מני נפתלי שלא הכרתם // פרופיל מאת רונית ורדי

0

הילדות הענייה | ההגעה לבית ראש הממשלה | היציאה למלחמה הציבורית | הקרע בתוך המחאה

 

יכול להיות שאלדד יניב ידע שההליכה לאופירה וברקוביץ' תפוצץ את יחסיו עם מני נפתלי. שהאיש ייפגע עד עמקי נשמתו. שיחוש כמי שנבגד. שלא יוכל לקבל את החלטתו של יניב, לאחר שהצמד ביישו אותו רק שבועיים קודם לכן. לאחר שברקוביץ' הגחיך אותו בפרהסיה. חגג על חשבונו מול מאות אלפי צופים.

יניב ידע שנפתלי לא יוכל להבליג. שאי אפשר יהיה לומר לו, מי אלה בכלל אופירה וברקוביץ'. כולה ליצנים עונתיים בקרקס של קשת. כלים לקידום תקשורתי של פרויקטים שונים. אבל כרגע הם על הגל. תוכנית מדוברת. ואת המשחק שלהם צריך לשחק. לנצח בתחכום. לא יותר. לא פחות. מה לזה ולעלבונות אישיים?

אלדד יניב מבין את זה. כמובן. יניב הוא מלך בתקשורת פוליטית. מתוכנן ומתועל. מחשב פני עתיד. רב־אמן אסטרטגי. שנים אפילו התפרנס מכך. אבל בשביל מני נפתלי, הכל רגשי הרבה יותר. והתדמית שלו חשובה לו, אחרי שניסו לרמוס אותה אינספור פעמים. יניב ידע את זה, אלא שמצידו – סבלנותו מעט פקעה. "אני אוהב את מני", אמר לחבריו, "הוא השותף שלי… אני לא רוצה לפגוע בו… אבל כבר אין לי כוח לזה. הוא לא מאמין לי. וכל הזמן מחפש סימנים לבגידה… רואה צל הרים כהרים… ואני לא רוצה לקלקל לו. ואסור שהמחאה תיפגע. ואני אוהב אותו, תאמינו לי, אני אוהב אותו". האמת, גם הח"מ די מאמינה לו.

************

קל לאהוב את מני נפתלי. כי כמו הביטוי שחביב על אלדד יניב ונפתלי בנט – "מני הוא אח". חם ונדיב. בלתי אמצעי. מסור. חרוץ. אמיץ. אותנטי ונאמן. ותמים. כל כך תמים. ולא רק זה;

השנים האחרונות הפכו אותו לחשדן. שלא לומר כמעט פרנואיד. ולא רק משום הדברים שעמם התמודד בבית ראש הממשלה. אלה שבית המשפט הגדיר כ"העסקה פוגענית" ו"התעמרות". לא בשל ההבטחות שהופרו. ורמיסת כבודו כאדם, שתוארו כ"עוגמת נפש". ואפילו לא משום הקמפיינים המרעילים שמשפחת נתניהו השיקה נגדו באינספור כיוונים. לא מסיבת העיתונאים שכינסו יועציה, שתיארוהו כעבריין ושקרן. רמאי ונוכל; ושהיא גם נשוא תביעת לשון הרע שהגיש כנגדם.

זה אינו עניין של מה בכך לשמוע טענות כמו שהוא, מני נפתלי, שפך מים על רצפת המעון כדי שרעיית ראש הממשלה תחליק עליה. גם לא הטענות שגנב מזון בכמויות מסחריות מבית ראש הממשלה. שביצע עבירות כדי לנשוא חן בעיני הגברת. או שהטריד מינית את אחת העובדות.

אלא מה שהתעורר בחייו דווקא לאחר שבית המשפט הורה לפצותו בשל העסקה פוגענית ועוגמת נפש (10 בפברואר 2016). ובמיוחד מאז יצא להפגין, בפעם הראשונה, מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה (נובמבר 2016). כשכבר לא הייתה דרך להבין מי דורש את טובתו ומי חורש רעתו. כשהפך לסמלם של מאות אלפי ישראלים. ולמושא דיון בין אוהדים ומתנגדים. עיתונאים ופוליטיקאים. ולאדם שאוסף סביבו אוהדים. סקרנים. חברים. וסתם משוגעים. בטלפון. בוואטסאפ. בפייסבוק. בטוויטר. ברחוב. אין רגע דל. כולם־כולם רוצים "קצת מני נפתלי" לעצמם. וכסביבת שראש הממשלה בעצמו רודפת אותך – לך תדע להבדיל ביניהם. ולך תדע למה.

 

המודל התוניסאי (חס ושלום)

המחאה הפכה מנהלת את חייו של מני נפתלי. ואת חיי רעייתו. וחיי שני ילדיו. גם הם סבוכים ושקועים בה עד מעל לצווארם. ילדותם מתגלגלת בצילה. ועכשיו גם התבגרותם. המחאה הביא לו היכרויות מרתקות. חשפה אותו לאקדמיה. לאליטה האינטלקטואלית. גם העסקית. לאנשים התומכים עתה בפרנסתו. בתרומות. בהעסקתו כשיפוצניק. כגנן וככלבויניק.

אבל המחאה הזו צורכת אנרגיה נפשית עצומה. גם כלכלית. גם פיזית. והמחיר כבד. הוא מוצף במידע. ומתקשה לנהלו. הגם שמדובר באיש טכני תמים. מאוד־מאוד תמים. רק תמימים יוצאים למסעות החיים שיצא אליהם. תמימים שדחקו אותם אל הקיר. "את זוכרת את הסיפור על מוחמד בועזיזי", שאל אותי אחד מתומכיו האידיאולוגיים. "הוא כל כך מזכיר אותו. טפו־טפו שלא רק יגמור כמוהו".

מוחמד בועזיזי היה איש פשוט. תוניסאי. עוד לא בן 30. התפרנס ממכירת ירקות ופירות ששינע על מריצה קטנה. "רוצה תפוז, מוריס? תיקח שניים לגברת?". וכל מה שרצה בשעתו היה עבודה מסודרת, קביעות. אפילו כפועל ניקיון.

כמו מני נפתלי, כפי שעורכי דינו תיארו את מעמדו, בתביעת לשון הרע שהגיש נגד יועציה הקרובים של משפחת נתניהו. שהבאישו, לטענתו, את שמו.

ציטוט: "כשהיינו כולנו בבית הספר, ודאי זכור לנו 'אב הבית' שם. בשנים מוקדמות יותר היה שמו 'השרת'. הוא היה אחראי לתחזוקת המבנה, עובדי הניקיון בו, נייר הטואלט בשירותים ודברים דומים. תפקידו של אב הבית במעון ראש הממשלה אינו שונה בהרבה. הוא אינו (ההדגשה במקור, ר"ו) הגורם המוסמך להחליט על הוצאות במעון ראש הממשלה, אינו הגורם המחליט עם איזה ספקים עובדים או ממי מזמינים טובין. אב הבית הינו גורם קטן במערכת ענפה ועמוסת מנהלים בכירים כאלו ואחרים".

ספק שירותים. אדם ללא שם. אבל זה לא צלח. בועזיזי התוניסאי עבר עם עגלתו, ומכר פירות בגרושים. עד שגם זה נשלל ממנו. ומפקחת עירונית החרימה את המשקל האלקטרוני שלו. יש אומרים ירקה בפניו. בועזיזי פנה למושל. אבל זה סירב לקבלו. שעה קלה אחר כך הצית את עצמו ומת ברחוב. ומהומות "האביב הערבי" פרצו, מתוניסיה ומזרחה העבירו פיסת גלובוס אדירה. וזה מה שהכי מפחיד בקשר למני נפתלי. התפקיד הרומנטי שאנשים העניקו לו. הרצון לראות בו סמל דרמטי. מוחמד בועזיזי כזה. טפו־טפו הם אמנם אומרים. ומוסיפים את ה"להבדיל" המתבקש.

 

לא/כן רוצה פוליטיקה

אלדד יניב הזמין אותי להרצאה של נפתלי באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר ללימודי חברה ומדיניות. יום חמישי. 18 בינואר. "האמת מנצחת" – קראו לה. נפתלי הציג את דבריו כעדות אישית משדה הקרב.

הקהל היה מעורב. קהל תומכים מן החוץ וסטודנטים למדעי המדינה. יש המון אירועי אקטואליה כאלה במוסדות האקדמיים. אוניברסיטת תל אביב עודדה אותם תמיד. הרבה מההפגנות שלאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 נולדו באוניברסיטה הזו. למרצים ולסטודנטים שלה היה תפקיד משמעותי במהפך הפוליטי – 1977 – שהביא לעליית הליכוד. היה מסקרן לראות איך יגיב הקהל הזה למני נפתלי. האם יימצא בהם רמז לפעילות מחאתית חדשה? אגב, בנימין נתניהו היה מעורב בשעתו בפעילויות מעין אלה. תומך וחבר של כבוד בניסיון ההיסטורי לנסח חוקה לישראל.

מני נפתלי הצהיר שאין לו תוכניות פוליטיות. נקודה. כך בפירוש אמר לסטודנטים. זהו ציטוט מדויק. אבל מיד כשסיים, והזמין שאלות מהקהל, פרצה אחת הסטודנטיות וצעקה כמו חוקרת שב"כ. חוקרת לא מקצועית, כמובן.

סטודנטית: "למה אתה לא עונה למה ששאלו אותך?!"

מני נפתלי: "מה?"

"שאלו אותך אם אתה הולך לפוליטיקה. למה אתה לא עונה?! ולמה יש עיתונאים בקהל? בואי הנה את הנה (צועקת על צלמת וידיאו שתיעדה את האירוע), שלא תעזי לצלם אותי. תסגרי ת'מצלמה. אנחנו אוניברסיטה! בשביל מה בכלל מביאים לכאן הרצאות כאלה?"

"אני עונה לך", חזר מני נפתלי על דבריו. "אני לא הולך לפוליטיקה".

כל זה כמובן נקודתי ומקומי. אבל הסטודנטית ההיא לא הייתה במיעוט. כמעט כולם התלוננו על החוצפה לארח הרצאות כאלה באוניברסיטה. "להכריח אותנו להגיע לזה". אז אחר כך התברר שרבים מהם היו עובדי מדינה שלומדים בתוכניות המיוחדות לתארים המהירים המקנים גמול שכר מיוחד. ומאלה שמני נפתלי רצה להימנות עמם.

תגיד, אמרתי לאחד מהם. אתה לא רוצה לשמוע דעות שונות משלך? אתם לא מסתקרנים לאתגר את מחשבתכם עם רעיונות אחרים? "אני לא יכול לדבר", ענה. "אני עובד מדינה. וגם אסור לי להצטלם". אז האם מני נפתלי לא מפנטז על פוליטיקה? יכול להיות שבתוך תוכו דווקא כן.

"הם מושחתים", הוא אמר לי, "צריך להחליף את השיטה".

אבל מני, כשאומרים "שיטה" מתכוונים למשטר. אתה חותר להחלפת הדמוקרטיה?

"תשמעי. את צריכה לכתוב שחייבים לנקות את השחיתות. זה נורא מה שקורה שם. את יודעת איזה דברים שאני שמעתי אצל השרים וחברי כנסת? הרי אבטחתי אותם. הייתי נוסע עמם במכונית. זה נורא מה ששומעים שם".

שתקתי. ואחר כך הייתי עצובה. היה ברור שלא אצליח לנהל עמו את השיחה שתכננתי. האיש מנהל מלחמה ציבורית אדירה, דון קישוטית, ולצידה גם את מלחמת ההישרדות הגדולה של חייו. ומסור רק לקרב. "אני לוחם", הסביר לי. "אני לוחם", הוא נוהג לומר בהרצאות שהוא נושא בחודשים האחרונים, במסגרות מגוונות. "אני בתוך המלחמה. ואני רואה רק דבר אחד לנגד עיניי. את המטרה. את ראש ההר… אני ממש רץ עכשיו למעלה. והכל בוער מסביב". זה פשוט לא הוגן לתפסו ברגעים כאלה. וגם מסוכן.

אין לו דובר – כי הוא לא מאמין בדוברים. גם אין לו כסף לזה. ולכן גם לא יועצים אסטרטגיים מקצועיים. ומיד לאחר ההופעה באוניברסיטה היה צריך להסיע את רעייתו למשמרת הלילה שלה בשדה התעופה. ואז לחזור לעפולה. ועל הדרך להתראיין ולתפעל את הפייסבוק. אלה תנאים בלתי אפשריים, כמעט. וזה ממש לא פלא שאלדד יניב התפוצץ. והלך לאופירה וברקוביץ'.

מתי אמא חוזרת הביתה? שאלתי את בנו כשנפרדנו. "מחר. ברכבת לעפולה. שעתיים נסיעה. אבל היא יכולה לישון. איזה מזל שיש את הרכבת הזו".

 

מישהו עוקב אחריי

"את לא מאמינה מה קרה לי", סיפר לי באחד הימים בטלפון.

איפה אתה, מני?

"ברעננה. בחנות לפרקטים. קונה חומרים בשביל לקוחה". הוא מתפרנס עתה כשיפוצניק. גנן. מתקן גגות. מתקין שערים. קירות גבס. צבע. שפכטל. מין אב בית קהילתי. מודע לכך שזו תהא דרכם של רבים לתמוך בפרנסתו.

אז מה קרה לך?

"עבדתי אצל לקוחה חדשה שהגיעה בהמלצת פעיל שהכרתי. פירוק פרקט. התקנה. דברים כאלה. 4,000 שקל. הוצאתי חשבונית. ואז, תוך כדי כתיבה, אני קולט. זו אינה לקוחה תמימה. זו באה לתפוס אותי. ואני אומר לעצמי, איזה מזל. לו הייתי מתעכב רגע זו הייתה פותחת סרט עליי. את מבינה מה שאני עובר עכשיו?".

והרשת אכן מלאה בדיווחים על אירועים חריגים בחייו. במרץ 2015, למשל, פרצו לביתו. דבר לא נגנב. הוא מתגורר בבית דירות שעמידר מתחזקת. 65 מטר. טיפה יותר, אולי. בשכונת עולים ישנה בגבעת המורה שבעפולה. מהשכונות העניות בגבעה. אבל נוף יפהפה מתוח תחתיה. העמק ירוק עכשיו. הקיבוצים והמושבים פזורים בשדותיו כנקודות חן רומנטיות.

עפולה הייתה בשנים האחרונות לקיבוץ מיזמי נדל"ן שפזורים בה פרא. עיר ליכודית. שוותיקיה הפשירו את שדותיהם באחרונה והתעשרו. ותושביה החדשים הקימו שרשרת משרדי תיווך לנדל"ן שהופשר ונבנה. ראש העיר שלה, עו"ד יצחק מירון, דווקא מזוהה עם מפלגת העבודה. אבל אינו תומך בנפתלי. אף שלט אוהד לא ראיתי בעיר. לא דגל. לא מדבקה. לא מודעה בעיתון מקומי. לא רדיו. כלום. מי רוצה להמר על גורלו בעימות חזיתי עם ראש הממשלה במהלך שנת בחירות מקומיות? שומר נפשו ירחק, כנראה גם ראש העיר.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. ליברל פברואר.

איור: דניאל גולדפרב

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

שתף