נבחר לראש ממשלה, הדומיננטיות של לאה רבין והמרכזיות של שרה נתניהו – מורשת שלמה ומגוונת של נשים שבחרו בעצמן אם להשתתף במשחק או לא, ואם להפוך אותו לאמצעי השפעה של שררה או כבוד.

מאחר שמרבית המנהיגים מגיעים לתפקיד בזוג – למעט אריאל שרון שהגיע לבית בבלפור בגפו – בהיבט הפורמלי, יש לייצר הגדרה ברורה מהן הציפיות מהתפקיד ומהם התנאים הנלווים.

חשוב שבני או בנות הזוג יהפכו את התפקיד למשמעותי, ואין הכוונה להניד ראש או לנופף לשלום בטקסים או אירועים. להשתמש בחשיפה ובהשפעה על מנת לחנך את הדור הצעיר. מישל אובמה, לדוגמה, מזוהה יותר מכל עם קמפיין אורח החיים הבריא שהובילה בבתי הספר וזה הצליח – גם לאמריקאים וגם עבורה אישית. בסקרים מסוימים, הפופולריות שלה נסקה והאפילה על זו של בעלה הנשיא.

בהיבט הציבורי, כדאי שנפנים את העובדה שככל שהעולם מתקדם נראה יותר ויותר "פאוור קאפלס" המגיעים לעמדות כוח ורוצים להשפיע. במציאות זו, היועץ הקרוב ביותר של המנהיג או המנהיגה הוא הפרטנר שליווה אותו עד הלום. הוא שותף האינטרסים העיקרי שלו, הוא מכיר אותו היטב והוא לרוב היחיד שלא שואף להחליפו. למעט אולי במקרה של הקלינטונים.

צילום: קובי גדעון, יעקב סער, לע״מ, Israel Images Getty, May, Dan Porges Cheris

שתף