סמי ברדוגו: אני והיהודי שבי בחיכוך בלתי נמנע

0

לאחרונה, יותר מכל דבר אחר, הייתי מבקש להסיר את יהדותי מתוכי. בקשה אישית זו גוררת אחריה בעיקר שאלות. התשובות מתמהמהות בינתיים.

מדוע ככה קורה לי? הרי אינני חש כפירה וסלידה מן היהדות. גם אין לי עניין ומוצא בדתות אחרות. אינני אתאיסט. התחנכתי בבית יהודי־מסורתי, בו אבי ואמי המשיכו את מורשת הדת של סבם וסבתם. גם עתה קיומו של אלוהים נוכח במחשבתי באופנים פרטיים ומשמעותיים למדי. אם כן, מה קורה עם יהדותי?

כדי לנסות ולהבין את רצוני, אני הולך מעט אל העבר שלי ונזכר כיצד בשנים הראשונות לחיי נדמה היה לי שאני האדם, לצד הדת היהודית שמקננת בלבי ובראשי, היו אחד, כלומר, מחוברים באופן אורגני ומשולב. אולם, כבר בשנות העשרה החל פיצול ביניהם, וכמו נוצרו שתי ישויות נפרדות: האחת – אני־עצמי שכולל את הגוף והנפש, ואילו השנייה – יהדותי, או היהודי שבי. שתי הזהויות הללו הפכו נפרדות, ועם הזמן התחושה הומרה לתובנה ולתופעת קבע באורח חיי.
אך לצורך העניין הבהול יותר כרגע, עליי לשאול מה או מיהו ה"יהודי" שמבקש להתנער מעצמי. אני מנסה שוב ושוב לרדת אל עומקה של ה"תכונה היהודית" המקננת בי, ואיני מבין את הופעתה. כיצד היא מצליחה לפעול בקרבי, כלפיי וכלפי האחר? מדוע הגזע אליו אני שייך (ומשויך) ממשיך להיות כה משמעותי, גם אם לא כל הזמן עסקתי בשאלת מהותו וייחודו? האם יכול להיות שהיותי יהודי מקנה לי תודעה בלעדית מסוגה? האם החוויות והתחושות היומיות שלי "נצבעות" אחרת מזה של הלא יהודי?

לא כאן המקום לפתח את חקירתן של השאלות, ואולי גם אין החקירה חשובה בשלב הנוכחי. מה שעקרוני ואותו חשוב להבין הוא – עצם הדהודן של השאלות כבר ממקם אותי על גבי פלטפורמה בלתי מאוזנת. אני חייב לציין זאת: אינני יציב והימים שלי מעורערים, והדבר קורה לי גם בשל הרכיב היהודי שאני נושא עמי.

לא הייתי רוצה לנתח את שאלת "מהו יהודי", או "מיהו יהודי", כי אין לי עניין להיות כוללני ולספק מסקנות. תמיד חמקתי מקביעות חד־משמעיות שמגדירות זהות, קבוצה ומעמד. ניסיונותיי לאפיין אותן כשלו. כך בערך קורה גם כשאני ניגש לשאול על ישות "היהודי" שבי. אולם, דבר אחר מתרחש כשאני פונה אל עצמי פנימה וניגש לשאול עליו בכל זאת. בכל פעם שאני מעלה במחשבתי את "היהודי", מיד אני מרגיש כיצד אני נדרך לקראתו. נוכחותו העצמאית והקבועה של היהודי שבתוכי לעולם אינה מאפשרת לי גישה ישירה אליו, ואיני מצליח לקיים איתו דיאלוג. לנגד עיניי כמו עולה דמותו של היהודי, וכך היא נראית: גבוהה למדי, עוטה על עצמה בגדים כהים, הפנים שלה בלתי ברורות, ועיניה מביטות בי במבט של סוהר בבית האסורים, מבט שיש בו מין הסתכלות שמעידה על שבי משותף, שלי ושלו. בצד המראה הזה, מיד מתעורר בי הרגש וכולו מסויג כלפי היהודי ההוא, וזאת למרות שאני חש שכוחו גדול משלי.

מה קורה לאדם שמבין שישנו דבר מה בתוכו שעולה עליו, שמפקח עליו, והוא־עצמו, היינו "המפקח", יודע שאין זה לטובה? נראה כי מדובר כאן על תנגשות בין שניים. אני והיהודי מתחככים באופן שלא ניתן להימנע ממנו. לצורך השוואה, הדבר אינו קורה לי כשאני חושב על ה"ציוני", או "הישראלי" שבי. אמנם אלה האחרונים מייצרים אצלי קונפליקטים ודילמות, אך זו אינה ההתעמרות הפנימית הקיומית שמוליד היהודי שבתוכי. לחלוטין לא. ואיני חושב שהדבר קורה כי היהדות היא דת של אלפי שנים, בשונה נניח מהתנועה הציונית הצעירה יותר.

אין צורך ללכת רחוק מדי. אפשר לחפש את הזקיקים להגדרת היהודי החזק גם ב־20 וב־30 השנים האחרונות. מדינת ישראל מעניקה לו, ליהודי, כוח ועוצמה נדירים ביותר. אבל גם אם כך קורה, ואולי יש בזה כדי להשפיע על כינון היהודי שבי, עדיין, אני יודע לומר שאת ההאדרה הממסדית של היהדות (ממסד הרוח והחומר) אני מצליח לבלום. כלומר, גם אם החינוך של היהדות מנסה לכפות עליי את חשיבות הגזע ושימורו, בין היתר בדרך של אינדוקטרינציה, אני־ עצמי דוחה אותם. אכן, יש בכוחי לעשות זאת.

אבל ראו מה זה – היהודי שבי עדיין קיים וניצב. הוא אינו נינוח והוא תמיד עומד על המשמרת. אפשר שככה אני מעניק לו תכונה בלתי רגילה, שסוד יסודותיה עדיין לא פוענח.

סמי ברדוגו הוא סופר

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

שתף