צלילה לעומק המנגנון הטרגי של הקומדיה // לילך וולך

0

כל הליצנים העצובים. פרולוג

ב־11 באוגוסט 2014 הייתי אחת מתוך הרבה מאוד כתבי תרבות בעולם שדיווחו על מותו המפתיע של רובין וויליאמס שנטל את חייו במו ידיו. כמו בדרך כלל ביום עבודה שקיבל את הטוויסט הזה, או דומים לו, לא היה לי הפנאי להתעסק ברגשות שלי כלפי האירוע, ובעיקר התעסקתי בכמה מהר תעלה הידיעה הזו לאוויר ובמה עוד אפשר לעזאזל לכתוב על זה.

אחרי שגם היום העמוס הזה הסתיים, חזרתי הביתה, עייפה ורעבה, והבנתי שאני כועסת עליו, על רובין וויליאמס. עוד לא ידעו אז שהוא היה בתחילתו של מצב דמנטי, ושהשיטיון היה לפחות חלק מהגורם או המניע להתאבדות שלו. ישבתי וכעסתי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שהוא צריך היה, חייב היה, להחזיק מעמד. להילחם בדיכאון, ובסמים, במה שזה לא יהיה, ולהחזיק מעמד בשביל כולנו.

אפילו לא בדיוק ידעתי לומר מה היה ה"כולנו" הזה. הדיכאוניים? המצחיקנים הכפייתיים? אלו הצועקים־את־שכואב־להם? כל מה שידעתי לומר זה שאני עצובה, ויותר מזה, בלי שום זכות מוצדקת לבעלות על הרגש, כועסת.

בסופו של דבר חזרתי עם עצמי, ביני לביני, לקלישאת כל הקלישאות. הוא היה צריך להחזיק מעמד עבור כל הליצנים העצובים באשר הם. זה מה שהוא צריך היה. כי הוא היה אחד מאיתנו.

קומיקאי בחליפה דרמטית

העניין עם רובין וויליאמס היה שהוא קודם כל היה איש מצחיק, מצחיק באופן כפייתי, מצחיק באופן מעצבן לפעמים, מצחיק באופן מטופש וגם אינטליגנטי. אבל זה לא היה סוף הסיפור, מתי אי פעם זה סוף הסיפור? וויליאמס, בין היתר, היה מאובחן כמאני־דפרסיבי, וזה אומר שחוץ מהמצחיק הוא הכיר באופן אישי מאוד ומקרוב מאוד את הכלב השחור שהוא דיכאון. זה הפך אותו לקומיקאי טוב יותר, יסודי ומסור יותר, ולא פחות מכך – זה נתן לו גישה בלתי מוגבלת לכל מה שצריך כדי לגלם באופן שבו היה מגלם את הדמויות הדרמטיות שלו. את גארפ המתוסבך והמורכב מ'העולם על פי גארפ', את שדרן הרדיו המופרע אדריאן ב'בוקר טוב, וייטנאם', את המורה מעורר ההשראה מר קיטינג ב'ללכת שבי אחריו', את הפסיכולוג הרגיש ד"ר מגווייר ב'סיפורו של וויל האנטינג'.

וויליאמס כמעט אף פעם לא הכניע לחלוטין את זיק ההומור הסימפטי ומעורר החיבה שלו, אבל הוא הרשה שבמאים ותפקידים מסוימים יקשרו לו את הידיים ממופע הלהטוטנות הקבוע שלו, כדי לראות מה ייצא ממנו. על תפקידו ב'איש המאתיים', כלוא רוב שעות הצילומים בתוך חליפת רובוט מגבילה, אמר וויליאמס בשנת 2000 במסגרת ראיון ל'ברנס אנד נובל': "זה מאוד משונה. כל דבר – החל באיפה בדיוק הרגליים שלך יוצרות מגע עם הרצפה ועד לאופן שבו אתה מניע את הזרועות – מוכתב על ידי החליפה. מהרגע שהם סוגרים אותך בתוכה, זה קצת כמו להיות מתחת לאיפור כבד. אתה כאילו משוחרר על ידי זה".

לכאורה דיבר וויליאמס רק על המוגבלות הפיזית של לבישת החליפה עצמה, אבל למעשה, זה תיאור טוב של המגבלה־מרצון בכלל שמטיל תפקיד דרמטי על קומיקאי – "ברגע שהכרת בזה (בחופש שיוצרת ההגבלה של לבישת החליפה, ל"ו)", ממשיך וויליאמס באותו ראיון, "אתה יכול לנסות למתוח את הגבולות של מה שאתה מסוגל לעשות בתוך זה".

זה המקום המסוים הזה, אותו מקום שאנחנו, צרכני התרבות, משתגעים עליו, מחכים לו, כמו לירח כחול נדיר, המקום המרחף של אין זמן וחלל, שבו מי שהכרנו באופן אחד משיל את העור שלו ומצמיח במקומו עור חדש ונוצץ. וספציפית לעניין שלנו – אלו הרגעים שבהם קומיקאים מגלמים תפקידים דרמטיים ולא בורחים אל השטיק הקבוע שלהם, אל מה שלכאורה "קל" להם. קוברים מרצון את הנשק הכי יעיל והכי מוכח שלהם, זה שהם תמיד צולפים איתו בעין השור, ועומדים כעת עירומים יותר, בטח פגיעים יותר. זה עונג מסוים מאוד, להרשות לעצמך להיות מופתע ולא לחוש עלבון מהרמייה לכאורה. אפשר אפילו להרחיק ולטעון שאלו המקומות שבהם אנחנו רוצים, מתחננים ממש, שהאמנות תעשה בנו את המניפולציה שלה, תרחיב אותנו ואת הקיום שלנו, תשנה לנו מה שאנחנו סבורים שאנחנו כבר יודעים על העולם.

מטבוליזם נוסח הוליווד

שחקנים, בעיקר שחקניות, שהקריבו חלק מהכוח המובנה שלהם (אצל שחקניות זה בעיקר היופי שלהן), מתוגמלים על זה במעמד הביקורות והפרסום. הדוגמאות קלות כאן. כשבטי דיוויס צבעה את פניה לכדי גרוטסקה לא אטרקטיבית ב'מה קרה לבייבי ג'יין?' לסתות המבקרים נשמטו. כולם דיברו על איזו שחקנית אופי נפלאה שהיא, ואיך שהיא מתמסרת לתפקיד. גם ניקול קידמן, שאופרה בכבדות לתפקיד וירג'יניה וולף ב'השעות', הוכרה כשחקנית על אמת בזכות זה, ואפילו זכתה באוסקר היחיד שלה. שרליז ת'רון ויתרה על הנכסים הפיזיולוגיים שלה עבור תפקיד הרוצחת המוזנחת ב'מונסטר' וגם היא תוגמלה באוסקר. החשיפה, גילוי הבטן הרכה, מעוררת אמפתיה מיידית. בדומה ובשונה, כאשר קומיקאים מקריבים את הכוח המובנה שלהם, את היכולת להצחיק, הם עשויים להיות מתוגמלים על זה בנדיבות וברוחב לב על ידי הקהל.

שתי הערות ביניים צריכות להיאמר כאן, שיש להביא בחשבון בכל הנוגע לחציית הגבולות לכאורה מהקומדיה אל הדרמה, ולשתיהן בעצם שורשים היסטוריים באשר ליחס החברה לקומיקאי, ולפני כן לליצן.

העניין הראשון – הומור הוא חרב פיפיות. זו דרך מוצא אבל בהחלט גם מלכודת, בו זמנית; הדרך להתמודד עם מציאות וגם הדרך להישאר לא מעורבב בה, צופה, ומבקר. ויותר מהכל, לעניין שלנו – מהרגע שבו הומור נהיה כוח העל שלך, אין לך יותר קיום וזהות בלעדיו. אתה מוכרח להיות מצחיק, אתה מאכזב אם לא, אין מקום גלוי לעין בוחנת שהוא לא גם במה מכורח. רגעי המנוחה של קומיקאים הם הזמנים שבהם הם לא מוכרחים להצחיק אף אחד, כאשר אף אחד לא ממרפק אותם בצלעות כדי שירקדו את הריקוד הקטן המצחיק שבזכותו יש להם זכות לתפוס מקום, ובלעדיו הם עשויים לקבל מטח עגבניות רקובות.

והעניין השני הוא החרדה שלא להיות אך ורק מוקיון. "רציתי להראות שאני לא רק מצחיקן" הוא משפט שמהדהד הרבה פעמים בראיונות עומק עם קומיקאים בהקשר של המקומות והתפקידים האלו שבהם קומיקאי מראה את הצד ה"רציני" שלו. אבל בעצם, מה הכוונה "רק"? ומה הכוונה "רציני"? כאן עונים הקומיקאים, לפעמים מבלי דעת, על סוגיה עתיקה: קומדיה – או ליצנות או מצחיקנות –נתפסת כטיפשית, כמגוחכת בפני עצמה, ובכל מקרה כלא מחויבת או מחייבת כדרמה. וכאן הדבר מתפצל לשניים: הראשונה היא ההפרדה בין קומדיה וכל היתר (דרמה, טרגדיה, מלודרמה), והשני הוא הזלזול ההיסטורי בקומדיה, שגם אם אינו נוכח בהכרח היום בתרבות, השורשים התפיסתיים שלו מחלחלים. שמעתם פעם את סבא שלכם אומר בזלזול "ליצן!" על מישהו? את המורה מלגלג על המוקיון הכיתתי, אולי מבטיח ששום דבר לא ייצא ממנו? ברכות. סביר שישנו מקום, אפילו לא מודע עד הסוף, שבו הגישה הזו נוכחת אפילו אצלכם.

איור: יהודה דביר

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

שתף