נדב איל: האסון בנפאל והישראליות הגידמת

0

זה היה אסון נורא, סערת השלגים ברכס אנאפורנה בנפאל. בניגוד למה שהשתמע בתקשורת שלנו, לפחות 40 מטיילים נהרגו. כמובן שאילולא היו שם ישראלים, מהדורות החדשות אצלנו לא היו מאזכרות את זה במילה. אולי voice (ידיעה קצרה, להבדיל מכתבה מלאה, בלשון הטלוויזיה) ורק אם זה היה יום משעמם במיוחד בחדשות. אבל ישראלים נהרגו שם. קפאו למוות. חלקם נעדרו עד שנמצאו גופותיהם. הטרגדיה, הדרמה, הטראומה. הכותרות הראשיות.

הדרך בה הסיפור הזה סופר והתפתח, מעידה הרבה על השיחה הישראלית. על התהומות בין קלישאות ובין מציאויות ועל כל מיני עיוותים קטנים שחודרים וחורכים את השפה שלנו. הרי אסונות אזרחיים אינם בדיוק כוס התה שלנו, בואו נודה על האמת. פיצוץ בלון גז, קריסת גשר או אסון תיירותי הם לא האנזים שמתחבר לתאים הקטנטנים שהם החברה הישראלית. עיסוק בטרגדיות כאלה מאפיין חברות נורמליות שלא מצויות במצב בין־מלחמתי באופן תמידי. האסונות האלה מביכים אותנו, משבשים אותנו. הם מזכירים לנו שהטרגדיות של חיינו לא נובעות מהסיפור הגדול של ההרפתקה הלאומית. הן נובעות מצמיג משופשף על כביש הערבה, משסתום לקוי שהותקן בגלל שוחד קטן, מחוסר זהירות בעבודה. מהיום־יום, ולא מהנפיחויות של קלישאותינו.

הדבר הראשון שמאפיין את הביטוי התקשורתי הוא ההלם המזויף, התדהמה אפופת היגון. אסונות בטרקים אתגריים הם דבר נפוץ בעולם, ואסונות באזור ההימלאיה במיוחד (כן כן, למרות שהטרק הזה נחשב בטוח יחסית). זה לא אזור משולל סופות שלגים, והמטיילים – אנשים צעירים אך נבונים ובוגרים – לוקחים על עצמם את הסיכון הקטן הזה, שעלול להתממש. הערך החדשותי הכבד בידיעה היה כמובן ההמוניות של האסון, אך ההמוניות הזו לא עניינה אותנו. אותנו עניינו הצעירים הישראלים. זה מובן במידה רבה; הרי כל תקשורת היא מקומית, בסופו של דבר. אבל בין מקומיות ובין פרובינציאליות הפער קטן ונחצה כאן לגמרי.

המתווה דומה בכל האירועים האלה. מתחילים הסיפורים מהשטח. הסיפורים האלה הם קובץ די מתסכל של עדויות שנחתכו וצומצמו לצורכי הסיקור החדשותי. התוצאה היא לא קוהרנטית. איפה היו המטיילים שנספו, בדרך למעלה או למטה? כמה מהם נשארו בבקתה? האם לחלקם הייתה אפשרות כזו בכלל? האם המדריכים הנפאלים אכן נטשו?

לשאלות האלה אין שום תכלית כי התכלית היא, רוב הזמן, "הקלקות". התכלית היא למצות את האסון ב"ידענו שאנחנו הולכים למות" או ציטוט דומה לזה. ציטוט שיביא הקלקות. זה דבר מובן; אבל זה לא מצטרף לאיזה סיפור נהיר. פשוט לא היה אפשר להבין בדיוק מה קרה. אפשר היה לקרוא שורה של ציטוטים חותכים, עצובים מאוד, שלא הצטרפו בדיוק להסבר.

והאמת שאין על מה להלין. בתוך האסון והבלגן והקטסטרופה, שאין בהם שום דבר לבד מאסון ובלגן וקטסטרופה, יש רצון של הניצולים ושל החברה ושל התקשורת ליצור מיתוס של גבורה. קראתי הרבה סיקור על האסון בעולם, אבל בשום מקום לא ראיתי הבניה כל כך מסודרת ומכוונת של מיתוסי גבורה מכוונים, מגושמים ולמרבה הצער לא תמיד מדויקים. במשך ימים שמענו שאחד ההרוגים סחב על גבו את תמר אריאל, עד שהוא עצמו קפא למוות. אחר כך היה סיפור הגבורה של ניצולה שהיא שהמריצה את חבריה, כולל אלה שמתו, להמשיך ללכת. השתמע ממנו שבזכותה החברים ניצלו.

מהו הצורך שלנו לבנות סיפורי גבורה כאלה? למה כל כך קשה לנו להתמודד עם אסון, שהוא בפשטות – אסון? למה רכס אנאפורנה בנפאל חייב להפוך לשיר על גבעת התחמושת?

ויש שיגידו – מה רע בזה. ובכן, יש בזה רע. הכישלון מפוצה על ידי הגבורה; רק שכאן לא היה שום כישלון. אלה לא מנהרות בעזה שאליהן לא התכוננו. או נגמ"ש שהוכנס לשג'אעיה בניגוד להוראות. זה אסון טבע. מזג אוויר עם תוצאה נוראה לחיי אנוש. הצורך בגבורה במקום בו יש רק קטסטרופה גדולה מסמל איזו ילדותיות גידמת כזו. היא איננה יכולה להושיט יד של חמלה לאסון ולקורבנותיו בלי לחפש את מאיר הר־ציון האורב בחשכה למחבלים.
וכמובן יש פה חוסר רגישות גדול. כזה שהוא ישראלי מאוד. אי אפשר לשפוט את הניצולים. אפשר לשפוט בהחלט את דיבוריהם בתקשורת. מי שניצל מאסון כזה אל מול אחרים שנספו כדאי שיחשוב היטב על מילותיו. הורים ומשפחות יחשבו שנים ועשרות שנים על כל הברה. ינתחו כל עדות. מסלולי חייהם המסויטים יקבלו כיוונים ותפניות בגלל מילה אחת שלא נאמרה במקום. ונאמרו כל כך הרבה כאלה. ההורים הישראלים הגאים שסיפרו ל־ynet שבתם אמרה להם ש"ניצלה בגלל החינוך שלהם". זאת אומרת, אלה מילים נעימות לאמא ולאבא ואולי, מי יודע, הם חינכו את ילדיהם להישאר בבקתות כאשר סופות משתוללות בהימלאיה. אבל להורים האחרים אלה מילים כואבות וחדות כקרח. ילדיהם לא ניצלו. יש לי הרושם שחונכו באורח טוב לא פחות. ולפני שמספרים סיפורים על מסע אלונקה שבו לא משאירים אף חבר מאחור, עדיף לוודא שזה היה המצב. אפשר רק לדמיין מה חשבה והרגישה משפחתה של תמר אריאל ז"ל כאשר שמעה עדות של ניצול אחר שהסביר בפשטות שהיא נפלה שוב ושוב ועיכבה את הקבוצה והוא "קיבל החלטה" (שבאמת אי אפשר לשפוט) להמשיך הלאה. איכשהו גם ההחלטה הזו, שהיא אנטי־הרואית באורח מובהק, הפכה לסממן הרואי. העדות הזו סתרה לגמרי את הסיפורים שסופרו לפני כן. האם מישהו חזר למספרים? לכתבים או לניצולים?

לא. אנחנו נעים בין תהומות. מה זה חשוב מה נאמר אתמול. והוא עצמו, האם את העדות שלו בראיון סתמי ברדיו, עדות שמספרת סיפור אכזרי מאוד, האם לא עדיף לנצור?

ובכלל, מתי בכלל אנחנו נוצרים משהו.

ואז כמובן יש את חברת הביטוח. היא ממהרת להגיע לאזור. זה תפקידה, אגב. שילמו לה פרמיה. אך מסיבה כלשהי (מסחרית? חלילה!) היא חשה צורך להוציא הודעות לעיתונות ולעשות סיבוב שלם של יחסי ציבור. זה קצת לא נעים לומר, אבל אין ברירה: עושה רושם שהיא עשתה קצת פרסום לפוליסות האקסטרים שלה. אני כאן, לצדך, ענה לו החובש. סליחה, סוכן הביטוח.

זה קצת מזכיר לי את הסיפור שלי בפיגוע הטרור במומבאי. הייתי שם בלילה שבו כוחות הקומנדו ההודיים השתלטו על בית חב"ד במרכז העיר. העיתונאי אנשיל פפר ואנוכי פילסנו את דרכנו בין אלפי בני אדם והגענו למשלחת הישראלית, ובה אנשי ביטחון ומוסד, שציפו להיכנס לבית לראשונה. הם התירו לנו להצטרף. נכנסנו כאשר חוטי החשמל היו עוד חשופים, האוויר הריח מאבק שריפה והגופות היו פזורות. היינו עם הכוחות בפינוי. אחרי שיצאה המשלחת הישראלית, ההודים סגרו את הבית. חזרנו למלון וכתבנו את כתבותינו.

בבוקר פרסומן קראנו שנינו, פפר ואנוכי, כותרת גדולה בעיתון גדול: "כפותים, בתוך שלולית דם, עטופים בטלית“. המילים האחרונות בכיתוב רש"י כזה, תלמודי. היינו בבית בעת הפינוי, והיינו העיתונאים היחידים שם. שום גופה לא הייתה עטופה בשום טלית. זה כבר לא שינה; פיגוע הטרור הנורא עבר המרה לדימוי ישן – יהודים שנרצחו ונעטפו בטליתות על ידי חבריהם. זה דימוי של פוגרום. ראש הממשלה אהוד אולמרט, איש שאף דימוי פופוליסטי אינו זר לו, מיהר לפתוח את ישיבת הממשלה עם הדימוי הזה, שכולו היה כנראה המצאה גמורה של גורמים שטיפלו בגופות הקורבנות. אתם יכולים לנחש מי.

למה, בלב האנטישמיות ממילא של הטרור בבית חב"ד, מישהו היה חייב לשלוף את הפוגרום? את קידוש השם? את הטלית?
כי חייבים. אין לי מושג אם אחד הקורבנות באסון בנפאל אכן אמר במילותיו האחרונות את קידוש שבת. עבור משפחתו זה פרט מידע מרגש, חשוב ואמיתי. בשיחה הציבורית הוא משמש כדי לטפח את הסנטימנטליות המוגבלת שלנו. היא מוגבלת לא בגלל שהיא סנטימנטלית, אלא בגלל שהיא בנויה סביב קירות הזכוכית של הטראומות שלנו. חוסר היכולת להפנים את האקראיות של האסון. חוסר הרצון לומר בצניעות: באורח מקרי ניצלתי, אבל הייתי יכול למות. הדחייה ממתינות, מאורך רוח ומקור רוח, שבאופן מוזר שכחנו שהם בדרך כלל הבסיס האמיתי לגבורה. מה שנורא בשיחה שאנחנו מנהלים על אסונות כאלה איננו רגשנות יתר. מה שנורא הוא שעודף הרגשנות מסתיר סתם ריק גדול וחוסר חמלה אנושית נורמלית. כזו שאיננה תלויה בטראומות ובסיפורי הגבורה שאנחנו סוחבים על גבנו כמו שק פחמים כבד וקרוע שהולך ומשחיר אותנו עד שאנחנו מתמזגים עם הלילה הכללי.

רוצים לקרוא את המגזין השלם? הירשמו לקבלת גליון עד הבית

שתף