משפיעים 2017 > תרבות > מירי רגב [לי־אור אברבך]

0

שרת התרבות מירי רגב היא אמנית מחלוקות. היא ויועציה, זה לא סוד, אינם מאמינים בערך האנדרסטייטמנט והעידון הסמנטי. אם המילים לא מפלחות, דוקרות ומחלצות רגשות זעם או צהלה, מוטב שלא ייאמרו. במחסניתו של הפוליטיקאי מסודרות בעיקר מילותיו, וחבל לרוקנה אם לא מורידים מטרות. עדיף לשתוק מלשעמם.

בנקודת הקצה הרחוקה מהקנה של השרה, יושבת הקהילה היוצרת, מה שנהוג היה לכנות פה "אנשי התרבות הישראלית". בכל פעם שהיא מגישה להם, הם לא מהססים לחבוט בחזרה, במשחק אינסופי שיש בו רק מנצחת אחת. הרי כבר התפתח כאן שיח פרשני ששוקל במנדטים כל אמירה של רגב, וכל תגובה לה. בכל פעם שעיתונאי או שחקנית מצייצים בזעם, מיד מנבאים הקמיל פוקסים והמינות צמח של העולם זינוק במיקום של השרה בפריימריז. כי בסיס המצביעים שלה, הם יודעים לספר, ניזון מעלבון שמאלני.

הנחות היסוד האלה הן דוגמה מובהקת לפטרונות ארוכת השנים כלפי הציבור הישראלי. אותה פטרונות שלא רק קבעה מיהו בן תרבות ומהי תרבות, אלא גם למי התרבות הזו שייכת. רגב לא מחזירה לנו, הציבור הישראלי, את הבעלות על התרבות. היא מזכירה לנו שכולנו בעלי הבית שלה, מאז ומתמיד. היא לא פותחת בפנינו את שערי הבימה ולא שולחת את הבימה לכתת רגליה אלינו. היא אומרת שהבימה היא לא מהות התרבות. תרבות היא תחנת הרדיו הפופולרית, הזמר שעלינו בשבילו לקיסריה, סיר הדגים שצילמנו לפני שבת לסטורי, ההרקדה במתנ"ס והתפילה שנשאנו על קבר המקובל.

התרבות בימי מירי רגב היא סוערת, שוקקת ומגיעה לראש המהדורות והעיתונים. זה לא שהפכנו לשווייץ או שוודיה, ואין במה לעסוק – רגב כופה דיון עכשווי על זהות וישראליוּת, על נכסים ומשאבים. וזה דיון מלוכלך, קולני, לעיתים אלים ופוגעני. סוף־סוף.

אז היא לא יצחק נבון, שהיה אולי גדול שרי התרבות בתולדות המדינה. במידה רבה שניהם לקחו על עצמם שליחות דומה – לא להשאיר אף אחד מחוץ לכותלי ההיכל – אך שלא כמו הנשיא המנוח, רגב אינה אשת רוח ואין בה כל יומרה אצילית. היא כל כולה פוליטיקאית. וככזו, היא מזמנת כותרות ומקפידה לדבר שטוח, לאומני, חד וברור. לעיתים היא טועה, לא אחת מטעה ולא מעמיקה בנתונים. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, השרה לא מבעירה את התרבות – התרבות כבר בוערת בחברה שלנו, לא פחות מהביטחון או מיוקר המחיה. והגיע זמן שמישהו יוציא את האש הזו החוצה.

—–

ככל הנובחים, רגב מגלה שאין לה הרבה שיניים לנעוץ. היא מחושקת וכבולה על ידי האוצר, היועץ המשפטי, קרנות ונציגי ציבור. בסופו של דבר הם שולטים בתקצוב. להפך, היא מבחינתה רק הגדילה תקציבים וסיפקה הזדמנויות. הבשורה על פי רגב היא לא באיומי שלילה ולא במדידת נאמנות – את זה כבר עשו שרים לפניה – אלא בתהליכים הפנימיים שעוברים יוצרים ברחבי הארץ, פעילים או עדיין חולמים, בדרכם להוליד יצירות. כמה הם מרגישים שיש ליצירה שלהם מקום, כמה בטוחים יהיו, כמה מעזים, כמה חדשניים. לממסד יש תפקיד חשוב מאוד ביצירת תרבות, ולא רק בכסף שהוא מעביר – אלא בעיקר בקריאת התיגר נגדו.

יצירה מגורה, שמתבקשת לעמוד על קצות האצבעות, שנלחמת להשמיע את קולה, היא כזו שזוכה לתנאי הגידול הטובים ביותר. יש סכנה בעשייה תרבותית מחובקת מדי, כי הרי ידוע שנשיקה רטובה מפוליטיקאי – מרדימה. אין סגולה גדולה יותר להתנוונות ולזחיחות וליצירת הגמוניית אמנים שבעה ומנותקת. רְאו את האמנים שרצים לחסות בצל לשונה של השרה, שמאמינים שכך ישוגרו חזרה אל פסגת המצעדים. כולם כבר היו שם, טעמו את ההצלחה ואת השכר שבצידה. הצעירים והזועמים לא צריכים את מירי רגב, וגם לה אין עניין במי ששמו לא מוכר דיו כדי לשרתה.

תרבות שמחובקת על ידי השלטון, שנצבעת בצבעיו, היא זו שיש לחשוד בה. בהיבט הזה, מירי רגב היא הדבר הטוב ביותר שקרה ליוצרים הישראלים זה שנים. היא מוציאה אותם מדעתם, ואין מתנה גדולה יותר שאפשר לתת לאמן מאשר להוציאו מדעתו.

* הכותב הוא מ"מ סמנכ"ל חטיבת הרדיו ומנהל תחנת כאן תרבות ב'כאן' – תאגיד השידור הישראלי

צילום: Antonin Thuillier, AFP, Getty Images Israel

רשימת המשפיעים מתפרסמת במלואה בגרסה המודפסת של המגזין 'ליברל'. לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

 

שתף