משפיעים 2015 > כלכלה > אבי ליכט ואמיר לוי

0

לפחות במבט ראשון, התואר 'פקיד ממשלתי בכיר' מעורר פיהוק ורושם של אפרוריות. בניגוד לשרים, שניצבים בחלונות הראווה של משרדיהם ולא מפספסים הזדמנויות לגזור סרטים או לשאת נאומים חוצבי להבות, המנגנון המקצועי שעליו נשענים גיבורינו נתפס כלפי חוץ כטכנוקרטי, לא זוהר בהגדרה, אפילו די משמים. אלא שהתיאור הזה רחוק מאוד מהאמת, אם קוראים לך אבי ליכט או אמיר לוי: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וראש אגף התקציבים של האוצר, בהתאמה, שהפכו בשנת הבחירות החולפת לשומרי הסף הבלתי מעורערים של המדיניות הכלכלית בישראל. בהיעדר תקציב מאושר או כנסת מתפקדת לקידום
החקיקה, שני הרגולטורים המשפיעים בישראל התבררו כדמויות המפתח – מי שמבצעים את עיקר העבודה – כמעט בכל סוגיה העולה על סדר יומו של המשק.
ליכט, יליד עפולה שהתמחה בבית המשפט העליון וכיהן גם כמשנה לפרקליט המדינה, נחשב לפוסק אחרון בכל מחלוקת בין־משרדית. כדי להבין את כוחו, די להתבונן בנושאים הנפיצים שעליהם הופקד רק בחודשים האחרונים: הדיונים עם חברות הגז; האזהרה ששיגר לנתניהו נגד חוקיות פיטוריה של מנהלת רשות החשמל; הסירוב לדרישת כיל להאריך את תוקף הזיכיון בים המלח מעבר לשנת 2030 ; השותפות בהליך האיתור של הממונה הבא על ההגבלים העסקיים; הרפורמה במחיקת חובות ליחידים בהוצאה לפועל; והרשימה עוד ארוכה ומגוונת.

למרות מיקומו בצומת רגיש, בין האינטרסים של ההון והשלטון, ליכט נחשב למי שלידו אפילו סרגל ייראה עקום: גם אחרי שטיפל במאות הכרעות מורכבות, לא דבק רבב ביושרתו ואיש לא מפקפק בענייניות שלו. נדמה שלא פחות מאף מועמד חיצוני, הקילומטראז' של המשנה לוינשטיין בשל להוביל אותו בקרוב צעד נוסף קדימה אל עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בינתיים, וינשטיין עצמו סומך את ידיו על כל המלצה של ליכט בתחומי אחריותו.

לוי, האיש החזק באוצר אחרי השר כחלון עצמו, הולך ומתבסס בחודשים האחרונים כרפורמטור פעלתן עם 'סכין בין השיניים'. הכלכלן שהחל את דרכו במשרד לפני כ־ 20 שנה מוגדר על ידי עמיתיו למשרד כ"נער אוצר" קלאסי: חותר להתערב בכל מחלוקת; פועל לטרפד בגלוי יוזמות הנראות שגויות בעיניו; לא בוחל בתרגילי מקח וממכר כדי להעביר צעדים שחשובים לו. בניגוד לקודמיו, שדיברו על הצורך בביזור סמכויותיו של האוצר הריכוזי ונתפסו כפקידים רכים, לוי הציג חוק הסדרים מנופח ומלא ברפורמות, שספק אם נראה כמותו – בהיקפו ובמשמעותו – מאז עזב בנימין נתניהו את משרד האוצר לפני כעשור.

אלא שבהשפעת המחאה החברתית המחלחלת אל השיח, כיוון הפעילות של לוי השתנה: את מקומן של "הגזירות" המוכרות, כמו מיסוי או קיצוצים בשירותים חברתיים, תופסים הפעם שינויים מבניים שיתרמו לצדק החלוקתי ולהפחתת יוקר המחיה. כאן ניתן למנות את הגדלת הכנסות הציבור ממשאבי הטבע של כיל; הגבלות על ביטוחי הבריאות הפרטיים שמאיימים על הרפואה הציבורית; ביטול הקרטלים בשוק המזון; "רפורמת הקורנפלקס" שנועדה להכשיר ייבוא מתחרה של סחורות לארץ; וגם במקרה הזה, הרשימה עוד ארוכה וברובה גם הגיונית.

מעבר לפעילותם המקצועית של ליכט ולוי לגופה, שניהם גם נותרו בימים אלה שריד כמעט אחרון של רגולציה עצמאית ובלתי מתקרנפת. בעידן שבו מפקחים אחרים (פרופ' דוד גילה ועו"ד אורית פרקש למשל) מוצאים עצמם בחוץ, כי סירבו להתיישר עם "רוח המפקד", צמד המשפיעים שלנו מצליח לשמור על קו מקצועי – כמובן לא מנותק מאילוצי פוליטיקאים, אבל בוודאי שלא מתחנף או עשוי בדמותם. מותר ואף רצוי להתווכח עם מהלכים במחלוקת שהשניים הובילו, אבל לא ניתן לחלוק על יושרתם; במצבו הנוכחי של תהליך קבלת ההחלטות בישראל גם זה, מתברר, לא מעט.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גליון המשפיעים" במתנה עד הבית

שתף