נסיגה לגבולות 67': על הידרדרות מעמד הבמאי ההוליוודי // יאיר רוה

0

כמה שבועות אחרי תחילת צילומי 'חלף עם הרוח' פוטר במאי הסרט ג'ורג' קיוקור, כך נזכר לאחרונה אחד ההיסטוריונים של הוליווד. הפיטורים, הוא סיפר, קרו בעקבות לחץ שהפעיל כוכב הסרט קלארק גייבל על מפיק הסרט דיוויד או.סלזניק לאחר שהרגיש כי קיוקור מקדיש זמן רב מדי לשחקנית ויוויאן לי וקצת מזניח אותו. קיוקור, אחד הבמאים הגדולים בתולדות הוליווד, פוטר, ובמקומו הובא ויקטור פלמינג. לו היה טוויטר ב־1939 אפשר רק לדמיין את התדהמה ואת כמות הבדיחות שהיו רצות ברשת, שכן חודשים ספורים לפני כן קרה דבר כמעט זהה: ריצ'רד תורפ פוטר מבימוי 'הקוסם מארץ עוץ' שבועיים לתוך הצילומים בעקבות חוסר שביעות רצון מצד האולפן מהחזון שלו לסרט. וכאן מתחיל משחק כיסאות הוליוודי: קיוקור נשכר להעמיד את הפקת 'הקוסם מארץ עוץ' על הרגליים, וכשעזב את ההפקה כדי לביים את 'חלף עם הרוח' – הוא העביר את שרביט הבימוי לידי לא אחר מאשר פלמינג. פלמינג נטש לפני סיום הפקת 'הקוסם מארץ עוץ' (והוחלף על ידי קינג וידור), כדי להחליף את קיוקור, כאמור, ב'חלף עם הרוח'. וכך, פלמינג – שנותר במאי אלמוני למדי עבור רוב הקהל – מצא עצמו חתום באותה השנה על שני סרטים שיהפכו ליצירות מופת נצחיות.

הסיפור על קיוקור צף מחדש בחודש שעבר בעקבות הפיטורים של צמד הבמאים כריס מילר ופיל לורד מהסרט 'האן סולו', ספין־אוף לסדרת 'מלחמת הכוכבים', על ידי נשיאת אולפני לוקאס פילם קתלין קנדי. לכאורה, עוד סיפור ששמענו כבר לפני 80 שנה, אלא שכאן מדובר בסיפור שונה: הפיטורים הגיעו אחרי חמישה חודשי צילומים, חודש בלבד לפני סיומם. כשבמאים מתפטרים/מפוטרים, זה קורה בדרך כלל בתחילת הצילומים, כשהבמאי והאולפן מבינים שהם לא מסתדרים או כשאנשי האולפנים מאוכזבים מאיכות עבודת הבימוי ועדיין יכולים לספוג את עלות החלפתו באחר, או בתרחיש הנפוץ יותר – במהלך העריכה. אבל חמישה חודשים אחרי תחילת הצילומים? כזה דבר – ככל הידוע לנו – מעולם לא קרה.

כשמצרפים מקרים דומים מהעבר הלא רחוק, כמו עזיבתו של אדגר רייט לפני תחילת צילומי 'אנטמן' ועזיבתה של ברנדה צ'פמן מהסרט 'אמיצה', על רקע חילוקי דעות מקצועיים, אפשר להתחיל לתהות אם אנו עדים לתהליך שבו המפיקים הפסיקו לחשוש מבמאים בעלי שם, מוניטין והצלחה, ומנסים להחזיר לעצמם את השליטה. ואם כך הדבר, חוזר גלגל הקולנוע האמריקאי 50 שנה לאחור.

כל מי שנולד אחרי 1967 גדל לתוך עולם שבו במאים הם כוכבי קולנוע לא פחות מהשחקנים. עד אז היו הבמאים בעיקר משרתיהם של האולפנים. תפקידו של הבמאי הסתכם בדרך כלל בניהול ימי הצילום והדרכת הצלמים. רק במאים מצליחים בצורה יוצאת דופן, כמו אלפרד היצ'קוק, ג'ון פורד ופרנק קפרה, קיבלו את הזכות ליזום את הסרט, ובעצם להפיק אותו ולא רק לבצע את הצד הטכני. קריסת שיטת האולפנים ההוליוודיים בשנות ה־60, במקביל לנוכחות ההולכת וגדלה של הבמאים האירופאים, גרמו למהפך במערכת היחסים בין האולפן לבמאי. בעקבות סרטים כמו 'בוני וקלייד', 'הבוגר' ו'הסנדק', מי שהפך למותג היה הבמאי ולא האולפן. הלכנו לסרטים של קופולה, סקורסזה וספילברג, לא לסרטים של אולפני יוניברסל, קולומביה או וורנר. אמנם האולפן נותר בעל הממון והחזיק בזכויות היצירה, אבל המחשבה שבמאי יפוטר מסרט נראתה לא הגיונית. הסרט היה שייך לבמאי – אם לא מבחינה משפטית, ודאי מבחינה אמנותית ותדמיתית.

הוליווד 2017, במידה מסוימת, חוזרת לשיטת האולפנים הקלאסית. שימו לב למקומות שבהם יש הכי הרבה פיטורים: 'אנטמן' של מארוול, 'האן סולו' של לוקאס פילם ו'אמיצה' של פיקסאר (שפיטרו עוד קודם לכן את הבמאים המקוריים של 'רטטוי' ו'צעצוע של סיפור 2'). לכאורה, המשותף בין כל האולפנים האלה הוא העובדה שכולם מצויים בבעלות תאגיד דיסני, אבל זה לא העניין. פיקסאר עם סרטי האנימציה שלו, מארוול עם סרטי גיבורי העל שלו ולוקאס פילם עם סרטי 'מלחמת הכוכבים' שלו הם הדבר הכי דומה לאולפנים ההוליוודיים של שנות ה־30 – כל אחד מהם התמחה בסוג מסוים של סרטים, ובראשו עמד בוס כל־יכול שקבע איך ייראו סרטי החברה.

למעשה, הכתובת הייתה על הקיר: מארוול ולוקאס פילם התנהלו באופן ערמומי שגרם לכולם לפספס את המניעים הנסתרים. הם שכרו במאים שזכו להצלחה ולתשואות בעיקר בזכות סרטי פסטיבלים, עצמאיים, קטנים ודלי תקציב. הרענו להם על כך, שמחנו שהאולפנים מכירים בכישרונות של במאים מקוריים בתחילת דרכם ולא פונים לטכנאים ותיקים ונטולי אישיות. מארוול, למשל, הפקידו את 'שומרי הגלקסיה' בידי ג'יימס גאן, שהגיע מעולמות הטראש והאימה; העניקו את 'דוקטור סטריינג" לסקוט דריקסון, שביים אף הוא סרטי אימה קטנים; הטילו את מלאכת 'ספיידרמן: השיבה הביתה' על ג'ון וואטס, שפרץ עם סרט קטן בשם 'ניידת משטרה' בפסטיבל סאנדנס; והרשימה עוד ארוכה.

בכל פעם ראינו ותמהנו: איך יתמודד במאי של סרטים קטנים, תקציב זעום ושחקנים צעירים עם עבודה על סט עצום למשך חצי שנה עם תקציב של מאות מיליוני דולרים וכוכבי־על? איך עוברים מניהול חנות בעיירה קטנה לניהול קונגלומרט בינלאומי? ובכל פעם צהלנו, כי היינו בטוחים שזה שדרוג למהפכת שנות ה־60 – במאים שבאו מהעולם העצמאי, סיכנו את עצמם ביצירת סרט אישי, עשו משהו יוצא דופן, ועכשיו מתבקשים להגשים את החזון שלהם בפרויקט מסחרי. היה נדמה שזה מצב שבו כולם זוכים: האולפנים רוצים את הכישרון הצעיר, שרוצה מצידו לעשות אקזיט ולהפוך למיליונר. ובאמת, בלי ציניות, זה עבד לא רע לכולם.

אבל הפיטורים של אדגר רייט ושל מילר ולורד חושפים את המתרחש מאחורי הקלעים: כדי להיכנס בשער האולפנים הממותגים ולנעוץ רגל בסדרות הקולנוע המצליחות ביותר כרגע, נדרשים הבמאים לא פעם גם להשאיר את האגו ואת הייחוד שלהם בחוץ. במקרה של מילר ולורד, הם כנראה נתבקשו להשאיר מאחור גם את חוש ההומור שלהם ששימש אותם בשני להיטי הענק המבדרים 'סרט לגו' ו'רחוב ג'אמפ 21'. מן הסתם הניחו השניים שזה בדיוק מה שרצו מהם – צחוקים וכיף. וזה ככל הנראה מה שחשב גם אדגר רייט, שהגיע ל'אנטמן' אחרי 'מת על המתים' ו'שוטרים לוהטים', שני סרטים שעושים צחוק מהז'אנרים שלהם. והנה מתגלה הפרצוף האמיתי של האולפנים: הם לא באמת מוכנים שיצחקו על חשבונם, לא באמת רוצים את הבמאים שיבואו לנער את המותג ולא באמת מעוניינים בבעלי אגו שיחשבו שהם גדולים יותר מהמותג שבתוכו הם פועלים. האולפנים רוצים פועלים חרוצים. מוכשרים, אבל כנועים. ואין יותר "מוכשר, אבל כנוע" מאשר רון האוורד, שהוזעק לטפל בבלגן שהשאירו אחריהם מילר ולורד. האוורד הוא בדיוק ויקטור פלמינג של ימינו.

מבחינה תדמיתית, מארוול, פיקסאר ולוקאס פילם, האולפנים שעובדים בשיטה הכי דומה לזו של הוליווד הישנה, צודקים: אנחנו לא הולכים לסרטים שלהם בעקבות במאי כזה או אחר, אלא הולכים לסרט החדש של מארוול (או פיקסאר, או 'מלחמת הכוכבים'). האתגר האמיתי של הבמאי כיום הוא להיות משרתם של לא מעט אדונים – האולפן, המפיק, הכוכב – ועדיין להישאר נאמן לעצמו, למצוא בתוך העבודה המערכתית את קולו הייחודי ולהביא אל המסך את הרגישות שלו. כמו הבמאים הגדולים של סוף שנות ה־60 ואילך.

אפשר להסביר דרך אותו עניין את בעיות הייצוג בהוליווד, כמו היעדרם של במאים שחורים ושל נשים במאיות מסרטי אולפנים ענקיים. איך ייתכן, למשל, שקתלין קנדי, אחת הנשים החזקות בהוליווד, לא לקחה במאית לאף אחד מסרטי 'מלחמת הכוכבים'? ולמה איימי פסקל, נשיאת אולפני סוני, לא לקחה אישה לבימוי סרטי 'ספיידרמן'? יכול להיות שכאן מסתתרת התשובה: נוכחותם של במאי שחור או במאית עשויה להיות בעלת משמעות פוליטית, וזה כבר משהו שראשי האולפנים לא יכולים לסבול. המותג חייב להיות מעל לכל – והם לא יאפשרו לאיזו אג'נדה חברתית שולית להאפיל עליו.

צילום: thinkstock

שתף