נקודת אלוהים של מלך היהודים // סיפור מאת יונתן שם־אור

0

זאת רק מפה, צדק הביט על התרשים העצום שכיסה את הקיר, רק עוד מפה. בנימין שלח עין מהירה, הסיק שזה משהו רפואי, נבהל מהחוצפה של עצמו, והמשיך עם הדיווח. הוא בדק את כל המספרים, מכל המקומות. המשימה הגדולה הושלמה, הכול ריק. מה עכשיו. שאלה טובה, צדק חשב כשנפנף אותו החוצה בתנועות גב יד של ניקוי פירורי שולחן. נראה מחר. בנימין השתחווה, שוב ושוב, הקטין את עצמו גם בהליכה הארוכה לאחור, וגם בהשתחוויות, עד שנעלם באפלת מסדרון האבנים. אלה היו השתחוויות מוזרות, כיפוף של תשעים מעלות בגו ישר. איפה בניהו, קרא צדק לזקיף והורה לו להביא את היועץ, מוכרחים לסדר את זה. לקבוע אופן אחד של השתחוות. אם כל אחד עושה איזה תנועה שמתחשק לו, זה פותח כל מיני אפשרויות של חתרנות.

הוא חשב לצאת החוצה, אל האוויר, אבל השעון אמר שעדיין אור. נכון שאף מטוס לא מעז להפציץ את המצודה העתיקה של הורדוס, מי רוצה להיות מואשם בהחרבת אתרי עתיקות, אבל המל"טים עם הטילים הקטנים שמזמזמים כל הזמן ישימו אותו על הצלב. אולי הילדה שיושבת על המסכים לא תספיק לזהות, למרות שזה קל. הוא תמיד האדם הכי גבוה, שני מטרים ושבעה סנטימטרים, מכנסי ג'ינס הדוקים, נעלי צנחנים, גוף חשוף, עטוי גלימה אדומה שנצמדת בשרשרת יהלומים על הצוואר. כתר זהב מעל ראש עם תלתלי אורך שחורים. זה היה רעיון שלו, לא של בניהו. אנשים כאן לא יודעים איך מלך צריך להיראות. המלכים היחידים שכולם מכירים הם אלה מהקלפים, לאחד מהם אפילו קוראים דוד, והכי קל להשתמש בדמות שכל אחד מבין מיד. תהילה עזרה עם מספריים ובייביליס, ועיצבה את התסרוקת מול תמונה מוגדלת וצבעונית של מלך לב אדום שהוצמדה לפינת מראה.

זה היה לפני חמישה חודשים, שבועיים אחרי שבניהו אמר שמצא את הארון. הוא תמיד חיפש אותו, בגלל זה בכלל הגיע אליהם שלוש שנים לפני כן, קצת מבוגר מהנערים שכל הזמן מצטרפים, אבל נלהב וחכם מהם. "פתאום החלטתי לחשוב כמו החבר'ה של פעם", בניהו רץ לצדק שירד מהסוס הלבן וסגר את השער של מכלאת העזים, "מה אני הייתי עושה במקומם. תתרכז, בניהו, אמרתי לעצמי, תחשוב. אז חשבתי חזק. הנה המצב של אז. נבוכדנאצר כבר עשה עלינו את הסיבוב הראשון, המלך יהויכין עף, והם שמים במקומו את הדוד שלו, שמחליף לעצמו את השם ממתניה לצדקיהו, וחוטף שיגעון גדלות. יאללה, הוא אומר, נמרוד בהם. הפעם ננצח את בבל. הנביא ירמיהו משתולל ברחובות וצועק. השתגעתם, יהיה אסון, המקדש ייחרב. צדקיהו סוגר את האוזניים, אבל הכוהנים דווקא מקשיבים. הם יודעים שהנביא צודק. ביניהם, בארוחות הבשר הליליות, הם קוראים לו המלך טעותיהו. הם יודעים שהכול נגמר, שהחורבן בדרך. צריך להציל את ארון הברית. להסתיר. השאלה היא איפה. חשבתי וחשבתי, וגיליתי שהיה להם רק מקום בטוח אחד. אחד בלבד. כזה שגם אם יודעים שהוא שם, אף אחד לא מעז להיכנס".

********************

בניהו ידע לדבר על הזמנים העתיקים בלשון אחרת, אבל אפילו ככה, זה העלה על צדק מסך של ריחוק. כמו בימים ההם בישיבה, עם התפילות החדגוניות, עם המלמולים, עם השיעורים של הרב, עם לימודי הלילה המשמימים, עם הנערים שנכבלו אל סיפורי עובש עתיק, והם דווקא גלשו על פיתולי ההיגיון האלה בהתלהבות של ילדי לונה פארק. כשהיה בן שבע עשרה, עזב. הם לא אמרו לו כלום. לא הם, לא הדוד שלמה, לא הדודה שרה־לאה, לא תשעת בני הדודים. תמיד הרגיש שהם מאשימים אותו. כאילו הוא החליט להיוולד במשקל של חמישה קילו וחצי. כאילו הוא רצה שאמא שלו, האחות של שלמה, תלד בבית. כאילו הוא תכנן, מהבטן, את המוות שלה בלידה. כאילו הוא זמם את המארב של הערבים שהרגו את אבא ואת שני האחים הגדולים שלו כשחזרו מהלוויה של אמא. לא ישיבה, לא בית. רק ארץ ההרים והגבעות נותרה לו. ריקה, פראית, עם מצוקים וגאיות, עצי זית ועזים, ליטופי רוח של אבק עתיק, וחופש. שם גם השיל את 'מוישה', ובחר לעצמו שם חדש. צדק. מה שלא קיבלתי מהעולם, אני לוקח לבד.

בבוקר הבא בניהו לקח אותו לשם. מערת המצורעים נראתה כמו פה שחור בתוך גולגולת שנתקעה בקיר של מצוק ענקי, גבוה־גבוה מעל ואדי האבנים הקטנות. אין דרך, אין מדרגות סלע. רק בחבל אפשר להגיע מלמעלה. ככה הורידו לשם את המצורעים, ככה שלשלו להם אוכל. צדק ובניהו חיברו את היתדות, קיבעו את החבלים, וגלשו שלושים מטרים למטה. המערה הייתה עצומה. על הקירות היו חרוטות כתובות רועדות בעברית עתיקה ונואשת. בעומק היה פתח קטן, טרי, שבניהו חפר, והפך למחילה שהובילה לחדר סודי. בניהו זחל פנימה בקלות, אבל צדק נתקע עם הכתפיים. הוא הלך עם העין אחרי האור שיצא מהפנס של בניהו. זה היה בדיוק כמו שבניהו אמר. תיבה גדולה מזהב. שני מוטות נשיאה תחובים בלולאות נחושת בשני הצדדים, ועל המכסה שני מלאכי אריות מכונפים. "מחר נביא כמה חבר'ה", בניהו לחש לו מבעד למחילה, "נגדיל את הפתח וניקח אותו אלינו".

צדק הסתובב וברח אל האוויר החופשי. הארון הפחיד אותו הרבה פחות מהאוויר הרע של המערה, שאף אחד לא העז לבקר בה, לא הערבים, לא מטיילי הישיבות החיוורים שניצלו את חופשות בין הזמנים להרפתקאות מטופשות, ולא החברים שלו, עשרים־שלושים אנשים, זה כל הזמן השתנה, שגרו בכמה אוהלים שפורקו והוזזו ממקום למקום, לפי המרעה, לפי הצבא שבא להפריע, לפי החשק. כולם אמרו שנגיפי צרעת לא מתים אף פעם, והם יכולים לישון ולהתעורר גם אחרי אלפיים ושש מאות שנה, מאז החורבן הראשון, זה שירמיהו אמר שיקרה, וצדקיהו לא רצה לשמוע.

********************

המאהל שלהם היה עכשיו על גבעת הכדים. שטח מישורי קטן במעלה מתלול שהשקיף אל הרי אדום, בצד השני של הירדן. האנשים הלכו למעיין, צדק התחיל לזוז איתם, נעצר, וזרק את המגבת על ארגז התחמושת. אחר כך, החליט. נמאס לו מהמבטים. בהתחלה זה היה מענג, האישונים שלהם גדלו כשלא הצליחו להזיז את העיניים מהגוף הגדול והאיבר העצום שמחובר אליו. פעם, בזקפת בוקר, צדק ראה שהוא גדול בהרבה ממפתח כף היד שלו, מקצה הזרת לקצה הבוהן. זה שימח אותו, כמו הגובה שלו, הגוף הגדול, השרירים, אבל פעם כולם היו באותו גיל, בני שבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים, עכשיו הוא בן עשרים ושמונה, יש הרבה חבר'ה צעירים מאוד, למה לבלבל אותם, למה להכניס להם תסביכי נחיתות לראש.

שלושה סוסים הגיעו בדהרת קצף. הייתה המולה. על אחד האוכפים היה מוטל עומרי, מת. "הפלנו להם את הזיתים", אברם סיפר בהתנשפות, "ואז הם יצאו מהמטע כמו שדים, אולי חמישים, עם סכינים, ומוטות, וזה מה שקרה".

"אתה מגזים", אשר אמר בשקט, "הם היו עשרה, אולי פחות, אבל הם התרוממו מתוך בורות חפורים והפתיעו. כולנו יכולנו למות שם היום". ריח חזק של בשר שרוף מילא את האוויר, האנשים שטיפלו בארוחת הערב שכחו את הבשר על גריל הברזל המושחר מחוץ לאוהל הגדול, והצטרפו למתגודדים. זה לא היה המוות הראשון, אבל זה היה עלבון, תבוסה. תגובות הזעם וההלם הצטללו לאמירה אחת. נקמה. הלילה. הם הביטו על צדק. הוא רצה להגיד כן, בטח, נבוא עליהם כמו רוחות הגיהינום, אבל בניהו הקדים אותו. אני מציע שנחכה, לחש, ספר להם מה מצאנו.

שליפת הארון התארכה. אחרי שהזיזו אותו מהחדר הסודי אל האולם הגדול של מערת המצורעים, התברר שהוא כבד מדי. אין מספיק חבלי סנפלינג כדי להעלות אותו אל המצוק. רק אחרי שבוע הוא הוצג לכולם, ליד האוהל הגדול. ירח מלא עלה ממזרח, ענקי, אדום, וצבע לכולם את העיניים הנוצצות. "עכשיו נעשה את זה", צדק עמד על סלע שהוסיף לו ממדי נפיל, "הלילה".

מרכבה קטנה, פלטפורמה עם שני גלגלים נקשרה לסוס של בניהו, הארון הוצב עליה, והם יצאו בשעטה קלה. תושבי מזרעת ג'אברא, חווה קטנה בשוליים המערביים של חברון, לא יכולים לספר מה קרה, כולם, משפחה מורחבת של שישה גברים, שלוש נשים וחמישה ילדים, נהרגו בשיסוף חרבות ושריפה גדולה. אבל סרטון הווידיאו שזכריה צילם הטריף את העולם. רוכבים יהודים, עם חרבות, מסתערים על כמה חושות, ומאחוריהם ארון הברית. הייתה סערה, העיתונים השתוללו, הטלוויזיה השתגעה. הכנסת כונסה לדיון דחוף. דאעש, הם זעקו, דאעש יהודי. ארכיאולוגים התייחסו לארון. אמרו שזה זיוף, מה פתאום כמה חבר'ה מצאו את זה. אבל אחרים הזכירו להם את המגילות הגנוזות, שרועה ערבי גילה במקרה, ואת העיר טרויה שחפר אחד, שלימן, שלא היה היסטוריון, סתם סוחר שקרא את ה'איליאדה', החליט להאמין להומרוס, וככה החזיר לעולם את העיר האבודה.

********************

גבעת הכדים פונתה. החיילים שבאו להרוס מצאו שם רק אסכלה שרופה, מחראת שדה מרוחקת, כמה כדורי רובה וארבע קופסאות של בשר משומר, עם תאריך תפוגה של העשור הקודם. הקבוצה והארון כבר היו במקום אחר. בתוך השטח של הפלסטינים, אלה שכולם כינו שטחי איי הג'יפ, והצבא לא נכנס לשם. "אין לך ברירה", בניהו אמר לצדק, "או שאתה הולך עם ידיים באוויר ונכנע לנבלות, או שאתה עושה את הדבר היחיד שאתה יכול. הגיע הזמן, לא?".

צדק הביט על הפנים הצרות והמנומשות של בניהו, על הגוף הקטן והנחוש שלו ועל הכרכרה שכוסתה בשטיח גדול, כי האנשים פחדו להביט על הארון. פתאום הבין את כל השופטים האלה מהתנ"ך, שלא רצו שליחות, לא כתר, לא הנהגה. עשר שנים שהוא חי כאן, על הגבעות וההרים, מסתובב עם הסוס, עם העזים, רוחץ במעיינות, צוחק עם האנשים בלילות הסיפורים ליד המדורה, מתכתש עם הערבים. שום דבר לא דומה לחיי הנעורים והחופש. הם היו הם, והיו כל האחרים, גמדים קטנים מתחת להר הלגלוג והתיעוב. השוטים שיושבים בערים הגדולות במערב, האנשים ביישובים הקטנים שמאמינים כי עיתון וקפה של בוקר מול חלון המטבח בארץ האבות הופכים אותם ללוחמי שחרור ותקומה. הילדים שלהם סוכני ביטוח, עורכי דין ואפילו סטארטאפיסטים, כולם אוהבי ארץ ישראל שלא עושים כלום בשבילה.

היו גם החיילים שהסתובבו בעייפות, מחפשים כל תירוץ למנוחת רביצה. והיו הערבים. אויב טבעי, ברור, שרצו את הארץ הזאת כמוהם. כאן לעולם לא יהיה שלום בית. כאן אף אחד לא יסכים להיות דייר משנה. לפעמים היו גם בנות. הן היו מגיעות מהאולפנות, מקריית גת, מבית שמש, מכל מיני מקומות, באות לתקופה, מתערות קצת, ועוזבות בימי החורף הקרים, עם זיכרונות וגעגוע. עכשיו זו הייתה תהילה, בת דודה רחוקה של בניהו, גבוהה, רצינית, עם שיער חום ארוך, ששכבה איתו בלילות, בקושי זזה על המזרן הגדול, ורק לפעמים אמרה "אלוקים, אלוקים" בקול רפה כאילו היא נהנית, אבל צדק לא האמין. בהתחלה בכלל רצתה לעזוב אותו ואת הקבוצה, הם לא היו דתיים מספיק בעיניה, לא רוחניים. מעט מאוד מהם התפללו או הניחו תפילין. היא רצתה לעבור לקבוצות של הצפון שהתעסקו עם קבלה, השבעת מלאכים ורחיצה בעירום בלילות ירח. אולי בניהו צודק. אולי זה הזמן. הוא הכי מבוגר שם. הנעורים מוכרחים להסתיים. הנעורים והחופש. ואם יסכים, תהילה בטח תישאר.

הממלכה הוכרזה בתוך מערת אור לפידים. צדק עמד ליד הארון הגלוי. בניהו החזיק בכתר הקטן, חוט ברזל שכופף למשולשי הילה – תהילה ציפתה אותו בזהב אצל הצורף בעיר העתיקה – ושלח יד קצרה למעלה. צדק לא הרכין צוואר, וכמו נפוליאון בשעתו לקח את הכתר ושם אותו בעצמו על הראש. "הקמנו את הממלכה", האנשים בלעו את המילים, "ממלכת היהודים במזרח התיכון". מישהו מלמל שזה יוצא ראשי תיבות משונים, מהב"ה, אבל בניהו סיכם. "לא נורא, ממילא כולם יקראו לזה 'הממלכה'". תהילה התנדבה לתפור את הדגל. רקע שחור, ובאמצע, בנגטיב לבן, באותיות תנ"ך, המילה 'יהוה'. כמו ביום הראשון של הבריאה, שמתוך החושך יצא האור הגדול. מתחת לכיתוב, ברקמת זהב, היה הארון. "אלוהים חזר", צדק הניף את החרב הדמשקאית המעוקלת שלו, "מי יוכל עלינו".

"אלוקים", תהילה תיקנה בשקט, "אסור להגיד איך שאמרת".

צדק ידע שהיא טועה. אני יהוה אלוהיכם, כתוב, אלוהים זה בכלל תפקיד, לא שם. הוא בטח מתעצבן שפונים אליו במין שם חיבה כזה, אלוקים. זה נשמע כמו שמוליק. צדק אף פעם לא הרשה שמישהו יפנה אליו ב'צדי'. הוא הביט על תהילה ושתק. שתחשוב מה שהיא רוצה. האנשים יצאו להתארגן על הנשקים, על הסוסים ועל שלושת הג'יפים שסחבו מהבסיס של ההנדסה, להתכונן לפשיטת הבוקר.

********************

הרבה התקפות היו מאז אותו שחר, כשעדר הסוסים עלה על בית סוואר, עם כרכרת הארון, עם חרבות, עם המקלעים שירו מהג'יפים, עם פצצות הזרחן שעפו מתוך מרגמת השישים מילימטר ושרפו את האנשים שניסו להימלט. תשעים ערבים נהרגו שם. הראשים שלהם נערפו ושופדו במרומי כלונסאות שנתקעו לאורך השביל שהוביל אל הכפר. הסרט שעלה לרשת יצא נהדר. פרשי החרבות, הסוסים, דגל יהוה וכרכרת ארון הזהב. אחרי יומיים נטרפו הראשים כולם בידי נשרים ועורבים. בפעמים הבאות הם כבר טבלו ושימרו אותם בתוך שעווה מומסת. היו הרבה פשיטות. על כפרים, על פרברי ערים, על מבואות חברון. שדרות הראשים הערופים התחילו למלא את מרחבי יהודה ושומרון.

היו כינוסים באו"ם, והיו נחילים של נערים שעזבו את יישובי הנוחות, את הישיבות, את בתי הספר החילוניים, ובאו להצטרף. גם מבוגרים הגיעו. גם מתנדבים מחוץ לארץ, נוצרים ויהודים. היו עצרות ענק של אוונגליסטים באמריקה. יום הדין הגיע, הם קראו, כולנו עם הממלכה היהודית. היו גם הפצצות של מטוסים שפגעו בשני גשרונים ומחסן תחמושת. אולפני הטלוויזיה רעדו מהצעקות, אבל תהלוכות הלפידים בערים הגדולות, עם דגלי הממלכה, היו שאגות פורקן ותמיכה. צדק, צדק, צדק. סוף־סוף אנחנו מרימים ראש, צעקו שם, יחי אלוהים, יחי המלך. ראש הממשלה, רציני וחמור, דיבר לעם ולעולם, באנגלית ובעברית. עושים כל מה שאפשר כדי לעקור את נגע הטירוף. "זה לא קל, זאת ארץ פראית, זה לא עניין של יום או יומיים. תראו מה קורה מעבר לגבול, מי לא מנסה לחסל שם את קומץ המטורפים. רוסיה, אמריקה, איראן, עיראק, אנגליה, צרפת, חצי עולם יורד עליהם, והם עוד שם".

באחת ההתנגשויות עם הצבא, ליד בית אל, פלוגת צנחנים נמלטה. במפגש אחר, מחלקה של הנחל החרדי הרימה דגל לבן, והצטרפה אליהם. הם לא היו היחידים. חמשת אלפים חיילים נטשו את הצבא, ועברו עם הנשק. בניהו אמר לצדק שטייסת שלמה ברמת דוד סירבה לצאת לגיחת הפצצה נגדם. אחרי שלושה חודשים של פשיטות והרג, שריפות וכלונסאות הראשים, הגיעה ההתקפה על בירג'ין. חורף. גשם קדמוני. אגרופי ברד הלמו מתוך הענן השחור. הם רק ישבו על הסוסים בחצי מעגל מסביב לכפר, ארבע מאות איש, הארון על תלולית מאחוריהם. רעם הנפץ נשמע כמו אלף מטענים, וראש ההר התמוטט וקבר את הכפר. ואז, יצאה השמש. זה אלוהים, ארץ ההרים זעקה בערבית, אין מה לעשות. הדרכים לירדן התמלאו בשיירות פליטים. החיילים של צדק לא מרחמים על אף אחד, הם אמרו זה לזה במנוסת המילוט, אין מי שיגן עלינו. תושבי עג'ורייה שליד רמאללה ביקשו להתייהד. בניהו אמר מה פתאום, אבל צדק הכריע. למה לא, פסק, אלוהים חזר, והוא חזר לכולם. בנוצרים הפסיקו לגעת. הם בעצם רק עוד זרם ביהדות, צדק אמר, ועכשיו הם בני ברית שלנו.

חמישה חודשים אחרי שהממלכה קמה לא נותר ערבי אחד בין הירדן לים. אפילו אלה שגרים בישראל התחילו לעזוב. הוא לא יעצור בג'נין, הם אמרו על צדק, הוא יגיע לכל מקום, ממילא כל היהודים איתו. בניהו התחיל להתנהג באופן משונה, ההשתחוויות שלו היו קלות מדי, כמעט אגביות. תהילה אמרה לצדק שהיא מריחה בגידה, שאולי בניהו שתול, וכל מה שעשה היה בשביל הנבלות מירושלים, כי מדינה לא יכולה לגרש, אבל ממלכה מורדת ומתפרעת עושה להם את העבודה השחורה, כמו שבן־גוריון המציא פעם את המאה ואחת, ואמר שאין לו מושג מי אלה. אולי ככה בניהו המציא בשבילם את הממלכה. ואולי הארון באמת מזויף.

אז מה. הוא ממילא חשד בו. וגם בה, בגלל השתרעות האבן שלה על המזרן, וה"אלוקים" הרפה שהיא פולטת, ותמיד שנייה אחת אחרי שהוא נרעד בתוכה, כדי לרצות את הגבריות שלו. אז מה. לבבות מתהפכים. נאמנויות מוחלפות. למי יצייתו, למלך שגירש את כל הערבים, או לאיתן מהשב"כ? אפילו אם זה נכון, והם מתכוונים לעלות על הארץ הריקה עם כל האוגדות שלהם, זה עדיין יעלה בהרבה מאוד דם, לא ברור מי ינצח בסוף, וזה לא יפתור כלום. הם תמיד חושבים קטן מדי. הערבים עזבו, נכון, אבל הארץ ריקה כמו ג'ריקן שרק העבירו את התכולה שלו למכל אחר, ושמו מאחורי הדלת, ליד המדורה הגדולה. הערבים עדיין קרובים. הם בירדן, באוהלים שהקימו להם ליד מחנות הפליטים, והם לא יוותרו לעולם. אם הם שלחו אליו את בניהו, כדאי שיסביר להם.

"אנחנו הולכים מזרחה", הוא הודיע ליועץ שנכנס אליו אחרי שבנימין המתכופף יצא, "על הערבים שברחו לשם. אלה מעכשיו, ואלה מארבעים ושמונה. על כולם. עם הסוסים ועם הארון. נעיף אותם צפונה, לסוריה, ונמשיך לרדוף. עד שיימלטו לטורקיה, לאירופה. לגרמניה. נגמור את ההחלפה. במקום השישה מיליון שהם לא רצו, נכניס להם את הישמעאלים". המבוכה על הפנים של בניהו התחלפה בהארת הבנה. הוא הוציא את הטלפון, הניד את הראש והסתובב במהירות ליציאה. צדק עצר בעדו. "לא מפנים אליי את התחת. גם לא אתה. תשתחווה. לא ככה. ככה. ותדאג שזו תהיה הצורה היחידה. מי שישתחווה אחרת, ייכנס לבור". זה לא היה דימוי. ליד המצודה היה בור ענקי, ולשם זרקו את החוטאים, את הפושעים, את המתרשלים ואת הנרפים.

"אז אתה לא מתכוון לצעוד לירושלים?".

"לא", צדק שיקר. זה יקרה מאוחר יותר, בשלב הבא, אחרי הניצחון הסופי. "מתי אמרתי לך משהו כזה?".

האולם היה ריק. הזקיפים לא יכניסו אף אחד, גם לא את תהילה. אז מה אם הארון מזויף. בכל מקרה, יש לו מפה. המקובל בישיבה אמר להם שאלוהים מקשיב יותר לנשים, כי האביונה לוקחת אותן לשמים. הוא בחן את התרשים הרפואי שתלה על הקיר של הורדוס, מערכת המין והרבייה הנשית, והתמקד במיקום של נקודת הג'י. God spot, לחש בלי קול, הנקודה של אלוהים.

הוא יגיע לשם הלילה, על המזרן. תהילה תהיה מוכרחה לזוז בתוך פיתולי העונג שילכוד אותה. היא תנוע תחתיו בפראות, בהתמסרות טורפת, ותסתחרר בתוך האושר שככה מנסיק אותה. הלילה היא כבר לא תמלמל את ה"אלוקים" הרפה שלה. הלילה היא תצעק "אלוהים, אוי, אלוהים שלי". הוא יחבק אותה, ילחש את המילים הנכונות אל המחילה שנפתחה לשמים, ובבוקר יצא למלחמה.

.

איור: מיטב מובשוביץ

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף