מסע בעקבות הימין הליברלי הנעלם

0

"בארץ ישראל תמיד יהיו שני עמים", כתב זאב ז'בוטינסקי במאמרו המכונן "על קיר הברזל". הוא נשבע בו, "בשמנו ובשם צאצאינו", ששווי זכויותיו של הציבור הערבי בישראל לעולם לא יופר, "ולא נעשה ניסיון לגירוש ודיכוי". 92 שנים אחר כך, כשצאצאו הפוליטי של אבי התנועה הרוויזיוניסטית, בנימין נתניהו, מזהיר מפני הערבים הנוהרים לקלפיות באוטובוסים מחד, וחברו להנהגה, משה יעלון, מורה על הפרדת אוטובוסים בין יהודים וערבים בגדה, קל לגלגל את הקלישאה על האיש המתהפך ודאי בקברו לשמע הדברים.

ראש הממשלה התנצל פומבית, והפרדת האוטובוסים נעצרה זמנית; את קיתונות הביקורות מהשמאל ומבחוץ דוחים בתוקף בליכוד ומתעקשים שהדמוקרטיה זורמת בוורידיהם. אך הערבים אינם לבד; איתם בית המשפט העליון והתקשורת, הראשון סומן בידי חלקים מממשלת נתניהו הרביעית, והשנייה היא קרדום בו חופרים כמעט כל השותפים לממשלה הזו, ובראשם מנהיגה. המתקפה עליהם נמשכת שנים, הרחק־הרחק מ"יש שופטים בירושלים" של מנחם בגין (ר' מסגרת) ודרישתו הבלתי מתפשרת לעיגון חופש הביטוי והגנה על זכויות המיעוטים. בני בגין אמנם חזר לרשימת הליכוד בדלת האחורית בבחירות האחרונות, אך קולותיהם של תלמידיו המובהקים של בגין, כמו דן מרידור, מיכאל איתן ורובי ריבלין, שנחשבו לסמן הדמוקרטי־ליברלי בתנועה, הוחלפו באלה של יריב לוין, דני דנון וזאב אלקין, שנדמה שעבורם הרבה ממה שמזוהה עם ליברלי – ארגוני חברה אזרחית, התקשורת, מערכת המשפט וגם היצור האמורפי "מדינת תל אביב" – הוא כמעט בגדר אויב. פעם היה כאן ימין ליברלי, מתרפקים בנוסטלגיה חלק מאנשי הליכוד הוותיקים, ואירועי החודשים האחרונים רק הגבירו את התחושה שמשהו בקוד הגנטי של התנועה נשבר.

 

הקוד הגנטי של ז'בוטינסקי

האם הימין הליברלי נשחק עד בלי שוב? ומהו ימין ליברלי בכלל? ההגדרות העמומות המבחינות בין ימין ושמאל, וליברלי וסוציאליסטי, והתאמתן למציאות הפוליטית הישראלית, מייצרות מנעד מבלבל של תשובות לכך. ליברליזם זו מילה תלוית הקשר. הליברלים הראשונים וה"טהורים" נלחמו למען זכותם של בני האדם לחיות את חייהם ללא התערבותם של מלכים וכמרים, וטענו ששלטון טוב הוא כזה שמושל פחות ככל האפשר. בהדהוד הרוויזיוניסטי, ז'בוטינסקי ובגין מעולם לא הגדירו את עצמם כ"ימין", אך בתורתו של ז'בוטינסקי "בראשית ברא אלוהים את היחיד", ובגין הצהיר מעל בימת הכנסת ש"ישנן זכויות לאדם הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה".

החיבור הפוליטי שהיווה את הבסיס להקמת הליכוד נוסד ב־1965, כשהמפלגה הליברלית חברה לתנועת החרות, והקימה את גוש חרות ליברלים – גח"ל. הוא היה בעיקרו פוליטי־אינטרסנטי, ורק בחלקו אידיאולוגי (ר' מסגרת); בשונה מחרות, המפלגה הליברלית הייתה בעלת עמדות מדיניות מתונות יחסית, וקראה תיגר על הכלכלה הקולקטיביסטית והסוציאליסטית של מפא"י/המערך. עם זאת, החיבור נחשב לאחד המוצלחים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, והיה צעד חשוב ליצירת אלטרנטיבה שלטונית למפא"י; הסכם גח"ל שם קץ לבידודה של חרות, ומבחינתו של בגין, סלל את הדרך ללשכת ראש הממשלה; הוא אפשר לו לעשות מהפך תדמיתי, להפסיק להיות האיש המושמץ ביותר בפוליטיקה הישראלית, למחוק את שרידי החרם הציבורי ולנתב את הימין הרוויזיוניסטי אל עבר המרכז השלטוני.

הקוד הגנטי של ז'בוטינסקי ובגין, זה שאומרים עליו שנשבר, הוא השילוב בין הלאומיות לליברליות של זכויות פרט וזכויות אדם. המשנה הלאומית של ז'בוטינסקי הייתה חדה, ברורה וכוחנית: מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, משתי גדותיו של הירדן, עם "קיר ברזל" ביטחוני שיעצור את האויב הערבי; אך לצדה, כל העת, היה מרכיב דמוקרטי־ליברלי חיוני והכרחי. במדינה העברית שתקום, דמיין ז'בוטינסקי, "שיווי זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם". בכל קבינט של ז'בוטינסקי בו יהודי הוא ראש הממשלה, סגן ראש הממשלה היה ערבי, והלשון הערבית, כך קבע, צריכה להיות שווה בזכויותיה ללשון העברית. ממשיך דרכו, בגין, נקט גם הוא לשון בלתי מתפשרת בהיבט הלאומי, והטיף למעבר מציונות מדינית לציונות צבאית, אך באותה נשימה נאם בלהט על שוויון ונלחם בחירוף נפש להגבלת כוחו של שלטון הרוב ולפיקוח שיפוטי על תפקודן של הרשות המחוקקת והמבצעת. המסורת הליברלית של בגין התנגדה לממשל הצבאי על ערביי ישראל, קיבלה פליטים וייטנאמים והעניקה להם אזרחות, ונאבקה למען עצמאות בית המשפט העליון. המסורת של נתניהו, טוענים המקטרגים, כוללת הצעות לחקור ארגוני שמאל, חוק חרם וגירוש מסתננים, התערבות פוליטית במינוי בכירים במערכת המשפט והטלת מורא על גופי התקשורת.

"מילת המפתח היא איזון". דן מרידור רהוט כתמיד, אך נדמה מיואש קמעה. "איזון בין האדם למדינה, בין היחיד לחברה, בין הפרט לכלל, בין הלאומי לליברלי. כל הפרויקט הציוני – מהות חיינו – הוא בניית מדינה לעם. אבל איזו מדינה אנחנו רוצים? כאן בא ההיבט הליברלי. ברגע שכבר יש לנו מדינה, המדינה נועדה לטובת האדם ולא להפך, לשרת את אזרחיה ותושביה. הם העיקר והם התכלית. עם בריאתו נולד האדם עם זכויות ואי אפשר לפגוע בו ולקחת את זכויותיו, אלא אם יש סיבה טובה. ולא בשרירות, ולא באלימות, ולא בתוקפנות. התנועה נקראה תנועת החרות בגלל חשיבותה של החירות הלאומית והחירות האישית, חירות העם והאדם – יחדיו".

מרידור, שגדל בבית "חרותניקי" והיה בן טיפוחיו של בגין מצעירותו, כמזכיר ממשלתו, עזב במהלך הקריירה הפוליטית שלו את הליכוד ושב על עקבותיו ב־2008. ב־2013 הודח מהכנסת, ובבחירות האחרונות הודיע כי ויתר על הפתק מח"ל בקלפי. "אני שומע בליכוד דברים כמו 'ניתן לערבים זכויות אדם ולא זכויות אזרח', כלומר לא יאפשרו להם להצביע. אני שומע שם שאנשים מסוימים הם סרטן, אני שומע ביטויים מסוימים שאני לא רוצה לחזור עליהם. האם אני יכול להיות אבקת הכביסה שלהם או לייצג אותם? לא", אמר אז.

הדנ"א המיוחד של הליכוד שובש, הוא אומר. "היום, אם אתה איש פוליטי שאומר את המילים 'דמוקרטיה', 'זכויות אדם', 'שלטון החוק', 'כיבוד בית המשפט', בשיח וברעיונות שלך – יגדירו אותך כשמאלני. אלה מילים שמנחם בגין ותנועת החרות כולה היו אומרים כדבר שבשגרה. גם אם היה פירוש אחר, פעם המילים האלה היו מילות קוד של כל החברה הישראלית, והיום הפכו להיות מייצגות של מחנה אחד". הליכוד הוא זה שהוביל את פסילתו של מאיר כהנא מהשתתפות בבחירות לכנסת, הוא נזכר בהתלהבות, ומתגאה בהיותו שר המשפטים שהביא את חקיקת זכויות האדם המהפכנית בואכה בחירות 1992. היום, לדבריו, "שומעים צלילים לאומניים צורמים נגד ערבים, וישנה השאיפה להראות לערבים שהם לא שייכים למדינה והמדינה לא שייכת להם. חוקי לאום וחרם, הדרה ואפליה. הדברים שליברמן מוביל וגם זרמים בתוך הליכוד – זרים לחלוטין לרוח הזו. השיח הלאומני מחק את הגורם המאזן הליברלי".

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית.

.

איור: דניאל גולדפרב

שתף