משחקי המין של חברת הכנסת // יונתן שם־אור

0

זו כותרת הפוש על הנייד שלך. הקלקת, איך לא. באסה. עוד פעם איזה מאמר טרחני על הנטייה המרגיזה של מרב מיכאלי להפוך את כל העולם לנקבות. את לא יכולה לומר ספרים יפות, נכון, אבל תפתחו את המילון, לכל שם עצם יש המון מילים נרדפות. אפשר לומר עבודות, יצירות, למה להידבק אל הזכרים.

אין מאמר כזה, אבל זו הרוח. כותרת כזב שמפתה אותך לפתוח. בתוך המאמר שגללת יש פרסומות שאתה צריך להקליק עליהן. "אני", אתה שואל בתמיהה כמו הפולנייה מהבדיחה, שאני אקליק? בטח שאתה. ואם לא אתה, אז החבר שלך. אתה חלק מהסטטיסטיקה. יש הרבה שמות לעידן שבו אנחנו חיים. העידן הגלובלי, העידן הדיגיטלי, אבל אלה שמות מכובסים. זהו עידן ההמרה.

המרה היא תורת היחסים של עולם הצריכה והפרסום. כמה אנשים שהתכוונו למשהו אחד – לקרוא ידיעה שעניינה אותם – ממירים את הכוונה המקורית ופתאום קונים משהו שעד לפני דקה לא חשבו עליו. ככל שפותחים יותר דפים, הסיכוי לרכישה גובר. זו הסטטיסטיקה. בעולם הפילוח והטִרגוּט, כשהפרסומות מותאמות לך יותר ויותר, הסיכוי שתקליק עולה, וכך גם הרווח של גוף התקשורת.

ynet, כמו ה'ניו יורק פוסט', כמו כולם, רוצה שתפתח כמה שיותר דפים. הדרך הכי טובה שמצאו היא כותרות מסקרנות, מושכות – ואניגמטיות. לא מספרים לך מה יש מאחורי הכותרת. לא מסגירים את הסיפור. "הטרגדיה של ריאל מדריד". "זריקת הפלא שתציל אותך". "שערוריית הכספים שחיסלה את הטייקון". "משחקי המין של מרב מיכאלי". תפתח כבר.

פעם, כשלימדו עיתונות, הסבירו שכל מידע עיתונאי חייב לענות על חמשת ה־W. מי, מה, מתי, איפה, למה. הכותרת, הסבירו, חייבת לתמצת את התשובות לכל השאלות האלה. פעם, כאשר מישהו נשאל על מעורבות ועניין בחיים, הוא היה אומר שהוא קורא כל יום עיתון, ואם אין זמן, הוא לפחות עובר על הכותרות. היום זה כבר לא יעזור לו. בטח לא באתרים המובילים, שמציפים בכותרות מהסוג הזה.

באירופה של פעם, בירידי הצוענים, תמיד הייתה אטרקציה מיוחדת. מעל האוהל הגדול היה שלט עצום. "סוד החיים!", לפעמים היה כתוב שם. או "הדבר הכי יפה בעולם!" כמו הכותרות של ynet, משהו שמוכרחים לבדוק. האנשים שהתגודדו בתור שילמו, ונכנסו אחד־אחד. כשיצאו מחויכים, דיווחו לממתינים שזה עצום, אסור להפסיד, ושווה כל מחיר. גם הבא שנכנס, ונתקל כמו כולם לפניו בישבן חשוף של צועני זקן ומגחך, יצא החוצה ודיווח בדיוק אותו דבר. אל תחמיצו. למה שרק הוא יהיה האידיוט שנדפק.

אלה שמנחמים את עצמם כי ככה זה עכשיו, אין מקום לכותרות ארוכות, לא מכירים את האפליקציות של אתרי החדשות בעולם. שם, הפלא ופלא, חוקי המקצוע נשמרים. גם על הנייד. ב'וושינגטון פוסט' וב'ניו יורק טיימס', ב'הפינגטון פוסט' וב'גרדיאן' וב'סאן', באתרי העילית והתחתית. שם עדיין זוכרים שעיתונות, גם ברשת, גם על הנייד, נועדה קודם כל להגן על הציבור מפני תעתועי השלטון, מתחבולות התאגידים, מכפות הידיים החומסות של הענקים.

שם לא מעלים בדעתם שהעיתון הוא הראשון בשורת היורים שמטווח את הציבור שלו. שם לא מאמינים שעיתון יתעתע בקוראים שלו. שם לא מכניסים אותך לאוהל, בתואנות שווא, כמו שכאן עושים, ואז מראים לך את התחת.

צילום: thinkstock

שתף