מצבא העם לצבא שכיר? // גרשון הכהן על שוויון בנטל

0

הדיון שהתלווה להחלטת בג"ץ האחרונה בעניין גיוס החרדים, התמקד בשתי שאלות מעשיות: האם צה"ל באמת זקוק לכולם? והאם שינוי בחוק באמת יכול להביא לגיוסם?

מתוך היכרותי את צורכי צה"ל, ברור לי שצה"ל אכן זקוק להם. אולם בחרתי להתמקד בסוגיה אחרת – בשאלה: מה מבטאת השאיפה לשוויון בנטל?

ארגון השומר, בשיאו, לא מנה יותר מ־150 חברים, והם לא שאלו "למה רק אנחנו ואיפה האחרים?". גם בשורות לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות, שנשאו בעיקר נטל הלחימה ושילמו מחיר דמים כבד – אחד מכל ארבעה נהרג – לא שאלו שאלות כאלה. ידעו לקרוא ל"כל בחור וטוב לנשק" להצטרף. לא התחבטו בשאלה "ואיפה כולם?". זו למעשה הייתה רוח צה"ל לדורותיו: גם כיום מרבית הצעירים ממשיכים להתגייס מתודעת רצון, ולא רק מתוקף חובת החוק. בטקס פרסי אופיר בחודש שעבר הודה השחקן ליאור אשכנזי לבתו העומדת להתגייס לצה"ל ואמר: "מתוך רצון – לא רק מתוך חובת החוק".

מזהירים מפני אובדן זהותו של צה"ל כצבא העם, כי לא כולם מתגייסים. אולם את השאלה אם זה עדיין צבא העם קובעת שאלה אחרת: מכוח אילו מניעים מתגייסים? האם אני רוצה שגם האחרים יתגייסו? התשובה בוודאי כן. האם אני וילדיי נמשיך להתגייס – גם אם לא כולם יתגייסו? ככל שאני יכול להשפיע, תשובתי היא לגמרי כן.

אז את מי משרתת אם כך הדרישה לשוויון בנטל?

באופן מפתיע, בממד הסמוי, הדרישה לשוויון בנטל משרתת באורח זהה שתי קבוצות מנוגדות: ניאו־ליברלים רדיקליים – כקבוצת מיעוט, וחרדים לומדי תורה. המשותף לשתי הקבוצות הוא תפיסתם את המדינה והחוק כמתקיימים כעול על הפרט. בשתי הקבוצות לא מדברים על שליחות והתמסרות למען מדינה ומולדת – השירות הצבאי אינו יותר מנטל חוקי, שמוטב היה, כמו במדינות המערב, שלא יתקיים. לשתי הקבוצות משותפת הציפייה להפוך את השירות הצבאי למשלח יד – במסגרת צבא מקצועי שכיר. המוזיקאי מתל אביב כמו תלמיד הישיבה מבני ברק, לא יצטרכו יותר להצטדק על בחירתם לא לשרת. כאן טמון ההיגיון הסמוי הנטוע במודע ושלא במודע, בתקווה כי הליכה עד הקצה בדרישה מלאה לשוויון בנטל, סופה להתנפץ על קרקע המציאות. בהיעדר יכולת המדינה לגשר בין אידיאת השוויון לבין היכולת החוקית המעשית לממשה, יבשיל לתקוותם הפתרון האחר: מעבר לצבא מקצועי שכיר, ביטול חובת גיוס מתוקף חוק, ופתרון סופי לבעיית השוויון בנטל.

בינתיים מצויה החברה הישראלית במאבק על זהותה להמשך דרכה. מגמות חדשות מושכות אותה מסדר יום של חברה חלוצית מגויסת שהובלה על ידי תודעת חזון לאומי משותף, אל עבר סדר יום של חברה צרכנית ליברלית ממוקדת בפרט – שאינה שונה מברלין ומניו יורק. חובת הגיוס שקולה בגישה זו לכל יתר החובות שהמדינה מטילה על הפרט, כמו תשלומי מיסים.

בהבנה העמוקה שאין למדינת ישראל יכולת למענה ביטחוני מלא המושתת על צבא מקצועי, על ההנהגה הלאומית הישראלית לברר ולעדכן את הסיפור שהיא מספרת לעם ולעצמה – שליחות ומשמעות למען אומה ומולדת, או רק חוק ואמנה אזרחית.

צילום: גיל כהן־מגן, 'הארץ'. למצולמים אין קשר לנאמר.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף