נא לא להאכיל את המוטציות // הטור של שי גולדן, מגזין 'ליברל'

0

מחקרים של חברות מדיה אמריקאיות, פוסט הבחירות האחרונות לנשיאות, מעריכים את שווי המדיה (חשיפה תקשורתית) שקיבל בחינם דונלד טראמפ ב־5 מיליארד דולר. יש גם הערכות חסר (3 מיליארד) ויש גם יתר (קרוב ל־10), אבל 5 ביליון (!) דולר הוא הסכום שהעניקה התקשורת האמריקאית בזמן אוויר ובאינצ'ים לאדם שעכשיו היא עושה כל שלאל ידה כדי לסלקו מהחדר הסגלגל.

הילרי קלינטון, לשם ההשוואה, זכתה בכרבע מזמן האוויר של טראמפ. רוצה לומר: מרגע שבו נבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות ועד בחירתו לתפקיד זכה טראמפ לארבע דקות טלוויזיה, ארבעה אינץ' בעיתון וארבע מילים באתרי האינטרנט על כל דקת שידור, אינץ' ומילה של הילרי. הנתון הזה מדהים, מכיוון שהוא חותר תחת הטענה של טראמפ כאילו כלי התקשורת חברו נגדו מתוך מטרה למנוע את בחירתו. כה עזה ומגובשת הייתה החבירה הזאת, עד שזיכתה את טראמפ בפי ארבעה זמן ויחס וקשב מיריבתו למרוץ. נכון, נכון, חלק בלתי מבוטל מהפרסומים היו "שליליים", אולם טראמפ – בדומה לנתניהו, אצלנו – ידע, מעשה לוחם ג'ודו מיומן, לרתום את האנרגיה של היריב לטובתו, וככל שספג פרסומים שליליים, כך באופן אירוני התחזקה טענתו כי הניוז הם פייק וכי הוא נרדף על ידי התקשורת משום זו אינה רוצה לשמוע את "האמת", ובטח לא לתת לה ביטוי בבית הלבן.

הסנטימנט הציני – והמעט בנאלי, גם אם מדהים, במידת יעילות פעולתו על צרכן התקשורת – עבד הרבה מעל למצופה. ומה שהתחיל כקוריוז שבו אתרי החדשות נהנים לדוש, משל היה מדובר בידיעה אזוטרית שתכליתה להצהיל ולהצהיב את החדשות, הפך למציאות מסויטת, שסופה בהזיה שהיא ישיבתו של האיש הזה בבית הלבן.

הסנטימנט העיקרי בקרב רבים מאנשי התקשורת, בארץ ובעיקר בארה"ב, נחלק לשניים:

  1. הכאה על חטא, על קוצר הרואי ועל אוזלת היד בהבנת הלך הרוח הציבורי (כולל סטירה עונתית מתבקשת בפני הסוקרים).

 

  1. דרישה פנימית לחשבון נפש, שתבע הציבור המנצח מכלי התקשורת, כמו גם שינוי מדיניות הסיקור, כך שזו תתאים להלך הרוח "האמיתי" של הציבור.

התקשורת, כמובן, אינה עושה דברו של ההמון, ותפקידה אינו לקלוע לאיזה אמצע קולקטיבי, או לעמוד לצידו של רוב ציבורי. תפקידה לסקר את המציאות, מתוך הכרה שזו מוטה ממילא, מתוך ניסיון להעניק לצרכן התקשורת כלים לבחון את המציאות מבעד לעיניים פרשניות עצמאיות. הדרישה של מה שמכונה "הימין", אם בישראל ואם בארה"ב ובמספר מדינות נוספות, מהתקשורת להתאים עצמה לרוח התקופה החדשה ולשמש שופר לקול ההמון אינה רק מסוכנת לדמוקרטיה ומפספסת לחלוטין את תפקידה של התקשורת במשחק הציבורי והאזרחי, כי אם גם חוטאת לחלוטין לאינטרס האמיתי של הציבור.

הציבור אינו זקוק לקול המון כקול שדי, כי אם לקול שיאתגר אותו וישרת אותו ויגרום לו להטיל ספק מתמיד במכונות התעמולה הממלכתיות, שמצידן עסוקות בלטשטש את המציאות ולהציגה בדרך שתשרת אותן. זה המשחק הדמוקרטי, והשיח החדש – של נתניהו וטראמפ – מפורר את יסודותיו ומערער אותו לחלוטין.

אבל אני רוצה להתייחס לעניין אחר. ללקח חשוב יותר שעל התקשורת ללמוד ולהפיק מהאפיזודה הסהרורית שהיא דונלד טראמפ בבית הלבן. והעניין הוא התופעה של הִתרבות המוטציות הפוליטיות התקשורתיות, אשר עושות שימוש מושכל בתקשורת, מתוך מודעות צינית גמורה לחולשותיה של זו, בכדי לגרוף זמן אוויר חינם, מיתוג עצמי והד ציבורי גדול בהרבה מכפי ערכן ומשקלן הסגולי.

אם טראמפ הוא מוטציה תקשורתית שהצליחה לחדור אל מאורת הארנב של הצמא התקשורתי לרייטינג, טראפיק, קליק־בייטים ותפוצה, ואז השתמש בכוח הזה כדי להרוס את המכונה מבפנים, כל הדרך אל הבית הלבן, כשהוא רוכב על גבה – הרי שגם בישראל ניתן לזהות מוטציות דומות: מירי רגב, דוד ביטן ואורן חזן. שלושתם, כל אחד ממקומו ובסגנונו, משחקים את המשחק הטראמפי בשלמות: הם מתעתעים בתקשורת על ידי יצירת פרובוקציות מושכלות, אשר מניעות את מקבלי ההחלטות בה לתגובה פבלובית – התייחסות. שהרי, הפיתוי להתייחס באופן צעקני ונחרד לאחת מהחלטותיה המפגרות של שרת התרבות שלנו, לאחד ממעשי הקונדס על סף הפרודיה (והפלילי) של אורן חזן, לסגנון הביטוי הוולגרי והבהמי של ביטן – הפיתוי הזה הוא שמעטים (אם בכלל) הם העורכים שמסוגלים לעמוד בו בשוויון נפש. אורן חזן קרא לעם הפלסטיני "אמה פלסטיני"? והרי אלה חדשות, גם אם הזויות, שיש להביא לידיעת הציבור.

אבל מה שהעורכים הללו אינם מבינים הוא שאם העץ של מירי רגב (רועש וצעקני וססגוני ככל שיהיה) נופל ביער ואיש אינו מדווח על כך, היה זה כאילו העץ לא נפל כלל. אבל הרגבים והביטנים מבינים בחושיהם את המציאות התקשורתית החדשה – התייחסות אליהם, נלעגת ככל שתהיה (וכל המרבה הרי זה משובח), משרתת אותם. היא מתקיימת על הקרקע שהכשיר עבורם נתניהו, מסיבותיו הציניות והספיניות שלו, אבל היא משרתת אותם נהדר. היא מתדלקת את הסנטימנט הבוער בבסיס המוקד האלקטורלי שלהם, כאילו "התקשורת" עוינת אותם בשל שנאתה ותיעובה ל"ימין", ל"מזרחים", ל"נשים מזרחיות", ל"נאמני ארץ ישראל", ל"אנשי אמת" וכל קבוצת ייחוס שאליה משייך את עצמו הציבור המזהה עצמו כאנדרדוג. וכך, בלולאה לא פחות ממופלאה, הופך הריבון (השלושה הם חברי מפלגת השלטון) לקורבן, לחלש ולנרדף; ורגשי הנחיתות האינהרנטיים שטופחו כהלכה על ידי נתניהו וחלק מקודמיו, בקרב מצביעיו, הופכים לדשן עבור תפיסת מציאות מעוותת לחלוטין, שסופה בהעצמתם של חזן, ביטן ורגב ואחרים שמתקנאים בהם ובסגנונם ומזנבים בהם (מיקי זוהר).

התקשורת נוהגת כאותו מורה שמנסה לשנות את השיח החדש באמצעות הצבתו כמגוחך או נפסד בהשוואה לשיח הישן, שהיא רואה כתקין וכנכון. אולם האפקט של סגנון סיקורה את הרגבים למיניהם פועל פעולה הפוכה. הדרך היחידה לעצור את לולאת השימוש הפוליטי הציני שעושים הטראמפים, הרגבים והחזנים, בתקשורת ובציבור, היא התעלמות גורפת מהפרובוקציות שלהם. או למצער: סיקור יבש, ענייני, נעדר פניות וחסר כל נימה של שיפוט או ביקורת מול הקרקסיות, לעתים המופרעות היזומה, שהללו נוקטים אותה ככלי עבודה פוליטיים.

באופן אירוני, הררי הביקורת, הציניות והלעג שמפנה התקשורת כלפי רגב מבטיחים את שרידותה הפוליטית, כמו גם את חיזוק הנרטיב שהיא מנסחת לאחרונה – מגינת המקופחים, כמו גם הדוברת האותנטית של קולו של "הרוב". אחת לשבוע, רגב, באופן מושכל, עושה שימוש במשרדה כדי לעורר מחלוקת ולהרים עליה תרעומת מחאה קולקטיבית, ובכך מבטיחה את מקומה בראש השרים המסוקרים, גם אם משרדה הוא מהקטנים והשוליים בממשלה, וגם אם השפעתה על חיינו בטלה בשישים, עד מבוטלת בכלל. נתניהו, מצידו, נהנה מהרעש הלבן שמייצרים עבורו רגב, חזן וביטן, מכיוון שרעש זה מחליש את שאון השאלות הדרמטיות והמשמעותיות בהרבה, שהתקשורת מנסה להציף בעניינו.

במשחק הזה יש מנצחים ומפסידים ברורים. המנצחים הם הפוליטיקאים, שכל אחד ממקומו משתמש בתקשורת כדי לצבור עוד הון פוליטי וכדי להרחיק מעליו רעש לא רצוי. והמפסיד הוא הציבור, שסובל מסיקור תקשורתי שטחי, צעקני, מנוצל, ובעיקר – מאוד לא נאמן למציאות. אבל המפסידה הגדולה היא התקשורת, שעושה יד אחת עם מבקשי רעתה ועם אלה שחותרים תחת הלגיטימיות שלה, מתוך כניעה לאינסטינקט הרפלקסיבי שלה: צהוב, טראפיק ורייטינג, על פני דיון עומק והיררכיית חשיבות נאמנה למציאות. אחרי הכל, הדברים החשובים באמת לרוב משעממים בהרבה מאלה הלא חשובים. וכך, בדומה לדמוקרטיות שלא מגינות על עצמן מפני גורמים אנטי־דמוקרטיים שפועלים בחסותן, התקשורת מאפשרת למחריביה לעשות בה שימוש מוגבר, ואין בתוכה אף גורם שיקבל החלטה אמיצה. וההחלטה האמיצה צריכה להיות ברורה: הימנעות מסיקור הפרובוקציות והתקפי הטורט המתוכננים של המוטציות התקשורתיות החדשות, עד שהללו יפנימו כי דרכן אל מרכז השיח עוברת דרך פעילות של ממש לטובת חיינו כאן. לא פחות ולא יותר.

זה עשוי להפחית במקצת את הטראפיק באינטרנט, ובעידן של תחרות עקובה מדם על רייטינג ואחוזי האזנה ושיעורי חשיפה (שמשקלם נמדד בכסף) האתגר הזה מורכב מאוד, אבל אם התקשורת – בשבתה כממלכה השביעית – חפצת חיים, עליה להפסיק לשתף פעולה עם הרגבים והחזנים. בארה"ב זה נגמר בטראמפ בבית הלבן. אם לא תתבצע פניית פרסה מיידית של כלי התקשורת בדרך הסיקור של הבייבי טראמפים בישראל, אין להיות מופתעים מדי למצוא את אורן חזן עומד יום אחד בראש מפלגת השלטון. וכן, לפני שנתיים הרעיון שטראמפ יהיה נשיא ארה"ב היה מופרך לא פחות. אולי יותר.

צילומים: אמיל סלמן, ליאור מזרחי, עופר וקנין, 'הארץ', thinkstock, Joe Raedle, getty images israel
שתף