נא לא לדחוף את האף: נדב איל על עידן העיסוק של הכל בכל

0

יש רעיון שנעלם מהשיח שלנו ודחוף למדי לחזור ולעסוק בו. הוא נקרא, בפשטות, לעסוק בענייניך. באנגלית זה נשמע טוב יותר. minding your own business.

זה לא מקרי שבאנגלית זה נשמע מהוקצע ומדויק; בישראל, ובעצם בשטעטל בכלל, הרעיונות של פרטיות ואי־התערבות לא היו מאוד פופולריים. בקהילה קטנה, הגבולות בין הציבורי והאישי מטושטשים ולעיתים מחוקים. חטטנות היא עניין טבעי, ופרטיות נתפסת כהתרחקות מסוכנת מהקולקטיב.

למרות שהעניין מנוגד לגמרי למסורת היהודית החמימה, הסקרנית והרכלנית, בכל זאת התפשטה פה לתקופת־מה התפיסה שיש עניינים פרטיים. שאדם אינו חייב לחוות את דעתו על בחירותיהם האישיות של אחרים, העדפותיהם או אפילו אמונותיהם. שיש ערך בחברה שבה אנשים אינם מבצעים שיפוט פומבי ותמידי של התנהגויות חבריהם.

שוב, התפיסה הזו אף פעם לא הייתה חזון נפרץ בישראל. אבל היה איזשהו רגע מסוים, מקביל לחלקים מסוימים בצבריות החדשה, שאיפשר זאת. אולי זו הייתה השפעה אמריקאית. הרי בארה"ב, כמו גם בתרבות האנגלוסקסית כולה, הרעיון של התעסקות בענייניך בלבד היה קדוש למדי.

בכל אופן, אז הגיעו הרשתות החברתיות ומחקו את כל זה. זה קרה בכל מקום, ולא רק בישראל. אנשים שואלים את חבריהם בפייסבוק על מדריכי כושר מומלצים, העדפות פילוסופיות, מה ללבוש הערב ומה הם חושבים על התמונה המזהירה הזו מארוחת הערב עם הנכדים. הוויתור על מרחב הפרטיות מושלם. קצת קשה להם לקום לפתע ולטעון כי "אף אחד לא שאל אותך מה אתה חושב" כאשר אנשים מגיבים לפוסט פומבי שנשלח לכולי עלמא.

ובכל זאת אני רוצה לגונן על הרעיון הנשכח ההוא. ואפילו לטעון שיש ערך אמיתי של פרטיות ביחסים בין־אישיים, ושהוא מצדיק התגברות על ערכים אחרים – כמו הצורך הקמאי להסביר מדוע עמדתך צודקת מאוד ולתקן מעט את העולם.

 

*****************

 

בואו נתחיל מסינון המובן מאליו. ברור שאין שום ערך בחטטנות גרידא, ואין הגנה להבעת עמדה על נושא שקשור כולו רק בטעמם הפרטי של אנשים. השכנה שמחפשת חלון פתוח אצל השכנים איננה משרתת שום מטרה חברתית או אתית. מי שמעיר לך כי צבע המעיל החדש מכוער (או יפה) בלי שנשאל, ומבכה את המחיר ששילמת, איננו מוסיף דבר לעולם.

אך מה לגבי הערות מוסריות או מוסרניות? כאן כבר יש התלבטות. מישהו מעלה תמונה של סטייק עסיסי בפייסבוק, וזוכה למטר גינויים על הרג חיות חפות מפשע (זה במקרה הטוב. במקרה הרע – גידופים). הסטייק המדמם הוא רצח ממש עבור חלק מחסידי הטבעונות. משעה שזהו המצב, מובן שמוטלת עליהם חובה לעשות כל שביכולתם לצמצם את הלגיטימיות של המעשה. אפשר להבין את זה. מה לגבי אדם שנוסע למיאנמר, ועומד להכניס כסף למשטר שעוסק בטיהור האתני של הרוהינגיה? הוא כותב פוסט שמחפש שותף לטיול. רצוי וכדאי לכתוב לו שאסור שייסע לשם, כי זו תמיכה משתמעת במשטר. כאן מדובר בחיי אדם ממש.

