מקרה סער: התובנה העצובה של הפוליטיקה הישראלית // רותם דנון

0

נפתח בתיקון ובהתנצלות. בניגוד לנאמר בפרויקט 'מדינת השקרנים' בגיליון סיכום השנה של 'ליברל', גדעון סער לא שיקר. פער הזמנים בין הספקולציות בתקשורת בעניין פרישתו מהפוליטיקה לבין המעשה עצמו היה ארוך מאוד. תקופה שבה התלבט והתחבט, ואז החליט את שהחליט.

מה שמביא אותנו לבחון את התקופה שבה סער נמצא מחוץ למשחק. פרק זמן נכבד של כשנה ושלישה. שמו חוזר ועולה כפוליטיקאי משפיע. שמו נסקר בסקרים כאלה ואחרים. אלה, משום שיריביו עדיין חשים מאוימים, אוהדיו מצפים שיחזור, ומקטגריו משוכנעים שהכול תרגיל ואחיזת עיניים. רבים מחבריו לפרופסיה של סער כבר הפנימו מזמן את אחת התובנות העצובות של הפוליטיקה הישראלית. אתה אהוד לפני שנכנסת לפוליטיקה, או אחרי שפרשת. באמצע? בזמן כהונתך ושירותך לציבור? כמעט תמיד לא. עבור סער, שדווקא יצא מהמשחק כשהוא פופולרי למדי, זה מתורגם לשדרוג מ"שר בכיר שמרוצים מתפקודו", לכזה ש"יכול להיות ראש ממשלה".

חבל שזהו המצב, והדיון באפשרות הזו מתנהל כשסער עצמו כלל לא יודע אם יחזור לזירה. כבר מהגיליונות הראשונים של המגזין הזה עסקנו בשאלה התמה כמעט: כיצד קרה שהפוליטיקה הישראלית הפסיקה כמעט לייצר מועמדים לראשות הממשלה?

מעט מאוד רוצים. מעטים עוד יותר יכולים. ובדיוק שניים (הרצוג ולפיד) אומרים זאת קבל עם ומיקרופון. איפה אנחנו ואיפה ארה"ב למשל, שבכל נקודת זמן מדברים בה במספר דו־ספרתי לפחות של מועמדים פוטנציאליים להנהגה. הסממן לבריאותה וחיוניותה של כל מערכת פוליטית הוא יכולתם ושאיפתם של פרטים רבים להגיע למשרה הרמה ביותר.

בחינת התמונה שהתגלתה לאלה שרצו ונכשלו מלמדת יותר מדבר או שניים על הסיבה שבגינה הגענו למצב כזה. חלקם היו איום ממשי, וראו כיצד הצארוּת המקומית שלנו מרחוב בלפור הירושלמי קוטלת אותם ביעילות ובנחישות. חלקם רצו ונחשבו לבדיחה (חשבו למשל על חלק ממתמודדי ומנצחי הפריימריז במפלגות הגדולות: הליכוד, העבודה, קדימה). באופן הזוי כמעט, דווקא מי שאינו מאוים כרגע במפלגתו ממש – יצחק הרצוג – הוא גם זה שלא באמת מאיים על בנימין נתניהו. אל תטעו, העובדות האלה קשורות אחת לשנייה בקשרי עבותות; וזו עוד המחשה לעד כמה הפוליטיקה שלנו חולה ומקרטעת.

כשהפוליטיקאים שלנו מתחילים לחשב תרחישים אפשריים בעתידם המקצועי, כדאי שיפנימו כלל יסודי אחד. בניגוד למה שפמפמו־טמטמו להם שלל יועצים ופרשנים, מערכות בחירות אינן מוכרעות על "כלכלי־חברתי" או "ביטחוני־מדיני". זה הפקטור השולי במטריצה הזו. מערכת בחירות מוכרעת על מנהיגות. יכול להיות שבתקופה מסוימת נרצה שהמנהיג יחלץ אותנו מהמינוס, בתקופה אחרת יבער שחיתות, וברוב התקופות יהיה חזק מול הערבים והעולם ויעניק לנו ביטחון אישי. אבל קודם כל, שישדר מנהיגות.

בנימין נתניהו נתפס ככזה. ב־1999 הוא הפסיד לאחר קדנציה קצרה, כאוטית ומבולבלת. הוא שידר לחץ ופחד. מי שנתפס כ"אחיו הגדול" מהסיירת, אהוד ברק, לא התקשה לנצחו בנסיבות האלה. אבל נתניהו השתנה. הוא הרי המכונה המשוכללת ביותר בפוליטיקה הישראלית. מפנים, מעבד, עושה התאמות. בשביל שרידותו וניצחונותיו, לא יבחל בכלום. במבחן התוצאה, היכולות שלו כמנהל המפעל שנקרא מדינת ישראל אינן גבוהות בהרבה ממה שהיו. הפסאדה המשופרת ותִחזוקה השוטף – בהחלט כן. כדי לקיים כאן תחרות אמיתית בזירה, צריך גלדיאטורים שיהיו אמיצים ונחושים מספיק להציג את הפסאדה הזו. זה עד כדי כך בסיסי.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף