מסך טראמפיסטי // מדור חדש מאת פיני אסקל

0

 

כך נוצרים בלבול ודיסטופיה טלוויזיוניים בעידן הפוליטי המשוגע של זמננו

טראמפ זה הכל. כל הדברים הרעים בעולם. כל הדברים הדוחים באנושות. טראמפ הוא המחלה הממאירה שגיליתם בבדיקה שגרתית, הוא הקיא הדביק שנשאר על הזיפים כשיצאתם מהשירותים של הבר, הוא הבוץ הטובעני שגרם לכם לזרוק לפח את הנעליים החדשות, הוא הקונדום המשומש שדרכתם עליו באמצע ג'וגינג יומי בחוף תל ברוך. הוא כל דבר מגעיל שקרה לכם בחיים. זיכרון מר, סיוט מדומיין.

טראמפ הוא האדם הראשון שהשם שלו הפך לאונומטופאה. "טראמפ־טראמפ" – אתם שומעים עכשיו את ההד של הצליל הנורא בפקקים. זה היה יכול להיות צפצוף חמוד ושכונתי של קטנוע, "בי־בי", אבל טראמפ־טראמפ הוא כבד יותר, צרוד יותר, מחוספס יותר. משמעותי יותר. שאון משאית כועסת במנהטן.

בכל טראמפ אשם. סובבו את הגלובוס הדמיוני של צרות העולם, עצרו אותו בבת אחת עם האצבע, ותראו – פה או שם, רחוק או קרוב. בכל, טראמפ יהיה אשם. בחלק מהמקרים האצבע המאשימה היא דוברת האמת, אך למרבה הצער זו אמת בדיעבדית. אותם פרשנים מעונבים, רבים מהם מומחים מטעם עצמם, שבחרו לפני שנה להתייחס לטראמפ כאל רצף משעשע של עיטושים אינסופיים, במקום להתייחס אליו כסמלה של תחילת המגפה, הם היום אלו ששוחטים אותו, את אישיותו, את עברו, את מדיניותו ואת ציוציו.

האמת הבדיעבדית הפכה בינתיים לקלישאה. קשה יהיה למצוא כיום סיפור עיתונאי או כתבת מגזין שלא יתחילו או יסתיימו בקשירת המציאות הקודרת לעידן טראמפ. גם כשאין עדיין סימוכין לכך, גם אם מדובר באינוס הנרטיב. הרי טראמפ מביא רייטינג – וגם עכשיו, שנה לתוך כהונתו, כולם רוצים לחגוג אותו.

בקרוב מאוד גם זה ישתנה. ב'סאטרדיי נייט לייב' יחליטו שהגיע הזמן לגנוז את דמותו המגולמת על ידי אלק בולדווין. הג'ון אוליברים של תוכניות הלייט נייט והסאטירה יבינו כי העיסוק היומיומי בטראמפ אינו ערובה לרייטינג. הם יגלו כי נגמרו המילים והרעיונות, וזהו, יבש האוקיינוס הטראמפי ואי אפשר למחזר יותר. הם ישתכנעו כי המציאות עולה בקלות על כל דמיון, על כל פאנץ', על כל מוח קודח של איזה ביל מאהר. החומרים שארוזים בתוך 140 או 280 תווים יזרזפו פתאום בתדירות נמוכה יותר. וכך, לאט־לאט, האמת שהפכה לקלישאה תהפוך לפרודיה.

'סאות' פארק' יקדישו פרק גאוני כדי לחתום סופית את עידן הפניית האצבע המאשימה האוטומטית והאובססיבית כלפי טראמפ. הנושא של הפרק לא יהיה טראמפ, אלא דווקא אנחנו. עלילתו תזכיר, פחות או יותר, את הפרק שמאשים את מארק צוקרברג באחריות עקיפה לכל צרות העולם; ולמעשה גורם לנו להבין דבר אחד פשוט – האשמה היא בנו, אותם המטומטמים שהכניסו הביתה חיית מחמד לא מוכרת בשם פייסבוק, רק כדי לגלות אחרי עשור שמדובר בגור של מפלצת. בסוף, כשנחליט שהגיע הזמן לסלקה מהבית, יתברר לנו שהמפלצת הגיעה לממדים כה עצומים, שהיא פשוט כבר לא עוברת בדלת, אי אפשר להוציא אותה מהבית. היא כאן כדי להישאר. כאן כדי להשתלט לנו על הספה ולהחביא לנו את שלט הטלוויזיה.

הפרק על טראמפ יהיה קצת שונה. הרי כבר מהיום הראשון ידענו היטב שמדובר באדם־מפלצת, אבל החלטנו שזה בסדר להשתעשע בו מרחוק, כשהוא כלוא בתוך כלוב, ולצאת איתו לסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב כמו בקרקסים נודדים. מעטים האמינו שיכול להיווצר מצב שבו יגיע רגע האמת של האנושות – והיא תחליט להכניס מפלצת לבית הלבן. הבעיה הגדולה היא שכולם שכחו לזכור דבר אחד חשוב: למה, בעצם, שלא נבחר מפלצת אם האנושות עצמה מלאה במפלצות.

מסך הטלוויזיה של תחילת עידן טראמפ התאפיין בבלבול. הטלוויזיה האמריקאית לא הצליחה להחליט מה מפחיד אותה יותר. לפעמים היה נדמה כי הדאגה הכי גדולה שלה היא עתיד ילדיה. עדויות לכך צצו בסדרות כמו 'דברים מוזרים', '13 סיבות', 'The OA' ו'חוליגן אמריקאי', שהשפיעו בעצמן על סדרות זרות כמו 'סוף הפאקינג עולם'. הילדים, הנערים והמתבגרים עושים כל מיני דברים שטותיים – הם משחיתים מכוניות, מפלרטטים עם עולמות מקבילים ומיסטיים, או מתאבדים. ולפעמים, הם אפילו מכניסים הביתה מפלצת, ממש כמו המבוגרים.

גם סדרות דרמה איכותיות, מהמשובחות שנראו על המסך בשנים האחרונות, כמו 'פארגו' ו'מר רובוט', עסקו בחרדות העולם החדש מבלי להזכיר את השם המפורש. אמנם בעונה השלישית של 'מר רובוט' מוצג טראמפ במהדורות החדשות כליצן מופרע, אך העלילה בכלל מתרחשת בימי אובמה. הרסן שוחרר עוד קודם לכן בעקבות אינטרסים פוליטיים־כלכליים של המשולש הידוע הון־שלטון־עולם תחתון בדרך לאנרכיה. הסיפור, לפי שתי הסדרות המצוינות האלה, נולד בימים רפובליקניים אחרים, אי שם בשנות ה־80. הקפיטליזם, כפי שנרמז בשלהי העונה השנייה של 'פארגו', מתהדק בפרולוג של העונה השלישית ומתחזק ככל שאותה העונה מתקדמת, עוד ישחית ויגמור את כולנו. וכמובן, אין שום דבר מקרי ברפרנסים מהאייטיז שמופיעים ב'מר רובוט' האנטי־קפיטליסטית – ממקום העבודה של אביו של אליוט, דרך אזכורי 'בחזרה לעתיד', וכלה בנעימת הנושא של 'אביר על גלגלים'.

הניסיונות הפילוסופיים והפסיכולוגיים של דרמות הטלוויזיה האיכותיות להחדיר לתודעה את אזהרת טראמפ – כשלו בזה אחר זה. סדרות מתוסרטות פחות מתוחכמות, כמו 'סקנדל', 'אימפריה' ו'בית הקלפים', שעוסקות במישרין בפוליטיקה, הבינו מיד כי המציאות מביסה את הדמיון; חלקן יצאו מסיבה זו למרתון שכתובים לקראת חידושן. שיעור דומה למדו הסאטיריקנים – מיוצרי 'סאטרדיי נייט לייב', שהעמידו מדי שבת חיקוי לטראמפ, ועד מנחי תוכניות הלייט נייט האבודים מול ציוצי הנשיא. קוראים לו דונלד טראמפ – ברצותו ירחיב וברצותו יקצר, ברצותו יכנה את העיתונאים באשר הם בתואר "לוזרים" וברצותו יבחר לקנות זמן פרסום לטובת המרוץ לנשיאות דווקא במהלך אחד הברייקים של דרמת הזומבים האפוקליפטית 'המתים המהלכים', כאילו אין אירוניה בעולם כלל.

העולם מלא במפלצות. בהיסטוריה של התרבות הפופולרית מזוהים הזומבים עם השלטון הרפובליקני, ואילו הערפדים מזוהים עם השלטון הדמוקרטי. אבל ברגע שמתרחקים מעולם הפנטזיה והדימויים ומתקרבים לעולם הריאליסטי, קל יותר לצייר על המסך את הטוב ואת הרע. אם 'הסמויה' של דיוויד סיימון ידעה להמחיש את הריקבון שפושה ברחובות, בחינוך, בפוליטיקה, בעבודה ובתקשורת, הרי שנושאת הדגל בעידן טראמפ היא 'פשע אמריקאי'.

אמנם העונה השלישית והאחרונה של הסדרה האנתולוגית שודרה בשנה הראשונה לכהונתו של טראמפ, אך היא מוותרת לחלוטין על החיפוש אחר אשמים. היא מצביעה על כל התופעות החשוכות שמאפיינות את האספירציות של הנשיא, אך לא טורחת אפילו לרמוז כי יש מי שנותן לאותן מחלות חברתיות רוח גבית. במקום להאשים את טראמפ היא מתבוננת על כל אדם אחר ואומרת לו באכזריות: זו לא השיטה, טמבל, אלא אתה, זה שיצר את השיטה.

בין הפגמים האנושיים שחושפת 'פשע אמריקאי' אפשר לזהות בקלות גזענות, מיזוגניה, הומופוביה ותאוות בצע. טראמפ הוא בסך הכל המכנה המשותף הרחב ביותר של אותן תופעות מכוערות, אבל הוא לא האשם היחיד. 'פשע אמריקאי' היא הסדרה הראשונה בימי טראמפ שהעזה להישיר מבט אמיץ אל המראה כדי לחשוף את הפגמים ולא מצמצה. ומתוך המראה התבוננה בה בחזרה המפלצת.

.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

 

שתף