יש כמובן את הבחורה שנוסעת לסין בקרוב, וכנראה אינה מודעת מספיק לזוועות בטיבט. ברור שצריך לכתוב לה בטוויטר שתתבייש. כמובן, בואו נזכור שאנו כותבים את זה בסמארטפון. בתוך כל אחד מאלה יש עפרת ברזל בשם קולטן. מי שאוסף אותה, בדרך כלל, הם ילדים במכרות בוץ בקונגו. צריך לדבר על זה. לא עם עצמנו: עם בריוני הקשקשים המשתמשים בטלפון נייד.

אני חושב שאתם מבינים את הנקודה. העולם שלנו מוצף עוולות נוראות, ומשעה שאין ערך שנקרא "לעסוק בעניינינו" – הרי שהחיים נעשים בלתי נסבלים, מטיפניים וצדקניים. איש אינו בטוח עוד. יש כאלה שחושבים שזו תרבות התקינות הפוליטית. ממש לא. זו תרבות של נודניקים. שמתם לב שהביטוי הזה, "נודניק", נעלם גם הוא? הוא התפוגג יחד עם הערך שייצג – הרעיון שטרחנות חטטנית היא מגרעת. פעם כולם היו נודניקים – היום אף אחד לא כזה.

ועדיין. אם זה המצב, איך משתנה העולם? איך אנשים מפסיקים להכות את חיות הבית שלהם, להכות בשוט את ילדיהם, להחזיק עבדים? אם היינו מיישמים את הכלל הזה, של לעסוק בעניינינו, הרי העולם היה מקום אפל בהרבה.

 

*************

 

זהו טיעון כבד משקל. העולם השתנה בגלל אנשים עקשנים וצדקניים. אין ספק בכך. אך הפער, נדמה לי, מצוי בשתי רמות – האישי והציבורי, והאתיקה הפרטית. הפעיל הטבעוני שפועל לחקיקת חוק נגד שימוש בבשר הוא נודניק שימושי וחשוב. יש לו רעיון מוסרי שלדידו חשוב ליישם במסגרת נורמטיבית והוא פועל למענו. גם אם אני לא מסכים איתו, יש באמתחתו טיעון ראוי ודיון משמעותי. חבר הפייסבוק שלכם שיזעק "בשר הוא רצח" בתגובה לצילום של סטייק הוא סתם עצלן לא שימושי. הוא מוכן למחוק את הרעיון של מתחם פרטיות עבור התקף מתחסד. הוא לא פועל למען דבר, רק הזדמן לו לצעוק משהו לתוך חדר המגורים שלכם. אז הוא צועק. אם אנשים רוצים לשנות משהו בעולם, עליהם לתת מבט כללי בחברה, לא להסתער אקראית על פרטיות כלשהי. והם גם צריכים לעשות את זה בצניעות. הקצנה עקבית של נסיבות, שאיכשהו בסופה אתם פרטיזנים או רוזה פארקס, היא אינדיקציה טובה להפרזה רבתי.

ויש פה עניין של אתיקה פרטית. האם לפני שהתפרצת לפרטיות של אחר והתערבת בענייניו, בדקת את עצמך? האם אתה "השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"? קח כלל אצבע: אם המעט שאתה יכול לעשות עבור מטרה כלשהי הוא להעיר איזו הערה איפשהו, כנראה זה מעט מאוד. כנראה הערך של להתעסק בענייניך צריך להישמר. אנחנו נוטים לשכוח, אבל לרעיון הזה שני צדדים. הוא מייצג את הזכות של אנשים לאוטונומיה פרטית בפעולות שלהם, והרעיון הוא כי מתוך האוטונומיה הזו צומח גיוון וגדילה של האינדיבידואל. אנשים, כמו עוגות, לא מתרוממים היטב כאשר עומדים עליהם ומסביבם. הצד השני הוא תכונתך שלך כאדם ששומר על עצמו משיפוט האחר. שנזהר לפני השיפוט, וכפל כפליים לפני שהוא מבטא אותו בעולם בפומבי. "אל תהי צדיק הרבה" נאמר במקורותינו, והוסיף הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". איזה מזל שלא היה אז פייסבוק; מישהו בטח היה כותב לראי"ה איזו הטפה על השטריימל ומספר לעצמו שהביא קצת גאולה לעולם. ואז עושה שיתוף.

צילום: גטי

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף