fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

הגרדום עודנו ממתין – למה אין עונש מוות בישראל // מאת יותם ירקוני

ההיסטוריה של עונש מוות בישראל

0

"אינני מוכנה ללכת עם הפילוסופים. אין אנו צמאי דם. יש לי צער רק על דבר אחד: שבחור יהודי יצטרך לעשות זאת, אבל זה יהיה לו לכבוד…" (גולדה מאיר בדיון ממשלתי על הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, 29.5.1962)

שלום נגר שמר אישית על אדולף אייכמן בכלא רמלה במשך שישה חודשים. הלך איתו לשירותים, הוריד לו את המים. חילק לו את האוכל מתוך המסטינג הנעול. אפילו טעם את הארוחות שהוכנו עבורו, מחשש להרעלה. "תימני אחד זה לא בעיה, הלכו הרבה תימנים", הסביר לנגר הקצין הממונה עליו, "אבל אייכמן זה בעיה, כי יש רק אחד וזה משפט עולמי".

שלום נגר, התליין של אייכמן (מתוך הסרט "התליין")

שלום נגר, התליין של אייכמן (מתוך הסרט "התליין")

בין הסוהרים נערכה הגרלה. כולם רצו לצרור את הצורר. כולם חוץ משלום נגר. "זו המצווה הכי גדולה שיכולה להיות, 'מחה את זכר עמלק'", אמר לו הקצין אחרי ששמו עלה בגורל. נגר אמנם עוד לא היה אז אדם דתי, אבל מצווה זו מצווה. הוא הביא את החבל, וכרך, ולחץ על הכפתור שפתח את התריס. אייכמן נפח את נשמתו. הדם אזל מפניו, העיניים כמעט יצאו מחוריהן, הלשון נמתחה עד לחזה. נגר התחלחל, החל לרעוד והתחבא מאחורי חבריו. אבל הקצין לא ויתר לו. מישהו הרי צריך להוריד את הצורר מהגרדום. נגר טיפס על הפיגום, וכשאחז בגופת אייכמן, נפלט ממנה אוויר שנותר כלוא בבטן. נגר חשב שאייכמן חזר מהמתים כדי לקלל אותו בשפה שאינו מבין. זה כבר היה יותר מדי. אפילו הקצין הבחין במצוקת התליין ושלח אותו עם נהג הביתה. נגר נכנס לביתו, רועד בכל הגוף ומכוסה דם. מה פתאום דם? שאלה אשתו, והוא השיב: אחר כך תשמעי הכול בחדשות.

בשנה הבאה סבל שלום נגר מסיוטים קשים. פוסט־טראומה. אחר כך חזר בתשובה והפך שוחט עופות. לימים, כך סיפר בסרט 'התליין' (בבימוי נטעלי בראון ואביגיל שפרבר), התקשר אליו מנהל הכלא. "תתכונן", אמר המנהל, "דמיאניוק קיבל תלייה". "עזוב אותי", אמר לו נגר, "היה לי מספיק עם אייכמן. אני לא קבלן".

תומכים ולא תומכים. גולדה מאיר ובן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מ

תומכים ולא תומכים. גולדה מאיר ובן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מ

מה יגידו בעולם?

"רצח על הגרדום הוא הנורא במיני הרצח, מפני ששם הוא נעשה בסמכותה ובברכתה של החברה" (ג'ורג' ברנרד שו, פתגמים למהפכנים: פשעים ועונשים)

בצלאל סמוטריץ', שרון גל ומשה פייגלין אינם הישראלים הראשונים שמנדבים עצמם בשמחה להיות תליינים. במאי 1960, אחרי שראש הממשלה דוד בן־גוריון הדהים את העולם והכריז כי אדולף אייכמן הובא למשפט בישראל, הוצפה לשכתו במכתבים רבים מאזרחים. "שמחתנו הייתה ללא קץ, ועתה אנו מוכנים לנקום בו את נקמת אחינו", כתבו יוסף, יונה ונאוה מחול לבן־גוריון. "אמנו מפולניה, ושם נהרגה כל משפחתנו, וזכר אחד לא נשאר. לכן הננו מציעים את הצעה הזאת שאנו נמלא את התפקיד וניקח את אייכמן בידנו לעינויים ולתלייה. מה דעתך על הצעתנו זו? אנו מחכים בקוצר רוח לתשובתך אלינו ואנו מבקשים כי תענה לנו או שתזמין אותנו לתלייה עצמה".

היו גם קולות אחרים, בעיקר מעבר לים. פעילים בקהילות היהודיות בארצות הברית ובאירופה התחננו בפני בן־גוריון שלא יאפשר את ביצוע גזר הדין, שקבעו השופטים בדצמבר 1961. אחד הקולות הבולטים היה זה של המשוררת נלי זק"ש, יהודייה שבדית ממוצא גרמני שעתידה לחלוק את פרס נובל לספרות עם ש"י עגנון: "בקשתי היא שלא תאפשר לדון אדם למיתה. ישראל בורכה במילותיו של אברהם: 'אולי ימצאון שם (בסדום) עשרה צדיקים?' ואני עצמי מכירה צדיקים שכאלה שסיכנו את חייהם ולעתים קרובות אף שילמו את המחיר רק על מנת להציל אחרים. החתומה מטה היא אחת מניצולותיהם. אל נא תאפשר גזר דין מוות לאייכמן. הצדיקים פעלו גם בגרמניה ולו רק בעבורם יש לקיים תקופה של חסד".

מעבר לטיעון המוסרי, היו גם טיעונים פרקטיים למתנגדי ההוצאה להורג. "שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנילכד במלכודת זו", כתבו ליצחק בן־צבי אנשי רוח שביקשו מהנשיא לחון את אייכמן. הקבוצה, שכללה את מרטין בובר, הוגו ברגמן, גרשום שלום, לאה גולדברג, אביגדור אריכא ואחרים, טענה כי "הוצאה לפועל של פסק דין מוות תניח בידי שונאי ישראל את האפשרות לטעון כי נרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו. אל ניתן ידינו לכך ואל ניצור אפשרות וצל צלו של רושם כי ניתן כופר קורבנם של ששת המיליונים על ידי העלתו לגרדום של רשע זה".

אייכמן בבית המשפט

אייכמן בבית המשפט

בן־גוריון דווקא התייחס לאנשי הרוח ברצינות. אחרי שהעליון דחה את ערעור אייכמן, כינס ראש הממשלה ב־29 במאי 1962 את שרי הממשלה לדון בבקשת החנינה. "הייתה לי שיחה עם מרטין בובר שנמשכה הרבה זמן", פתח הזקן את הדיון, "הוא חושב שהוצאתו להורג של אייכמן תוליד לג'נדה (אגדה) חדשה של אנטי־ישו לדורות. אולי לא השנה ולא כעבור שנתיים אבל האגדה תיווצר ויהיו צרות לעם היהודי". גם שר הדתות זרח ורהפטיג חשש מליבוי יצרים אנטישמיים, ומכך שהדבר יעלה לעם היהודי בקורבנות. שר האוצר לוי אשכול הסביר שמבחינתו אין זו שאלה של מצפון וגם לא שאלה של 'מה יגידו הגויים'. הוא היה רוצה שאייכמן יתהלך בעולם לאחר המשפט עם אות קין על מצחו: "בעיני זהו עונש קשה ומשמעותי הרבה יותר מחמש דקות של הוצאה להורג". מנגד, שר המשפטים דב יוסף טען שוויתור על עונש המוות יתפרש כאמירה שמעשיו של אייכמן אינם כה נוראים: "עונשי מוות ניתנו לפושעים נאצים במשפטי נירנברג ואין הצדקה שישראל תנהג אחרת…". גם שרת החוץ גולדה מאיר חשבה כך: "אי־ביצוע פסק הדין יראה לא עליונות של העם היהודי, כי אם הרגשת נחיתות (שלו)… איש לא אמר לעמים האחרים (שהוציאו להורג פושעים נאצים) שהם צריכים להראות איזה רגש עליון. רק מאיתנו דורשים זאת, כי עוד לא התרגל העולם לראות את עם ישראל כמו יתר העמים".

מות יומת כורת העצים

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [שבע שנים] נקראת חובלנית. ר' אלעזר בן־עזריה אומר: אחת לשבעים שנה. ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" (משנה, מסכת מכות, א', י')

בתורה מופיעות ל"ו עבירות ש"מיתת בית דין חלה עליהן". לפי ההלכה, עונש מוות ניתן רק בזמן שסנהדרין יושבת בהרכב מלא בלשכת הגזית שבבית המקדש. חז"ל גזרו ארבע שיטות הוצאה להורג, בדרגות שונות של אכזריות, לפי חומרת העבירה: חנק – לעבירות קלות יחסית כמו נבואת שקר או ניאוף. עריפת ראש – לרוצחים למשל. שריפת הפושע בעודו בחיים – לגבר ששוכב עם בתו או עם נכדתו. סקילה באבנים – השוכב משכב זכר, השוכב עם אשת בנו, עובד עבודה זרה, מחלל שבת, מקלל את השם ועוד ועוד.

על פניו מצטיירת כאן היהדות כדת אכזרית, שלדאעש יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה. אבל למעשה, חז"ל קבעו שורה של התניות וסייגים שהפכו את עונש המוות לבלתי אפשרי: הודאת הנאשם אינה קבילה. הפללה עצמית אינה אפשרית. ראיות נסיבתיות אינן קבילות. נדרשים לפחות שני עדי ראייה. ושיא השיאים: שני עדים צריכים להעיד, שהנאשם שמע מפיהם התראה שמה שהוא עומד לעשות אסור – ושהעונש על כך הוא מיתה; ושהוא הבהיר להם בלשון מפורשת, שלמרות ההתראה שקיבל הוא מתכוון לבצע את הפשע. או כפי שכתב חיים כהן (חתן פרס ישראל, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט עליון): "זהו מאמץ אינטלקטואלי ומשפטי כביר של חכמינו הקדמונים לבטל עונש המוות בישראל, וזה הלקח הטוב שנתנו לנו".

לאורך ההיסטוריה היו לא מעט פילוסופים גדולים שתמכו בעונש מוות, בעיקר כגמול לרוצחים. ז'אן ז'אק רוסו כתב כי האמנה החברתית שבני האדם כורתים, כדי לקיים חיי חברה תקינים, מכילה התחייבות של כל אזרח לקבל עליו דין מוות אם ייתפס במעשה רצח, כי תמורת התחייבות זו הוא מקבל ביטחון שלא יהיה טרף לרוצחים. גיאורג הגל גרס שמכיוון שהחיים הם מלוא ההיקף של קיומו של אדם, אין עונש אחר מלבד מוות שערכו מספיק גדול. עמנואל קאנט האמין שאת מידת העונש יש לקבוע לפי העיקרון של מידה כנגד מידה. גם קיקרו, ב'על החוקים', כתב ש"על העונש להלום את העבירה".

עד למאה ה־18 היה עונש המוות מקובל מאוד באירופה, ולא רק לרוצחים. בספר החוקים הצרפתי הופיעו לא פחות מ־100 עבירות שדינן מיתה. באנגליה, במה שכונה לימים 'The bloody code', היו יותר מ־200 עבירות כאלו (ביניהן התחברות עם צוענים או כריתת עץ במטע). ככל שהלך והתפתח רעיון ההומניזם, ששם את האדם במרכז ותבע כבוד לכל אדם באשר הוא, כך הלכה וגברה ההתנגדות לעונש המוות. האנגלים החלו להסיר אט אט מספר החוקים עבירות שעונשן מוות, ובמקביל הציעו חלופות להוצאה להורג: התגייסות לצבא או הגליה למושבות רחוקות. כך נולדה אוסטרליה של הלבנים, כפי שאנו מכירים אותה כיום. כיום, המגמה שונה לחלוטין.

להחליף את המדים האדומים

"אדרוש ביטולו של עונש המוות עד אשר יוכיחו לי שהאדם מחונן בדעת שאינה טועה לעולם" (המרקיז דה לה פאייט)

מדינת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי את חוק עונש המוות. במקרה של עבירת רצח היה מדובר בעונש חובה, במקרה של נשיאת נשק ללא היתר – עונש אפשרי. הבריטים השתמשו בו לא מעט. שמונה אסירים יהודים, חברי מחתרות, הועלו על הגרדום אף שאיש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה.

צה"ל אמנם הוציא להורג ביוני 1948 את מאיר טוביאנסקי לאחר משפט שדה מהיר ובלתי חוקי, אך היה זה מקרה חריג. כל הפושעים שנידונו למוות בשנים הראשונות של המדינה (והיו כאלו גם ערבים וגם יהודים) קיבלו חנינה, או שעונשם הומתק.

ב־1954, בהצבעה מיוחדת בכנסת שבה לא הונהגה משמעת קואליציונית, חוקק חוק דרכי הענישה שביטל למעשה את עונש המוות, למעט בכמה מקרים מיוחדים שעוד נעמוד עליהם. היה זה סופו של ויכוח עמוק שהתקיים בכנסת מאז 1950, ובו נשמעו טיעונים דומים למדי לאלו שנשמעים היום: שאלת הגמול מול התועלת, שאלת הנקם, המוסר היהודי, הסיכוי שתיפול טעות במשפט והטקטיקה הנכונה שיש לנקוט מול טרוריסטים ערבים. טיעון מעניין במיוחד, שאותו כבר כמעט אין משמיעים בימינו, שויך לח"כ משה סנה: "בחברה מעמדית המיוסדת על ניצול אדם בידי אדם ועל קיפוח תנאי הקיום של רוב האוכלוסיה – המשטר הוא הגורם העיקרי לכל הפשעים, והפושעים אינם אלא קורבנותיו ולפיכך אין המשטר זכאי להענישם בעונש המקסימלי".

ספק אם ארבעת הנידונים למוות בכלא תל מונד (חרבון, צ'פניק, גולדברג ומרחבי) היו שותפים להגיגים המרקסיסטיים של סנה. הארבעה, לבושים במדים האדומים שנידונו למוות, נכנסו באותו יום למשרדו של מנהל הכלא, וזה בישר להם על החלטת הכנסת. לפי הדיווח ב'הארץ', שלושה מהנידונים שמחו, ואילו האסיר צ'פניק נותר אדיש לחלוטין. כך או כך, ניתנה ההוראה להחליף להם את המדים האדומים במדים רגילים. תאי הנידונים הפכו למחסנים.  

בעיני 'הארץ', אם כבר, זה דווקא לא מצא חן. תחת הכותרת 'קדושת חיי האדם' נכתב במאמר המערכת כך: "היינו עדים לריבוי של מעשי רצח בשנים האחרונות. ייתכן גם ייתכן כי מספר המעשים האלה היה קטן אלמלא היה ידוע ברבים משך ארבע שנים כי שום פסק דין מוות לא יבוצע. אך גם אילולא נתרבו מעשי רצח כפי שנתרבו למרבה הצער – אף אז לא היה מקום לביטול עונש המוות. הפשע האיום ביותר מחייב את העונש האיום ביותר – מחמת קדושת חיי האדם".

כפר קאסם כמשל

"לא יהיה שלום בר-קיימא, לא בלבות בני האדם ולא בהנהגות החברתיות, כל עוד לא יוצא המוות אל מחוץ לחוק" (אלבר קאמי, 'הרהורים על הגיליוטינה')

לא חלף זמן רב וראש הממשלה דוד בן־גוריון התחרט על ביטול עונש המוות. ביום הראשון למבצע 'קדש', ב־29.10.1956, הטיל פיקוד מרכז עוצר על הכפרים הערביים במשולש. בפקודת המבצע נאמר כי יש לירות בכל אדם שיפר את העוצר. בחמש בערב הבחינו שוטרי מג"ב בעשרות מתושבי כפר קאסם חוזרים מעבודתם בשדות. הם לא ידעו על העוצר. השוטרים ירו בהם והרגו 47 בני אדם, בהם נשים, קשישים וילדים.

באדיבות הצנזורה, הציבור הישראלי לא ידע דבר על הטבח; ויכול היה להמשיך בחגיגות הניצחון של צה"ל על הצבא המצרי. אבל בן־גוריון הקים ועדה ('ועדת זוהר') שהחליטה כי יש להעמיד לדין את המבצעים של הטבח בכפר קאסם ולהעניק פיצוי למשפחות הנפגעים. בדיון ממשלתי שנערך שבועיים אחרי הטבח (שאת תוכנו חשף ההיסטוריון יחיעם ויץ) אמר בן־גוריון כך: "ראשי המשטרה באו אליי ואמרו לי כי לדעתם צריך ששני הסמלים שירו בעצמם בנרצחים ייתלו בכפר קאסם. אמרתי שאין לנו עונש מוות. לדעתי מיהרנו לבטל את עונש המוות".

זה לא היה מדויק. מדינת ישראל 'מבטלת למעשה' את עונש המוות – Abolitionist de facto – אבל בספר החוקים הוא עדיין קיים. הוא קיים בחוק השמדת עם ועשיית דין בנאצים ובעוזריהם; הוא קיים בסעיפי חוק בגידה בשעת מלחמה; הוא קיים בחוק השיפוט הצבאי; וכמובן בתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, שלפיהן נשפטים מחבלים בישראל.

וכמו בהרבה מקרים אחרים במקומותינו, השאלה היא לא תמיד מה אומר החוק אלא האם וכיצד מיישמים אותו.

מבחן בית הדין הצבאי

"המתת פושע עשויה להיות מוסרית, אך מתן גושפנקה חוקית למעשה – לעולם לא" (ולטר בנימין, 'רחוב חד־סטרי')

אחרי מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה כי עד להודעה חדשה יש להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי, שלא לדרוש עונש מוות בבתי הדין הצבאיים. ב־1974 הוסיפה הממשלה כי היא חופשית לחזור ולדון בכל עת בשאלת יישומה של ההחלטה. שנתיים אחר כך הוחלט להסמיך ועדה שתתיר לתובע הצבאי לבקש מבית משפט צבאי להטיל עונש מוות. ב־1979 כבר נתנה הממשלה יד חופשית לתביעה הצבאית לדרוש עונש מוות למחבלים, שביצעו מעשים אכזריים במיוחד; בתנאי שהדבר יתואם עם גורמים מדיניים ויוסכם על היועץ המשפטי. וב1985 סיכמו שר המשפטים, שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה, כי התביעה הצבאית תוכל לנהוג פשוט לפי שיקול דעתה העצמאי.

בפועל, בתי דין צבאיים גזרו עונש מוות על מחבלים כתריסר פעמים: שלושה מקרים שאירעו לפני ששת הימים, חמישה מקרים מסוף המלחמה ועד תחילת האינתיפאדה הראשונה, והשאר מאז ועד היום. מעניין לציין שבחלק מהמקרים השופטים פסקו כך, מבלי שהתביעה דרשה זאת. מיותר לציין, שאף אחד מגזרי הדין הללו מעולם לא הוצא אל הפועל.

בסרט 'שלטון החוק' (בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ') הסביר השופט מאיר שמגר את המדיניות: "אנחנו כקו לא רצינו ליצור את עונש המוות כעונש שנמצא בשימוש בשליטה שלנו בשטחים. אם צדקנו או לא צדקנו? זה היסטוריונים יחליטו, אבל זו הייתה ההנחיה הקבועה".

אל"מ עודד פסנזון, שכיהן גם הוא כשופט צבאי, הסביר לצד שמגר מדוע כן בחר להטיל עונש מוות על איש חמאס, שגייס והפעיל מחבל שהתפוצץ בתחנה המרכזית בחדרה ב־1995: "אתה נמצא לפעמים במצבים שהרצח נהפך למכת מדינה ומה שמנסים לא עוזר. אתה אומר, כנראה שצריכה להיות דרך חריפה יותר. אתה מוכרח לעשות משהו ולתרום את חלקך ולנסות לעזור להרג ולרצח להיפסק. וכשבא בנאדם שמראש מצהיר בבית המשפט 'אני אמשיך' – אם תיתן לו (עונש) כמו שאתה נתת לכולם – משום כך החלטנו מה שהחלטנו".

אחמד יאסין, צילום: אימ'בנק

אחמד יאסין, צילום: אימ'בנק

מחבל מת זה מחבל מת

"ענישת פושעים צריכה להיות מועילה. אדם תלוי אין בו שום תועלת, אך אדם שנידון לעבודות למען הציבור עושה שירות לארצו ומהווה לקח חי" (וולטר, החוק האזרחי)

מאז מלחמת ששת הימים, שגררה אחריה גידול אדיר בפעולות טרור נגד ישראל ונגד ישראלים בחו"ל, שבה ועלתה שאלת עונש המוות למחבלים כסוגיה פוליטית. לא יהיה מופרך להניח שאפילו ח"כ שרון גל לא ידע באילו אילנות גבוהים הוא נתלה. ביום האחרון של 1968 פרסם בן־גוריון, אז כבר ח"כ מן המניין ללא כוח פוליטי כלשהו, מאמר ארוך ומקיף בירכתי עיתון 'הארץ':

"מעשי הרצח של ארגוני הטרור אין להשוותם מאיזו בחינה שהיא למעשי רצח אישיים… מה שעושים אנשי הטרור הערבים אינו מכוון נגד איש מסוים מתוך חשבונות, ריבות וגורמים אישיים. אלא המטרה היא: השמדת העם היהודי בארצו. הנאצים התכוונו להשמיד העם היהודי בעולם כולו, שכנינו התכוננו ומתכוננים להשמיד – לעת עתה – רק את יהודי ארץ ישראל. כאן יש לפנינו חזרה ברורה על מעשי הנאצים… אין צורך לנסות ולהוכיח כי החוק על פשע השמדת עם חל על מעשי 'פתח' ושאר ארגוני הטרור… מה שקורה עכשיו הוא שרוצחי 'פתח' שלא נפלו בשעת התנקשות, מקבלים למעשה ממדינת ישראל פרס: תנאי חיים נוחים (בכלא), אפשרות להשתלם בלימודים על חשבון המדינה ובעזרתה, וכמה מאסירי הטרור כבר גמרו במאסר יהודי בית ספר תיכון".

גם חלק מיורשיו של בן־גוריון ב'מערך' תמכו בעונש מוות למחבלים. יום לפני בחירות 1988 השליכו מחבלים בקבוקי תבערה על אוטובוס שנסע בבקעת הירדן. רחל וייס ושלושת ילדיה נהרגו במקום. חייל בשם דוד דלרוזה, שניסה להצילם, מת לבסוף מפצעיו. שר הביטחון יצחק רבין פנה מיד לפרקליט הצבאי הראשי והורה לו לבדוק את האפשרות להטיל עונש מוות על המחבלים מיריחו. ראש הממשלה יצחק שמיר תמך: "אני לא מסתכל על עונש מוות כעל נקמה. השאלה שצריכה להכריע בעניין זה היא באיזו מידה עונש כזה יכול לתרום להפסקת המהומות. זה לא עניין פוליטי. עקרונית אני תומך בעונש מוות למחבלים". ייתכן שלעיתוי, ערב בחירות, הייתה תרומה לתמימות הדעים בין הליכוד למערך. גם שר החוץ שמעון פרס הסכים: "במקרה הנורא הזה אני מצדד בבדיקת האפשרויות להטיל על מחבלים את העונש המרבי – עונש מוות".

מה שהפך את דילמת 'עונש מוות למחבלים' למורכבת עוד יותר, היו צעדים אחרים שנקטו לאורך השנים ממשלות ישראל במלחמתן בטרור: חיסולים (או 'סיכולים ממוקדים' כפי שכונו בשנות האלפיים), ועסקאות לחילופי שבויים. אחרי עוד אחת מהתקיפות של חיל האוויר נגד בסיסי מחבלים בלבנון, פרסם באוגוסט 1985 ח"כ רחבעם זאבי מאמר ב'ידיעות אחרונות' שכותרתו 'מוות כן, פס"ד מוות – לא?': "איפה הצדק ואיפה ההיגיון? מי שרק התגייס לארגון המחבלים, מי שרק ביקר במפקדה או בבסיס, מי שגר בשכנות לבסיס המחבלים – דינו מוות! אבל מי שכבר עשה את הגרוע מכל – הרג, רצח, מיקש, ירה, שחט ודקר אזרחים יהודים – אסור לתבוע מבית המשפט שימצה איתו את הדין? אסור לתבוע שיידון למיתה?!".

רס"ן יאיר רבינוביץ', שכיהן כתובע צבאי ובתקופה מאוחרת יותר כשופט צבאי, התייחס לנושא בעקיפין בסרט 'שלטון החוק', כשדיבר על חיסולו של המנהיג הרוחני של חמאס, שייח אחמד יאסין, לאחר שזה שוחרר מהכלא הישראלי: "שחררו אותו. במקום להגיד שישתחרר אבל שיצא החוצה, לא עמדנו על שלנו והוא חוזר לרצועה. חוזר ומגדיל ועוד איך את היכולת והכוח של חמאס, בצורה אדירה. הוא התחיל להזיק לנו יותר מדי, אז כמובן שזה חורה לשופט, שהאדם הזה משוחרר כשאתה יודע מה הפוטנציאל שלו. אבל המערכת החליטה מה שהחליטה. אבל אז אחרי זה החליטו ש… צריך לגמור אותו משום שהוא מזיק יותר מדי. ואז מה שנקרא ביצעו בפועל גזר דין מוות".

פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד 'שינוי', העיד על עצמו שהוא מתנגד עקרונית לעונש מוות. אבל ב־1987, לאחר החתימה על עסקת ג'יבריל (שבמסגרתה שחררה ישראל 1,150 אסירים, חלקם רוצחים, תמורת שללושה חיילי צה"ל), הסביר כי לגבי הרצח הטרוריסטי הוא דווקא בעד העונש: "בישראל לא קיים בפועל עונש של מאסר עולם כתחליף לעונש מוות… משום שבפועל נאלצת ישראל להחליף רוצחים בעסקאות חליפין". ועל כך ענה המשפטן חיים צדוק במאמרו 'גרדומים ותועלת': "הרצון למנוע מעצמנו אפשרות של שחרור רוצחים אינו נימוק להנהגת עונש מוות".

סוגייה נצחית. סוף דבר

"האפקט המתקן של הענישה הוא אמונה שמסרבת למות, ונראה לי שזה מפני שהיא כל כך מספקת את דחפינו הסדיסטיים" (ברטרנד ראסל, 'רעיונות שהזיקו לאנושות')

עשרות מחקרים נערכו בישראל ובעולם, לגבי השאלה האם עונש מוות מרתיע רוצחים פוטנציאליים בכלל וטרוריסטים בפרט. התשובות – בערך כמספר החוקרים. בנוגע לטרור האסלאמי הג'יהאדיסטי, אף הועלו  הצעות שונות ומשונות, כולל קבורה בעור חזיר שתטמא כביכול את 'השאהידים', שיאמינו שבכך תימנע כניסתם לגן העדן.

על דבר אחד אין מחלוקת: הוצאה להורג של אדם שרצח פעם אחת, תמנע ממנו בוודאות לרצוח שוב. זה נכון לגבי מחבל, כמו לגבי כל רוצח שהוא. או אפילו כל פושע שהוא. ערבי או יהודי. האם די בטיעון הזה כדי להפעיל עונש מוות בישראל?

בשבועות האחרונים, נחשף כי לא מעט מפעולות הטרור של השנתיים האחרונות בוצעו בידי מחבלים שריצו בעבר עונשי מאסר בישראל ושוחררו על ידי ממשלות נתניהו. אם במסגרת עסקת שליט ואם כמחוות לרשות הפלסטינית, כחלק מניסיון עקר לחדש את המשא ומתן המדיני. זה כביכול מוכיח את הטיעון של אמנון רובינשטיין ושרון גל: אין באמת מאסר עולם למחבלים רוצחים בישראל, ולכן אין ברירה אלא להוציא אותם להורג, אחרת ישוחררו וישובו לרצוח. השאלה היא מדוע לפתור בעיה אחת ביצירה של בעיה אחרת. אם המחוקק רוצה למנוע אפשרות שחרור של רוצחים – אפשר פשוט לטעון: שיחוקק חוק בהתאם. כפי שנעשה בארצות הברית, או לחלופין, שימנע את עסקאות השבויים בחקיקה.

אבל את הטיעונים המוסריים, הפילוסופיים, יש לבחון באופן עמוק יותר. התשובות לשאלות האלו אמורות להיות מנוסחות בצמוד להגדרות היסוד שלנו: מי אנחנו, איזו חברה אנחנו רוצים, ועל אילו ערכים צריכה החברה הזו להתבסס. מדינת ישראל הוציאה להורג בלי משפט לא מעט טרוריסטים לאורך השנים. כאלה שהיוו 'פצצה מתקתקת' וגם כאלה שלא; בזמן מלחמה ושלא בזמן מלחמה; לעתים כצעדי מניעה, לפעמים כמהלכי הרתעה; היו גם מקרי נקמה. הציבור בישראל כמעט תמיד קיבל זאת בהבנה, לכל הפחות בהבנה. אם כך, נשאלת השאלה מדוע המדינה כה חוששת מפני הוצאה להורג חוקית, רשמית וסטרילית, לפי כל כללי הפרוטוקול ובהתאם לחוק. מה מביך כל כך בזה? זה סותר את המוסר היהודי? זה לא הפרצוף שאנחנו רוצים לראות במראה? לא רוצים שזה מה שיחשבו עלינו? או שמא זה עלול לשנות את כללי המשחק באופן שמדאיג את מי שמחזיק היום במונופול על ההחלטה – חיים או מוות?

מאמרו של בן גוריון בעד עונש המוות, 1968

מאמרו של בן גוריון בעד עונש המוות, 1968

סקירה עולמית | פחות תמיכה, פחות הוצאות להורג

לפי דו"ח שפרסם ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' בתחילת 2015, פחות ופחות מדינות בעולם מוציאות להורג. מספרן עומד כיום על 55. בשנה שעברה תיעדו באמנסטי 607 הוצאות להורג ברחבי הגלובוס. אבל המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה. הסיבה פשוטה: רבות מהמדינות שמוציאות להורג עושות זאת בחשאי (בלרוס לדוגמה), או לכל הפחות לא מספקות על כך נתונים שקופים (סין בפועל מוציאה להורג יותר בני אדם מאשר כל שאר מדינות העולם יחד). רוב המדינות שמובילות את טבלת ההוצאות להורג אינן מדינות דמוקרטיות, או שהן בעלות מאפיינים דמוקרטיים מוגבלים מאוד (סין, עיראק, איראן, סעודיה). חריגה בטבלה הזו היא כמובן ארצות הברית, אם כי גם שם הטרנד הוא הרבה פחות פופולרי.

ב־1999 הוצאו להורג 98 אסירים בארצות הברית; מספר שיא. בשנה שעברה, 2014, המספר עמד על כשליש מזה: 35. יש לכך כמה סיבות עיקריות: ראשית, שיעור מקרי הרצח בארצות הברית ירד דרמטית ב־30 השנים האחרונות. שנית, יותר מדינות בארצות הברית חוקקו חוקים, שמאפשרים למושבעים לפסוק עונש 'מאסר עולם ללא אפשרות חנינה'. ושלישית, האמריקאים עצמם פחות בעניין: ב־1994 תמכו 80% מהם בעונש מוות, לעומת 60% תמיכה שנרשמו ב־2013 ('גאלופ'). פילוח נתונים שערך מכון המחקר 'פיו', מלמד שרוב הלבנים והמבוגרים האמריקאים תומכים, בעוד שרוב הצעירים ובני המיעוטים מתנגדים. ציניקנים יאמרו שזה בגלל שרוב המוצאים להורג אינם לבנים מבוגרים. אבל באמריקה גם הכסף מדבר. עלותו של נידון למוות גבוהה בהרבה למערכת מאשר אסיר רגיל. מחקר במרילנד גילה שעלות גזר דין מוות (חקירה, משפט, ערעורים, מאסר) היא כשלושה מיליון דולר. בערך פי שלושה מאסיר רגיל.

שיאניות ההוצאות להורג*

  • סין | כמה אלפים ע"פ ההערכה (המספר אינו גלוי)
  • צפון קוריאה | כמה מאות ע"פ ההערכה (המספר אינו גלוי)
  • איראן | 369
  • עיראק | 169
  • סעודיה | 79
    * 2013. נתונים: 'אמנסטי אינטרנשיונל'

החבל של השכן | עונש המוות ברשות הפלסטינית

גם שכנינו הפלסטינים ירשו חוק עונש מוות מהשלטון הקודם, הירדני בגדה, והמצרי ברצועת עזה. כמו כן, עונשי מוות הוטלו בהתאם ל'חוק העונשין המהפכני של אש"ף' שיושם במערכת בתי הדין הצבאיים הפלסטינים ובמערכת מיוחדת של בתי דין לביטחון המדינה. מאז הקמת הרשות ועד היום נידונו בה למוות 71 בני אדם. מתוכם הוצאו להורג 13 נידונים, מי בתלייה ומי בידי כיתת יורים.

לפי החוק, הוצאה להורג בשטחי הגדה מחייבת אישור של נשיא הרשות הפלסטינית. מאז ינואר 2005, אז נכנס לתפקידו הנשיא הנוכחי, מחמוד עבאס, לא בוצעו הוצאות להורג. עבאס גם הורה לערוך משפט חוזר לאלו שנידונו למוות טרם כניסתו לתפקיד.

בעזה המצב שונה כמובן. מאז תפיסת השלטון בידי חמאס, נידונו למוות בבתי המשפט שם 55 בני אדם, מהם 18 הוצאו להורג. בנוסף, השלטונות הוציאו להורג משתפי פעולה עם ישראל מבלי שנערך להם משפט. לפי ארגוני זכויות אדם, רק בקיץ שעבר במהלך מבצע 'צוק איתן' הוצאו להורג בעזה בין 17 ל-27 בני אדם. בחלק מהמקרים ההוצאות להורג בוצעו בחוצות העיר, לעיני מאות אזרחים, בהם גם ילדים.

בחר את השיטה | מצליבה ועד רמיסת פילים

אל העולם הזה יש רק דרך אחת להגיע, דרכי הפרידה ממנו מגוונות הרבה יותר. בעלי לב חלש יתבקשו להימנע מקריאה.

השיטות הרומאיות: ההוצאה להורג המפורסמת ביותר בהיסטוריה היא ללא ספק צליבתו של ישו בידי השלטון הרומאי. אין עדויות היסטוריות מוצקות לסיפור הנוצרי, אבל זו בהחלט הייתה שיטה נפוצה אצל הרומאים, בעיקר כעונש למורדים. ממסמרים את גוף הנידון למוות לצלב עץ גדול ונותנים לו לדמם לאטו עד המוות. זה נשמע אכזרי מאוד, אבל הכול יחסי: הרומאים נהגו גם להשליך נידונים למוות כמאכל לחיות טרף, כדי לשעשע את ההמונים. ועל נירון קיסר מספרים שלא פעם הוציא להורג נתינים בשריפה, רק כדי להאיר יפה את המסיבות שלו.

הכנסייה והאש: העלאה על המוקד הייתה גם השיטה החביבה על הכנסייה הנוצרית. השיטה נחשבה לאכזרית במיוחד והוקדשה בעיקר לכופרים בנצרות, למכשפות ומכשפים, ובתקופות מסוימות גם ליהודים שסירבו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית.

יהדות יצירתית: כפי שהוזכר לעיל, גם היהדות נתנה דעתה על הוצאות להורג, וקבעה ארבע שיטות: שתיים מהן יחסית סטנדרטיות (חנק ועריפת ראש), ושתיים ייחודיות: שריפה – החדרת עופרת רותחת לפי הנידון עד הקרביים, בעודו בחיים. סקילה – השלכת הנידון מגובה רב, כדי שישבור כמה עצמות ולא יזוז, ורגימתו בסלעים עד מותו.

מהפכת העריפה: המהפכה הצרפתית העניקה לעולם הדמוקרטי הרבה דברים נפלאים. אבל היא גם הורישה לנו את הגיליוטינה. בזמנו, נחשבה הגיליוטינה למכשיר מתקדם שמאפשר להוציא להורג בצורה נקייה, יעילה ומהירה מאוד. באחד האירועים הזכורים לשמצה הוצאו להורג 21 בני אדם בתוך 38 דקות (!). בימי 'שלטון הטרור' של רובספייר הוצאו כך להורג כ־17 אלף בני אדם, שהלכו בדרכם של לואי ה־16 ואשתו חובבת העוגות. לבסוף, גם ראשו של רובספייר עצמו נערף בגיליוטינה. גרמניה הנאצית נודעה אמנם בתאי הגזים שלה ובבורות ההריגה, אבל גם היא השתמשה בגיליוטינה והוציאה כך להורג כ־20 אלף איש, בעיקר מתנגדי משטר (דוגמת אנשי 'הוורד הלבן').

עניין פיתוחי: הוצאה להורג היא בסופו של דבר עניין טכנולוגי. בדרום אסיה, למשל, נהגו במשך עשרות ומאות דורות, למחוץ נידונים למוות על ידי פילים. ארצות הברית הביאה לעולם התחרות העסקית והמדעית בין תומאס אדיסון לניקולא טסלה את הכיסא החשמלי. מאז ועד היום, שכללו האמריקאים את שיטות ההוצאה להורג שלהם, וכיום הם משתמשים בעיקר בזריקת רעל משולשת.

צפרדע אנושית: אסלאם קרימוב, מנהיג אוזבקיסטן, זכה לכינוי "המרתיח". זאת על שום שנהג להכניס את מתנגדיו לקערה גדולה מלאה במים קרים, ולאט לאט להרתיח, ולא כדי להוכיח את משל הצפרדע. גם אידי אמין, שליט אוגנדה לשעבר, חיבב את השיטה הזו.

זאת ועוד: שיטות נוספות שעלו וירדו מעל במת ההיסטוריה היו אכזריות לא פחות: קבורה בחיים, עקירת מעיים, ביתור איברים, פשיטת עור, מוות בניסור, גלגל שבירה ועוד ועוד. באוקראינה היו מי שהצמידו סיר לבטן הקורבן, ובתוכו עכברושים, אחר כך חיממו את הסיר עד שהמכרסמים המבוהלים חפרו את דרכם פנימה לגוף. רוב השיטות האיומות יותר נעלמו מהעולם בסוף ימי הביניים, אבל פה ושם עוד צצים מחדשי מסורות למיניהם. אחרי פלישת ארצות הברית לעיראק ב־2003 דיווח המגזין 'טיים' כי סמוך למשרדי ההתאחדות העיראקית לכדורגל נמצא מכשיר 'בתולת ברזל'. ארון עינויים שבו מוחזק הקורבן ואליו מוחדרים עצמים חדים. היו מי שטענו שכך הומת עודאי חוסיין, בנו של סדאם.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook