"במשפט הזה מביאים גם ערכים חשובים המלווים את צה"ל, ערכי יסוד שנשמרו גם במלחמות. ניצחון צבאי ושמירת המוסר. גם ערך טוהר הנשק קיים במשפט הזה ומבחנו של כל ארגון הוא באכיפת ערכיו" (התובע הצבאי, עו"ד נדב ויסמן, בנאום הסיכום שלו בבית הדין)
אלאור אזריה מקפיד לנשק את המזוזה כל אימת שהוא יוצא ונכנס מהאולם הקטן בבית הדין הצבאי ביפו. ראשו חף מכיפה, הוא אינו שומר מצוות, בינתיים רק מחזק סממני מסורת סטנדרטיים. יהדות ישראלית נפוצה. על הספסל באולם הוא יושב בין שני הוריו. מאחוריהם כמה חברים, דודה, דוד, וזהו. האם שאר קרובי המשפחה הענפה מסתייגים מהעניין או מבוהלים מההמולה התקשורתית? הדודה מסרבת להרחיב. לא באים וזהו, היא אומרת ומושכת בכתפיה.
המארג הישראלי המתוח והמוזר של 2016 כולו כאן, באולם בית הדין הקטן. חלקו נוכח בעצמו, מגיע לכל דיון. וחלקו ברוחו. ראש הממשלה שהתקשר לאב, צ'רלי אזריה. פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן, אורן חזן, מירי רגב ואלי ישי, שהגיעו לדיונים להביע תמיכה, ודחפו אצבע פוליטית בוטה לתוך עיני הצבא. משה יעלון, שדיבר על החייל שסרח. הרמטכ"ל גדי איזנקוט ומפקדיו של אזריה שקבעו חד וחלק מהו האירוע ומהו אופיו. מתנחלי חברון, שאחת מהם, על פי עדות אזריה, הודתה לו בדמעות אחרי שירה בראשו של המחבל. המפגינים הקולניים, שמתנפלים בגידופים רושפים ופיות מעלים קצף על כל עיתונאי שמתקרב לעברם. הפלסטיני עימאד אבו שמסיה, שצילם את האירוע וקיבל איומים על חייו. עורכי הדין הפרטיים, שנהנים מתשומת הלב הציבורית. התובע, שגויס גם הוא למילואים היישר ממשרדו היוקרתי בקומה העשירית, שם הוא רגיל לגבות סכומי עתק מהעשירון העליון. לחבריו במשרד הוא אומר שהוא נאבק בסיפור המבעבע הזה למען צדק אוניברסלי ונורמות שהולכות איתנו אלפי שנים, "אפילו הרמב"ם מתייחס לעקרונות שעולים במשפט הזה", הוא ימשיך ויגרוס.
ויש שם גם את שרון גל, עיתונאי שהיה פוליטיקאי, והתמקם כפנים של מחנה אזריה והבייביסיטר התקשורתי של המשפחה. וחברים לנשק של אלאור, אלה שכן תמכו בו ולא התנערו ממנו. ובני משפחה, ומקורבים. הסיפור הישראלי של השנה, על כל פניו המגוונות, המנוגדות.
שנאות, אמונות, כסף וכוח; צבא, פוליטיקה ופרסום, נדחסים כולם לחלל הזעיר הזה. כה צמודים עד שקשה להבחין ביניהם. הנה עו"ד אייל בסרגליק מגיע לדיון, כשתיקי משפט דחוסים בתוך שקית פלסטיק. ויסמן אלגנטי יותר, עם מזוודה מסודרת. אלאור סוחב את תיקו הכבד של עו"ד אילן כץ, ומגיש לבסרגליק מטלית לחה כדי שינגב את הזיעה. הדוד ויקטור מנמנם במקומו הקבוע בשורה השנייה, הדודה שנטל בסמארטפון. היא מגיעה לכל דיון, אבל פחות מקשיבה למתרחש. חיילים נכנסים ויוצאים, מקפידים להצדיע לשופטים.
בתוך זמן קצר תבקע מתוך המערבולת הזו תוצאת המשחק. נדע מי יגבר על מי. אם מעשהו של אזריה יקבל גושפנקא משפטית, זה יהיה הכשר עם אופי תקדימי. כזה שיוכל להתכנות 'חוק אזריה', "ואת החוק הזה אין סיבה לחוקק," אמר ויסמן בנאום הסיכום שלו בבית הדין.
טייפון פרשת החייל היורה לקח את חלק מגיבוריו אל מחוזות שונים ומשונים. לא רק שר הביטחון שהודח, אלא גם השחקנים הקטנים יותר. אל"מ מאיה הלר, שעומדת בראש הרכב השופטים, קודמה לבית הדין הצבאי לערעורים, חלק ממפקדיו של אזריה התקדמו גם הם הלאה לתפקיד הבא. שרון גל, הסמל של ערוץ 20 ושל מחנה אזריה, הרוויח צונאמי תקשורתי. עורכי הדין של אזריה מוצפים בתשומת לב. "אין כמעט אדם שלא יודע מי זה עו"ד בסרגליק", אומר לי בסרגליק במשרדו ברמת גן. ואזריה עצמו הפך מילד אלמוני גמור לסמל לאומי של טוב ושל רע, תלוי את מי שואלים. אחד המפגינים הקבועים, גבר מנס ציונה, מעניק לו את הכומתה הצבאית שלו לפני הדיון האחרון בבית הדין. אפילו אזריה, שכמה לאהדה, נראה נבוך מטקס הענקת הכומתה המאולתר. משפיל מבט מול האיש.
הנאשם: אלאור אזריה
"די לראות את התנהגות הנאשם כאשר הוא צועד במורד הכביש בצעד קל, כיצד הוא לוחץ ידיים וטופח על שכם הסובבים בשביעות רצון עצמית ובזחיחות דעת, כדי להבין מה היו מניעיו בעת הירי ולדעת שלא תחושת סכנה כלשהי הנחתה אותו" (מתוך סיכומי התביעה)
סמל אלאור אזריה, 20, נאשם בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. בנם הצעיר של אושרה וצ'רלי, שוטר בגמלאות. אזריה קרוב במיוחד לאביו. אחיו, אדיר, חשמלאי. אחותו, אתי, עובדת בחברה מסחרית. האחות דנה חיילת. ילדות רגילה ברמלה. בעדות הדגיש שגדל בעיר מעורבת לצד ערבים. "יש לי חברים מכל הדתות, העדות, יהודים, נוצרים, מבחינתי אני מסתכל על אדם באשר הוא אדם. גדלתי בבית ערכי ומוסרי. לימדו אותי לאהוב את כולם". עם כל האהבה והמוסר האלה, היה אלאור הצעיר אוהד של ארגון 'לה פמיליה', שמספק לו כעת בתמורה תומכים נלהבים מצדו. במהלך צוק איתן כתב בפייסבוק: "ביבי מה הפסקת אש – כנסו באמא שלהם. צריך להרוג את כולם. כהנא צדק". אביו, הפטריארך של הבית הערכי והמוסרי, החרה־החזיק אחריו בתגובות: "כהנא הצדיק צדק, שיקום דור המשך לכהנא". האם אושרה הצטרפה להתלהבות המשפחתית: "מוות לכל מי שפוגע ביהודים. מספיק להיות אנושיים אם צריך גם ילדים ונשים להרוג".
בנעוריו סבל מעודף משקל ומקשיי קשב וריכוז; ובכל זאת חלם להיות חייל קרבי. לטובת הגשמת החלום, התאמן בחדר כושר. בצבא רצו לשבצו ליחידת עוקץ, אך הוא טען שהוא פוחד מכלבים. הוא התגייס לחטיבת כפיר ושובץ לגדוד שמשון. עבר טירונות, טען שהוא לוקה בברכיו. מפקדיו המליצו שיעבור לתפקידי מנהלה. בסופו של דבר נשלח לקורס חובשים, חזר לחטיבה והגיע לתל רומידה בחברון, כחודש וחצי לפני אירוע הירי, אל עמדת ז'ילבר.
חבריו מהצבא תיארו אותו לחיוב. "נדיב, תמיד אהב לתת, לא משנה מתי ואיך. אוהב לעזור… סובלני, לא היה מתעצבן בקלות", אמר בבית הדין אחד מחבריו. אחר העיד שאזריה היה חייל מקצועי ואכפתי. מפקד הפלוגה, רס"ן תום נעמן, אמר שהיה לוחם טוב, שקט ומופנם. "ילד טוב. חייל שקט".
כדור הרובה שפרם עוד יותר את המארג החברתי־פוליטי הרעוע ממילא בישראל, נורה ב־24 במרץ, בחג הפורים, קצת אחרי שמונה בבוקר. אזריה הוקפץ לעמדה אחרי ששני מחבלים שהגיעו למקום דקרו חייל. הסיפור ידוע. המחבלים מנוטרלים. בראשו של אחד מהם, השרוע על הרצפה, יורה אזריה ממרחק בטוח. "זה אירוע ראשון שלי, פצוע ראשון שלי, הידיים שלי מגואלות בדם (…), צעקות, בלאגן רציני", יספר בעדותו. "נכנס בין כוונות, צורח זוזו, זוזו, שיתרחקו, יורה במחבל כדור אחד לכיוון הראש על מנת לנטרל אותו ולהציל את החיים של האנשים שנמצאים בזירה".
לתביעה לא היה קשה במיוחד למצוא את הסתירות בין הגרסאות הלא מעטות שהחליף אזריה; או בין העדויות מהשטח. לאחד מחבריו אמר שדקרו את חבר שלו וניסו להרוג אותו, אז גם לו (למחבל) מגיע למות. גם המ"פ העיד על דברים דומים. למג"ד כבר אמר אזריה שחשש מסכין שהייתה בזירה. בחקירתו במצ"ח ובעדותו במשטרה יוסיף על החשש מהסכין, חשש לכאורה ממטען על גוף המחבל. אמינות מפוקפקת מאוד, לכאורה. והיא גם זו שבמוקד קו התביעה.
בחודשים האחרונים שוהה אזריה במעצר פתוח בבסיס צבאי. פרקליטיו מקווים שיוכל לשוב הביתה בסופי שבוע. בפסח היה בבית, בני משפחתו הקיפו אותו בחום ובאהבה, הם משוכנעים שנעשה לו עוול. "בושה, בושה", אמר אביו בדיון האחרון בבית הדין, בכוונו לעצם קיום המשפט, ולא למעשה של בנו. לראש הממשלה אמר שלא יכול להיות שישפטו את הילד בלי ממצאים, מתעלם מכך שממצאים ישנם לרוב במקרה הזה. הוא משוכנע שבנו גיבור, שרק נסיבות אומללות, או יותר נכון – בוגי יעלון וגדי איזנקוט, שמיהרו להוקיע את המעשה – הן שגררו אותם לבית הדין. אם זה היה תלוי בצ'רלי אזריה, הילד כבר היה זוכה לעיטור גבורה בטקס חגיגי.
האם, אושרה, מכונסת יותר בעצמה. תוגה נסוכה על פניה, שערה מכסה את מחציתם; אך גם מהחצי הזה, הייאוש ניכר. התמיכה של הרחוב לא מרוממת את מצב רוחה במקום הזה. לא יעזרו לאזריה המפגינים או היחצ"נים למיניהם במקרה הרשעה. היא ומשפחתה ייאלצו להתמודד לבד עם אות הקין הזה ותוצאותיו.
המפקדים
"חיילי צה"ל מסכנים את חייהם ואת שלמות גופם כשהם פועלים בשם ערכים בלתי מעורערים שמכוונים את צה"ל במשך דורות. זהו חלק מהחוזה הבלתי כתוב בין צבא העם לעם. זהו ההבדל בין צה"ל לבין כנופיות פורעים מסביבנו" (מתוך סיכומי התביעה)
שלושה מפקדים בכירים העידו במשפט. המ"פ נעמן, מפקד הגדוד, סא"ל אלוף דוד שפירא, ומפקד חטיבת יהודה, אל"מ יריב בן עזרא. שלושתם גינו את המעשה. נעמן העיד שראה את אזריה הולך לכיוון מערב עם ידיים על הנשק, אחרי שירה במחבל. "שאלתי אותו למה עשית את זה? הוא ענה לי, המחבל הזה היה חי, הוא צריך למות. בעצם בוצע ירי בתוך זירה שאני המפקד שלה ללא אישורי וללא עדכוני".
המג"ד שפירא התפרסם כשהסתער על המחבלים בפיגוע בישיבת מרכז הרב לפני כשמונה שנים וקיבל צל"ש על האירוע. בעדותו במצ"ח אמר ששוחח עם אזריה כשעתיים וחצי לאחר הירי ושאל אותו מדוע ירה. "הוא ענה כי חש סכנה מכיוון שראה את המחבל וראה שיש לידו סכין. אמרתי לו שבעיניי הירי לא היה מוצדק מכיוון שהמ"פ עמד בסמוך ולא חש סכנה". בבית הדין הרחיב את הטיעון. הוא הגיע לזירה 12 דקות אחרי שנודע לו מהחמ"ל הגדודי על אירוע הדקירה, "ראיתי בזירה שני מחבלים שוכבים רחוק אחד מהשני ושניהם נראו לי גמורים. ראיתי פגיעת ראש באחד מהם. תום, המ"פ, אמר לי: האירוע חריג יותר ממה שאתה חושב. הירי שלו הגיע לאחר שהסכנה לכוחות בשטח חלפה".
המח"ט בן עזרא הגיע לזירה עשרים דקות אחרי הירי של אזריה. בבית הדין אמר שהירי לא היה מוצדק. "הירי בוצע כשאין סכנת חיים. מחבל מנוטרל שאינו מהווה סכנת חיים, ההנחיה היא להעניק לו טיפול רפואי ולפנות אותו מזירת האירוע".
אל"מ גיא חזות, מפקד חטיבת כפיר, היה מי שהתקשר לפרקליט הצבאי הראשי וביקש להעמיד את אזריה לדין. אחרי עדותו של נעמן, שלח חזות הודעה לכל מפקדי הפלוגות בחטיבה והביע בו תמיכה: "אני גאה בו". חזות שנוא על המתנחלים. במהלך ההתנתקות גיבה את אחד מקציניו, שאמר שהמתנחלים לא חוששים לפגוע בחיילי צה"ל. בערוץ 20, השופר של אזריה, נאמר שהתנהלותו בפרשה הייתה חפוזה והועלתה שאלה אם עשה זאת בשל דעותיו הפוליטיות.
אלוף פיקוד המרכז רוני נומה, בעבר מפקד דובדבן ושלדג, הורה לערוך תחקיר מבצעי בעקבות האירוע. על פי התחקיר שנומה חתום עליו, אזריה פעל בניגוד להוראות וירה על דעת עצמו. בעקבותיו ננזפו שלושה קצינים בחטיבה לאחר שלא פעלו לטיפול במחבל ולפינויו.
הרמטכ"ל איזנקוט גיבה את המ"פ נעמן ואמר שהאירוע "בעייתי מאוד". מיד לאחר המקרה פרסם איזנקוט הודעת הסתייגות מהמעשה ("אלה לא ערכי צה"ל וזאת לא תרבות צה"ל").
אזריה, מצדו, ניסה באמצעות עורכי דינו לערער את אמינות מפקדיו; הוא אף טען שהמ"פ סטר לו אחרי האירוע, טענה שהמ"פ ואחרים הכחישו מכל וכל. בבית הדין אמר שהוא מרגיש "בגידה" מצד מפקדיו וכי הרמטכ"ל זרק אותו לכלבים.
בתשעת החודשים שחלפו מאז האירוע ארבעת המפקדים הועברו לתפקידים אחרים. נעמן, שספג שיימינג מחליא ברשתות החברתיות, שבו כיכבה המילה "בוגד", קיבל תפקיד אחר בחטיבה. המג"ד שפירא עבר לבית הספר לקצינים בה"ד 1; המח"ט בן עזרא עבר לחיל האוויר, המח"ט חזות הועלה לאחרונה לדרגת תת־אלוף והתמנה למפקד עוצבה. באתרי ימין הביעו תרעומת על הקידום, אבל חזות, שמתואר באתר של חטיבת כפיר כ"קצין שלא דופק חשבון", כבר מחושל בביקורת הצבועה בגוונים פוליטיים.
קצינים מטעם ההגנה:
"אני חושב שבמשפט הזה אין אחד שלא משקר וזה מה שעצוב בעניין הזה" (אלוף במיל' דן ביטון בעדותו למען אזריה)
שלושה קצינים בכירים לשעבר העידו מטעם ההגנה לטובת אזריה. שניים מהם, עוזי דיין ודן ביטון, מזוהים כימנים בגלוי. האלוף במיל' דיין, לשעבר סגן הרמטכ"ל, התנסה בפוליטיקה באופן כושל למדי, עם מפלגה עצמאית וחבירה לליכוד – אך ללא צליחת המשימה להגיע לכנסת. בהמשך פונק בתפקיד העוצמתי והמתגמל של יו"ר מפעל הפיס. בעדותו אמר שאין לערב את מצ"ח בחקירה של אירוע מבצעי, בהיותה משוללת כלים לחקירה מעין זו. "הטענה הבסיסית שלי היא שלוחם, גם אם שגה וגם אם חטא, לא מגלגלים למשפט פלילי אלא אם כן ועדת חקירה מוצאת שהיה פה זדון".
האלוף במיל' ביטון, לשעבר ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, פשט את מדיו לפני ארבע שנים. בדף הפייסבוק שלו הביע בעבר תמיכה בנתניהו, ואף כתב שלא ישתתף בעצרת לזכרו של יצחק רבין מאחר שהפכה, לדעתו, "למפגן של הסתה ושנאה נגד אנשי ימין ונגד נתניהו". כשבוע לאחר הירי של אזריה כתב בדף הפייסבוק שלו ש"נוהל תחקיר חובבני שנועד להגן על המפקדים ולהשליך את האשמה על החייל". בעדותו אמר שהחלטת אזריה לירות במחבל הופעלה בתוך התחום של החלטה סבירה. בחקירה הנגדית נחשף שאת חוות הדעת הזו כתבו הסניגורים של אזריה ולכן, לדעת התביעה, זהו מסמך פסול.
עד נוסף הוא תא"ל במיל' שמואל זכאי, בעבר מפקד גולני ואוגדת עזה, כיום מנהל נמל התעופה בן גוריון. את צה"ל עזב לפני 12 שנים, בנסיבות סוערות מול הרמטכ"ל דאז משה יעלון. גם הוא מיהר להביע תמיכה באזריה. בפייסבוק כתב ש"היחס אל החייל מחפיר, לוקה בצביעות ובעיקר בחוסר מקצועיות". בעדותו בבית הדין אמר שהירי היה סביר וכי נועד לנטרל את האיום. "מי שרוצה להרוג, יורה יותר מכדור אחד". בתום עדותו לחץ את ידו של אזריה, ואמר "אני מאמין בחפותך". לערוץ 20 אמר שהתנהלות הפיקוד הבכיר סביב הפרשה היא "שערורייה מקצועית וערכית". על פי התביעה, זכאי לא זו בלבד שלא כתב בעצמו חלק מחוות הדעת שלו, אלא הוא גם משולל ידע עדכני לגבי גזרת חברון והוראות הפתיחה באש ולא קרא את עדות אזריה. בסיכומי התביעה נגרס שחוות הדעת של המומחים כלל אינן רלוונטיות לכתב האישום נגד אזריה.
ההגנה, בכתב הסיכומים, תקפה את ויסמן על הדרך שבה חקר את הקצינים שהביאו, "גורמים שבכל הכבוד מעל דרגתו של התובע". עוד מעט נשוב להתקפות הבלתי פוסקות של ההגנה כלפי ויסמן.
הפוליטיקאים:
"אני אבא לחייל, אני מבין את המצוקה שאתם נמצאים בה" (נתניהו בשיחת טלפון לצ'רלי אזריה)
הירי של אזריה אל ראשו של המחבל ייצר תזוזה טקטונית בלתי צפויה, כמו בתורת הכאוס. כדור אחד נורה, ורעידת אדמה פוליטית החלה, עם שבירת גבולות עדינים וחציית קווים שהיו קדושים ממש. נדיר שפוליטיקאים מתערבים בהחלטות של קצינים בכירים ומביעים את דעתם על פרשה בעודה מתנהלת בבית דין צבאי. רוב מי ששולח ידיו אל הפרשה, מגיע מצד התמיכה באזריה. חלקם, כמו ליברמן, לפני שהתמנה לשר הביטחון, רגב, חזן ואחרים, אף הגיעו אל הדיונים בבית הדין.
נתניהו הוביל את התמיכה. ביום האירוע הסתייג מהמעשה ("אינו מייצג את ערכי צה"ל"), אבל כשבוע לאחר הירי של אזריה, כשהסקרים הראו על תמיכה מסיבית בציבור, בעיקר בימין, באזריה; הוא נלחץ ושינה כיוון במהרה. אז הגיעה שיחת הטלפון המפורסמת לאביו של החייל הנאשם. בראיון נדיר שהעניק לאודי סגל בערוץ 2 הסביר שהשיחה לא הייתה חריגה מכיוון שכבר התקשר בעבר "להרבה הורים שבניהם נפלו או נעדרו”. שוב התעוררה סערה, הפעם נתניהו התנצל.
רוח המפקד נתניהו, הבוחש פוליטית ומתעלם מערכים בסיסיים של נכון ולא נכון, נחתה על הפוליטיקאים שתחתיו. נפתלי בנט הצהיר שגם אם אזריה יורשע, ראוי שיזכה בחנינה מיידית לאחר מכן. נאווה בוקר ודוד ביטן קראו להעניק חנינה, עוד לפני שהחייל בכלל הורשע. מירי רגב, שתמיד מצטיינת בהיצמדות לעובדות ולטון ענייני כמובן, טענה שמתנהל נגדו משפט שדה. ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי) הגדילה לעשות והציעה להעניק לאזריה צל"ש.
בשלב חייה הראשון של הפרשה, מי שהתריס ואיגף את נתניהו מימין היה אביגדור ליברמן. כח"כ הוא בלט בין הפוליטיקאים שתמכו בו ("עדיף חייל שטעה ונשאר בחיים על פני חייל שהיסס ומחבל הרג אותו"). בנו, קובי, אף תרם כסף למען מימון הגנתו של אזריה. ליברמן הצליח למצוא את דרך המלך אחרי מינויו לשר ביטחון – להמשיך לתמוך באזריה, אבל באופן מתון בהרבה ("צריך לגבות גם חייל שטועה"). ברקע עמדו שיחות טעונות בינו לבין הרמטכ"ל איזנקוט, שהסביר לו את כובד הפרשה, פרטיה והמטען הנפיץ שנזרק מאז שזו פרצה – אל השדה המתוח ממילא של יחסי עם־צבא־פוליטיקה.
יעלון, שלרקע הדחתו המהדהדת הצטרפה לאחרונה מלבד פרשת אזריה גם פרשת הצוללות, כינה את אזריה בכנסת כ"חייל שסרח," ובכך קומם עליו את הימין הקיצוני. סיפור אזריה עורר שדים מוזרים בתוך הימין, כשיעלון – מאה טון בטון ימני – נאלץ להתמודד עם הטון החדש במחנה, שמתעקר מממלכתיות ומשכל ישר.
המתנחלים:
"החבורה של האנשים שגרה בחברון זה אנשים שהם ציניים, חבורה שיש להם אינטרס שהבן אדם הזה ימות, שלא יקבל טיפול" (המ"פ תום נעמן על מתנחלי חברון בעדותו בבית הדין)
דקות ספורות לאחר אירוע הדקירה הגיעו מתיישבים מהאזור לזירה. חלקם אנשי כוחות ההצלה המקומיים, רובם אנשי הגרעין הקשה של מתנחלי חברון. בעדויותיהם הצדיקו את המעשה ותיארו את הסכנה שנשקפה מהמחבל המנוטרל. רק אחד מהם, יוני בלייכברד, אמר למח"ט שבוצע ירי חריג, שלא ברור למה בוצע.
שלמה לוינגר, בנו של הרב משה לוינגר, מנהל בית ספר מקומי וחבר בצוות חירום רפואי, אמר שהמחבל הסתכל על הנוכחים, "שכב במורד תוך כדי שהוא משמיע קצת אנחות, הזיז את היד. אני טיפלתי בחייל, עומד לי בעורף המחבל הזה שאני לא יודע מה הוא יכול לעשות".
אשי הורוביץ, חבר בכיתת הכוננות בחברון, תרם אלף שקלים להגנתו המשפטית של אזריה. הוא הגיע לזירה זמן קצר אחרי הדקירה של החייל. בעדותו בבית הדין אמר שהמחבל זז, "יכול להיות שיש עליו מטען". הוא תקף את עדות המ"פ נעמן, כינה אותו "איש שמאל מובהק שעירב את דעותיו הפוליטיות. יש כאן חייל שיושב כבר כמה חודשים על מעשה מוצדק שעשה".
קב"ט חברון, אליהו ליבמן, אמר שעד היום חוסלו עשרות מחבלים ואיש לא עמד לדין. אלימלך קרזן, ראש צוות מד"א בישוב היהודי בחברון וסגן מנהל מנהלת מערת המכפלה, נהג באמבולנס שהגיע למקום. בעדותו אמר שזיהה את המחבל זז והבין שהוא חי. "נבהלתי… אין לי שום עניין להשאיר את משפחתי בלי אבא. כולם צעקו שיש עליו חגורת נפץ. זה היה מבהיל". בפוסט בפייסבוק כתב שמחבל שבא לרצוח לא צריך לצאת חי.
אלעד פס, תושב חברון ונהג אמבולנס מקומי, דודה של התינוקת שלהבת פס, שנרצחה בידי צלף פלסטיני בחברון לפני 15 שנים, העיד אף הוא שהמחבל זז: "חשתי מהמחבל הזה איום". ציפי שליסל, תושבת חברון וצלמת חובבת שהגיעה לזירה כדי לצלם את האירוע, הודתה לאזריה אחרי הירי על שהציל את ילדיה. "(…)שיזכור כל חייו שהוא הציל את החיים שלנו ואת חיי ילדינו".
על פי התביעה, המתנחלים, המכירים היטב את האזור על סכנותיו, לא זו בלבד שלא חשו בסכנה, אלא אף היו נינוחים ורגועים. בסרטונים רואים כיצד התקרבו למחבל וצילמו אותו, קרזן אף יצא מהאמבולנס ללא הרובה שלו והעיד במצ"ח שתנועותיו של המחבל לא היו מאיימות. לוינגר, שאמר במצ"ח שלאחר הירי חשב שמדובר בפיצוץ ועל כן רץ לתוך השכונה, נראה בסרטונים כשהוא מישיר מבט לעבר מקור הירי ונשאר בזירה כשש דקות נוספות. "יש פער בלתי נתפס בין אפס המעשה שנקטו בו כל עדי ההגנה לבין טענת כולם, כמקהלה ממש, שבזירה הייתה סכנת חיים", כתבו התובעים. ודאי כש"מדובר באנשים מנוסים, למודי פיגועים".
המפגינים:
"צה"ל הפך את עורו ובשמו החדש נהפך לצבא ההגנה לערבים (…) בגלל זה צריך שר ביטחון כמו מרזל. עם ישראל, תתעוררו" (עופר גולן, מהמפגינים הבולטים בעד אזריה, בעמוד הפייסבוק שלו)
כאלפיים תומכים הפגינו למען אזריה בכיכר רבין בתל אביב כחודש לאחר הירי. המארגנים התאכזבו, הם היו בטוחים שעשרות אלפים יציפו את הכיכר. כל העם השפוי פה, הכריז צ'רלי אזריה. בין השפויים שהגיעו אפשר היה לראות את חברי ארגון להב"ה, מפגינים עם חולצות של 'כהנא צדק', אבל לא את אייל גולן, שהודיע ברגע האחרון שהחליט לא להופיע. "עם ישראל התגייס ברגליים למען החייל", אמר המארגן שרון גל.
הסנטימנט הציבורי ברור למדי. יש רוב בציבור שתומך עקרונית במעשהו של אזריה. יש כמות אדירה של גולשים ימנים שמציפים את הפייסבוק והטוויטר בהודעות תמיכה בו; יש גרעין קשה יותר שמציף עמודים של ארגוני זכויות אדם ופוליטיקאים מהשמאל בהודעות נוטפות שנאה. אבל מספרם של "הרגליים", כמו שהגדיר שרון גל, מצומצם בהרבה. גרעין קשה של כמה עשרות מפגינים, לעתים פחות, נדדו מבית הדין בקסטינה לבית הדין ביפו, מצוידים בשלטים המבטיחים לא לנטוש את אלאור, קוראים קריאות גנאי לעבר הקצינים החומקים אל בית הדין, מנופפים בדגל ישראל, מקללים עיתונאים. לאמנון אברמוביץ קרא אדם בשם עופר גולן, מופת לפנאטיות, "בוגד, וחבל שלא נשרפת למוות". הם נראים מאיימים, דקות ספורות אחרי שהם מבינים שהח"מ משמשת גם במקצוע הזה, הם מקיפים אותי ומסבירים שהם שונאים את התקשורת שמתנכלת לילד שלהם. מפגינות מדברות על בניהן החיילים, הגברים דורשים איזשהו צדק ערטילאי. הגרעין הזה חושב, ברובו, שנתניהו בעצמו הוא שמאלן בפועל.
כ־55 אלף עוקבים הצטרפו לעמוד הפייסבוק 'כולנו עם אלאור'. יותר מ־18 אלף חתמו על עצומה אינטרנטית הקוראת להעניק לאזריה חנינה. יותר מארבעת אלפים תרמו כסף למימון ההגנה המשפטית של אזריה. בחצי היממה הראשונה גויסו 400 אלף שקלים. היום יש שם כבר 661 אלף.
התובע: עו"ד נדב ויסמן
"המטרה היחידה שעמדה לנגד עיניו של הפרקליט החיצוני היא הרשעתו של אלאור בכל מחיר" (מתוך סיכומי ההגנה במשפט)
קולו שקט, בקושי נשמע. גם כשעורכי הדין של אזריה מתנפלים עליו בגסות, מקפיד ויסמן להישאר רגוע. והם תוקפים אותו ללא הרף, בבוטות לא אופיינית, בדיונים וגם בסיכומים ("מביש היה לראות את התובע חוקר את האלופים כאחרוני העבריינים"). ויסמן משתדל לא לקחת אישית את ההתקפות. הם הכניסו את עצמם לפינה של הקורבנות, הוא אומר לחבריו במשרד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם טל, המשרד השני בגודלו בישראל. גדל בחיפה ובעומר, למד משפטים באוניברסיטה העברית, תואר שני בתל אביב. שירת בפרקליטות הצבאית. טיפל, בין השאר, בבקשה למשפט חוזר של מרדכי קידר, שידוע בשם 'האסיר איקס'. תושב סביון, נשוי ואב לשתיים. בתו הבכורה באה לצפות במתרחש בבית הדין. כעורך דין ייצג בין השאר את מנכ"ל רמדיה, שזוכה מעבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות. זמן קצר לפני תחילת משפט אזריה התבקש להצטרף לצוות התביעה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' התנגד, וחלקים נוספים בימין החרו־החזיקו אחריו. "התביעה הפכה את הסיפור לקרב אגו יצרי", כתב סמוטריץ' לרמטכ"ל. בצבא השיבו שוויסמן הוא איש מילואים ותיק וכי יופעל במסגרת ימי המילואים.
קו התביעה המרכזי הוא ריסוק המהימנות של אזריה. לחבריו במשרד אמר ויסמן שהוא מנסה להוכיח שאזריה שקרן, "חד וחלק", כיצד רק אחרי שנפגש עם עורכי דין המציא סיפור שלפיו הוא ירה מתוך תחושת סכנה מהסכין וממטען. שיא המשפט, לגבי ויסמן, היה כשחקר את אזריה חקירה נגדית. כל היתר היה הציפוי מסביב, סיפר. במשך יומיים הסתכלתי לו בעיניים, אמר ויסמן לחבריו, חקרתי בחיי הרבה אנשים, אני מסתכל על אזריה, ואני בטוח שהוא שקרן. במהלך הדיונים ובנאום הסיכום שלו, שנעשה באותו שקט אופייני, עד שיושבי השורה האחרונה באולם הקטן התקשו לשמוע את דבריו, ויסמן הדגיש את חשיבותו של הסרט שצילם הפלסטיני עימאד אבו שמסיה. הסתכלתי בסרט הזה ואמרתי לעצמי זה איום ונורא, סיפר לחבר; ועוד יותר איום ונורא שיש מי שמנסים להצדיק את זה. הרי מה שנראה בסרט ברור לגמרי ומעורר כל אדם לנקוט עמדה. הסרט הזה הוביל לנקודת השבר והופך את הדיון לפשוט מאוד: האם אוכפים את החוק במקרה כל כך ברור, או שנוטשים את הדרך הזאת ופונים לכיוון אחר? מהסרט עולה, לדבריו, שאזריה לא יכול היה לחוש בסכנה. חברי התאג"ד פינו את גופת המחבל ואזריה לא הזהיר אותם מהסכנה. מדוע אזריה לא אומר דבר לחבריו ובמקום זה לוחץ יד לברוך מרזל, שהגיע לזירת האירוע?
ממקום מושבו, לימין השופטים ולשמאלו של הקהל, ויסמן צופה אל האולם ולא תמיד אוהב את מה שהוא רואה. את הדרמות, את פניית המשפחה לעיתונאים עם כל מה שנלווה לכך. הוא מתנגד לעסקת טיעון. זה תיק שמחייב הכרעה, הוא שב ואומר לחבריו. חשוב שבתיק כזה יהיה פסק דין, כדי שגם בעוד עשר שנים יהיה מסמך רשמי שיספר מה בדיוק קרה שם.
היפוך התפקידים המשפטי נראה לו טבעי לחלוטין. דווקא הוא, שותף בכיר במשרד ענק יוקרתי, שפועל יום יום למען תאגידים, בשירות האלפיון העליון והקונצרנים הגדולים, נלחם בתיק הזה למען זכויות אזרח, נלחם את מלחמתו של מחבל שחטף כדור בראש. את המלחמה למען טוהר הנשק. אני לא איש פוליטי, הוא שב ואומר, והמשפט אינו מתנהל על קו הרצף של ימין ושמאל. כשאתה רואה ירי בלתי מוצדק אתה אמור להסתייג ממנו, בין אם אתה איש ימין ובין אם שמאל. הוא התפלא על הסיקור הנרחב בתקשורת. כשנכנס לתיק, בסוף אפריל, היה בטוח שההתעניינות תדעך באופן טבעי. לא העלה בדעתו שחצי שנה אחר כך, האש עדיין תבער סביב הפרשה שבנקל אפשר להגדירה "פרשת השנה". הוא מבין שתוצאת המשפט תשליך על מישורים רבים. אבל זה דווקא גורם לי להיות טוב יותר. זה לא מלחיץ אותי, זה מחדד אותי, יאמר לחבריו. מבחינתי זה עניין מקצועי, אני לא יכול לחשוב על מלוא המשמעות של ניצחון או הפסד בתיק כזה. אני מאמין שננצח.
עורכי הדין של אזריה, אילן כץ ואייל בסרגליק
"כמה תיקים פליליים עם פרסום כזה אנחנו מקבלים? זה קורה פעם בחיים" (עו"ד כץ ל'ליברל')
הם היו זריזים ונחושים יותר מכולם. ביום שבו התפרסם האירוע, מספר אילן כץ, בעבר סגן הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא היה בקשב לנושא "כי אני עוסק במשפט צבאי, בשנים האחרונות לא היו הרבה תיקים מבצעיים, רציתי את התיק הזה". הוא היה בשיעור גיטרה כששרון גל התקשר אליו וביקש ממנו להגיע לבית משפחת אזריה ברמלה. אייל בסרגליק ואשתו כרמית שחיבר, שניהם עורכי דין, שותפים יחד במשרד ברמת גן, כבר היו שם. בסרגליק ראה בדף הפייסבוק של עורך הדין בן מלכה פנייה לעורכי דין שיצטרפו אליו להגנה על אזריה. מלכה מכיר את המשפחה, אבל לא העז לקחת על עצמו לבדו את התיק. שחיבר מכירה את מלכה. היא התקשרה אליו. בסרגליק ושחיבר היו בדרכם לאירוע, סובבו את האוטו ומיהרו במקום זאת לרמלה.
עו"ד אבי עמירם, פליליסט ידוע, היה אמור להגן על אזריה על פי בקשת הצבא. שרון גל, שמיהר אל המשפחה עוד לפני ששמו של אזריה הותר לפרסום, שכנע אותם לבחור עורכי דין אחרים. מלכה מגיע לכל הדיונים, בדרך כלל אינו נוטל חלק פעיל בהגנה בבית הדין. כץ ובסרגליק תפסו פיקוד. כץ מנוסה יותר, בסרגליק בולט בדרכו. הוא זה שמוביל את הקו התוקפני נגד ויסמן, מתעמת אתו בבית הדין כמעט על כל מילה. בן 36, גדל בקרית אונו, למד משפטים במכללת אונו, תואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחה במשרד של דוד ליבאי והתמקצע בהמשך בעבירות של צווארון לבן.
חמישה עורכי דין הגיעו באותו לילה לבית משפחת אזריה ברמלה. אחד נשר למחרת. במהלך הדרך ניסה עורך דין נוסף להידחק לתיק והבטיח לצ'רלי אזריה שיסגור עסקת טיעון טובה. כץ ובסרגליק הדפו את הפולש. הם אומרים שהם מייצגים את אזריה כעורכי דין מקצועיים ולא כבעלי אג'נדה פוליטית. בסרגליק: "כרמית לחצה יד לערביי יפו בזמן הפגנה, יצאתי נגד מי שתקפו את אמנון אברמוביץ, למרות שאנחנו לא מאמינים לגרסת המ"פ, יצאנו נגד מי שקילל אותו. חבר שלי, פעיל בכיר במפלגת העבודה, התקשר אליי ושאל אותי איך שיניתי פתאום את דעתי, אמרתי לו שדעתי הפוליטית לא השתנתה".
כמו ויסמן, הם לא מוטרדים שיזוהו פוליטית. אין זיהוי כזה, הם אומרים. יש להם קווים אדומים מקצועיים שאינם קשורים לפוליטיקה. כץ לא ייצג מי שפגע בילדים. קווים אדומים זה דבר פרסונלי, אומר בסרגליק. "חשבתי שלא אוכל להתעסק בעבירות מין והיום אני עושה תיקים כאלה, אם כי אתרחק מאנשים שפעלו באלימות מינית חמורה. לא הייתי יכול לייצג מחבל וגם לא את מי שירה בכוונה תחילה וניסה לרצוח מחבל מנוטרל".
הם מקבלים אלפי פניות מכל רחבי המדינה, לדבריהם. "אפילו לקוחות ערבים שלי נותנים לי טיפים", אומר בסרגליק. רוב המידע מתגלה כחסר כל ערך, חלקו הזוי. "כולל מישהו שהתקשר לאבא של החייל, אמר שיש לו ראיות שאין לעורכי הדין, ובסוף שלח פקס עם כותרת שאומרת משהו כמו איזהו הצדיק – זה שצודק". מהטוקבקיסטים הם מנסים להתעלם. כץ: "היו שכתבו שאנחנו עושים את זה תמורת בצע כסף". גם מביקורת בקהילייה המשפטית הם מתעלמים (כץ: "זה בגלל קנאה").
יותר מחצי שנה הם עסוקים בתיק. לדבריהם, הוטלו אל הפרשה עם זמן הכנה אפסי לעומת שלושה חודשי הכנה המקובלים בתיקים כאלה. בסרגליק: "זה טלטל את המשרדים, זה תיק שדורש שעות של עבודה, לעבור על כל החומרים, להופיע בדיונים עד אמצע הלילה, אנחנו ארבעה עורכי דין מול הפרקליטות הצבאית עם מאות עורכי הדין שלה". חלק לא מבוטל מעבודתם הוא הטיפול בתקשורת. בסרגליק מתעמת עם ויסמן בבית המשפט ("דווקא לתובע יש אג'נדה, זה מעיד על מצוקה שלו"). כץ נשלח בדרך כלל לחזית התקשורתית. "אני יותר קיצוני בתקשורת", אומר כץ, "אמרתי שההתנהלות של שר הביטחון היא כמו של חונטה צבאית". בכל הזדמנות, גם בסיכומיהם לבית המשפט, הם שבים ומדגישים את ההתבטאויות של יעלון ואיזנקוט בפרשה, שאחראיות לדבריהם להגשת כתב האישום. "הפרקליטות הצבאית, לאור החלטות הדרג הצבאי הבכיר, החליטה להנהיג איפה ואיפה עם אלאור ולהתנער ממנו באופן מוחלט", כך על פי סעיף 1038 לסיכומי ההגנה.
למרות הצילומים, למרות העדויות שהגיעו במהרה אחרי האירוע, גרסאות הצדדים שונות בתכלית. קו ההגנה יספר שאזריה ראה את המחבל זז, הסכין הייתה קרובה אליו, על גופו מעיל נפוח ביום חם שיכול היה להסתיר מטען, ובהחלטה של רגע נטרל את הסכנה. התביעה תקעקע את הנרטיב הזה: לא היה יום חם, אלא כ־18 מעלות של בוקר צונן בחברון. המעיל של המחבל היה דק וצמוד לגופו כך שהיה ברור שהוא אינו מסתיר מטען. הסכין הייתה רחוקה ממנו. אזריה לא פעל על פי אינסטינקט מיידי. עבר זמן מאז הגיע לזירה, סיים לטפל בחייל הפצוע ועד שירה במחבל.
רגע השיא מבחינתם היה עדויות הקצינים הבכירים דיין, ביטון וזכאי. "הם היו מאוחדים בדבר אחד, הטיפול המשפטי בחייל לא נכון", אומר כץ. "זכאי הוא העד המומחה שלנו. הוא היה מח"ט גולני והוא דיבר על הזירה ועל תחושת הסכנה. אני לא רואה איך בית הדין יקבע שאלה דברים מופרכים". גם את שינוי כתב האישום מרצח להריגה הם רואים כהישג שלהם, אם כי עורכי דין המכירים את התחום אומרים שהפרקליטות הצבאית החליטה לשנות את הסעיף אחרי שחקרה את נסיבות האירוע וללא קשר להגנה.
הבאתו של ויסמן מצד הפרקליטות הצבאית אותתה בפרשה במהרה שאין כוונה להגיע לעסקת טיעון, אלא להרשעה. ההגנה מצדה שידרה שגם היא רוצה זיכוי וזהו, אבל עורכי הדין לא מתנגדים באופן נחרץ לעסקת טיעון (כץ: "לא נגיד לא אם יזמינו אותנו לדבר"), אבל נצמדים מיד לאחר מכן לקו שאומר שיש לזכותו באופן חד־משמעי.
חיילי חטיבת כפיר:
"אמרתי לאלאור אחרי הירי שזה לא תקין ושהוא לא היה צריך לעשות את זה" (אחד הלוחמים בעדותו בבית הדין)
אחדים מחבריו של אלאור לחטיבת כפיר, בהם גם מי שהיו בזירת האירוע, סברו שהמחבל לא היווה סכנה, אבל הצדיקו את הירי. חלקם חיבקו אותו בתום עדותם בבית הדין. שמותיהם חסויים, עדויותיהם גלויות. כולם בחורים צעירים מלבד בחורה אחת, הפרמדיקית הגדודית. צריך לשים לב אליהם, אם הם מהווים מדגם מייצג של בני גילם, אפשר לראות לאן נושבת הרוח. והיא נושבת לא רק ימינה, אלא למקומות שמטשטשים את גבולות המוסר וטוהר הנשק.
כך בעדות סגן מפקד הפלוגה: "לא חשבתי שאזריה פעל באופן פסול. זה סובייקטיבי. כל אחד יפעל אחרת לנוכח המציאות בזירה". או סמל בגדוד שחיזק את גרסת אזריה: "כשלקחו אותי לאמבולנס, שמעתי צעקות שהמחבל עדיין בחיים ושיש עליו מטען. רציתי לירות במחבל כדי להשלים את הנטרול ולא הצלחתי בגלל שהיה לי מעצור. אחרי שירו בו הבנתי שלקום הוא כבר לא יקום, אבל רציתי לוודא שאם יש עליו מטען הוא לא יוכל להפעיל אותו".
עדות שעל פניו נשמעת כאותנטית יותר מגיעה מלוחם בגדוד, שהגיש אותה כעדות כתובה אחרי הירי: "אלאור היה נראה לי נרגש וכועס על זה שדקרו את חבר שלו ואמר לי 'איך זה שחבר שלי נדקר על ידי מחבל ונשאר חי?'. אמרתי לאלאור אחרי הירי שזה לא תקין ושהוא לא היה צריך לעשות את זה. לא שמעתי אותו אומר שהוא מתחרט, אבל ראיתי על הפרצוף שלו מבט של לא יודע מה לעשות והוא היה נראה לחוץ. אם הייתי מבין שהוא עומד לירות במחבל המנוטרל, הייתי עוצר אותו… (זה) נוגד את עקרונות צה"ל". בבית הדין המצב התהפך. כשעלה אותו לוחם להעיד על הדוכן, אמר כי "עכשיו, אחרי שהבנתי מדוע אלאור ירה בו, אני מצדיק את הפעולה שלו".
עימאד אבו שמסיה, הצלם הפלסטיני:
"אני לא מאמין לסרטון הזה, הסרטונים לא דיברו אליי, לא מדברים אליי ולא ידברו אליי" (אלאור אזריה בעדותו בבית הדין)
עימאד אבו שמסיה, סנדלר מחברון וצלם מתנדב עבור 'בצלם', הפך ברגע אחד לגיבור בינלאומי. שניות אחרי ששמע את היריות שהרגו את המחבל הראשון, נחפז לזירת האירוע מביתו בחברון, מצויד במצלמה. "מאחוריי הייתה אשתי", אמר בעדותו. "ראיתי בחור על הרצפה במעיל שחור. התחלתי לצלם שניות לאחר ששמעתי את היריות".
בסרטון נראה אזריה מכוון את הרובה אל המחבל השוכב ויורה ירייה אחת. אחרי אבו שמסיה הגיע לזירה עארף ג'אבר, צלם פלסטיני נוסף, שצילם את לחיצת היד בין אזריה למרזל אחרי הירי. הסרטון של אבו שמסיה, שצילם את רגע הירי, הפך את הסיפור הזה למה שהוא. מקרים כאלה קרו – וכנראה גם יקרו בצה"ל במציאות של הנוכחות בת יובל השנים בשטחים. אבל התיעוד, במציאות שהפכה מורכבת, ברורה ולצד זאת גם נפיצה יותר – הוא שעשה את ההבדל.
יליד חברון, אב לחמישה, ישב בכלא הישראלי כארבע שנים במצטבר במהלך האינתיפאדה הראשונה. בנו נעצר לפני כשנה וחצי. בבית הדין נשאל אם צילם את הסרטון כנקמה על כך. אבו שמסיה אמר שאינו יודע מי עצר את בנו. הוא חלם להיות צלם עיתונות, אבל לא העז להגשים את החלום. בראיון ליגאל מוסקו בערוץ 2, סיפר אבו שמסיה, שסובל מצליעה, שסביבתו לעגה לו. אם יהיה צלם עיתונות, נאמר לו, התמונות שלו יהיו עקומות כמו רגלו.
מאז הסרטון צולם, הוא בעין הסערה. גיבור בעיני הפלסטינים. אויב בחוגי הימין הקיצוני. מספר שקיבל איומים על חייו ופחד לצאת מביתו. כשהרוחות נרגעו מעט, חזר לסדנת הסנדלרות שלו. מעת לעת נפגש עם עיתונאים כשלצדו חבר השולט באנגלית. לאחרונה עלה שוב לכותרות: אחרי ש'במקור ראשון' הכתירו את אזריה כאיש השנה, בחרה זהבה גלאון באבו שמסיה לאיש השנה שלה. "מי שבאמת הצית את הדיון בפרשה".
סוף דבר
בתחילת חודש ינואר צפויה להימסר הכרעת הדין במשפט הצבאי שטלטל לא רק את צה"ל, אלא את החברה הישראלית כולה. הפרשה שעליה כתב אור הלר במגזין זה: "הגראונד זירו של ההוויה הישראלית". רוב ההערכות מדברות על הרשעה, לנוכח חדות המקרה, הראיות והעדויות הטריות והנחשבות אמינות שהגיעו מיד אחרי האירוע. אם יזוכה, יהיה זאת הודות לחמת ספק כלשהו. הרשעה עלולה לשפוך חבית נפט למדורה החברתית־פוליטית שלא כבתה מאז אותו רגע מטלטל בחברון. זיכוי עלול להגדיר מחדש את הנורמות של הצבא ומדינת ישראל כולה, בכל הקשור לכללי מוסר פשוטים, במציאות הצבאית המורכבת שלנו. אלאור אזריה אינו "הילד של כולנו", בדיוק כמו שגלעד שליט – להבדיל – לא היה. אבל הוא אבן בוחן בלתי צפויה בעליל, שהושלכה ב־2016 לאמצע הקלחת הפוליטית והאידיאולוגית,ועשויה להגדיר מחדש את יחסי העם, הצבא והפוליטיקה בישראל.
