מ'משפחת קוסבי' דרך 'סיינפלד' ועד 'המפץ הגדול': החטאים של הסיטקומים הגדולים

0

בחודשים האחרונים עלו בארצות הברית שתי קומדיות מצבים – 'חמוץ מתוק' ('Fresh Off The Boat') ו'שחורכזה' ('Black-ish'); שתיהן סדרות של רשת איי־בי־סי שהתברגו לא רע בצמרת טבלת הרייטינג, חודשו לעונה שנייה ומשודרות בישראל ב־yes, אבל המכנה המשותף המהותי יותר שלהן הוא שכל אחת בדרכה טוענת לטיפול בסוגיה הגזעית.

'חמוץ מתוק' מבוססת על ספר זיכרונותיו של השף אדי הואנג, שדמותו בסדרה היא ילד בן 11 להורים מהגרים מטאיוואן שעוברים מוושינגטון הבירה לאורלנדו. הספר של הואנג הוא אוטוביוגרפיה כואבת ומצחיקה, לעתים עד כדי סאטירה, שעוסקת בקושי שבהגירה מחברה קפדנית מדי אל חברה חומרנית מדי, על החינוך הנוקשה של הוריו, ובמיוחד של אביו המכה והמניאק, שלטענת הואנג החליט להגר לארצות הברית משום שהיא "ארץ האפשרויות, האהבה החופשית והבי ג'יז", ובסופו של דבר ניהל מסעדת סטייקים ומאכלי ים – שיא האמריקאיוּת. הספר מפנה מבט ביקורתי כלפי האהבה העיוורת של הואנג האב לאמריקה, שבאה הרבה פעמים על חשבון אהבתו לילדיו, ומתמקד בהשלכות ההגירה, כמו העובדה שאדי החליט להכאיב לכל מי שהכאיב לו, והפך לבריון של בית הספר. אבל לכל מי שצפה בסדרה ולא קרא את הספר אין מושג על מה אנחנו מדברים כאן. גם לא להואנג בעצמו, שצייץ בטוויטר נגד הסדרה "זה כל כך רחוק מהאמת, אני לא מזהה את החיים שלי". לצערו, הוא אִפשר לרשת איי־בי־סי חופש יצירתי גדול מדי, וכך בסדרה מתואר אביו כחנון אסייתי, עדין נפש וחסר ביטחון, ואילו הוא מוצג כילד חמוד שלא מסוגל לפגוע בעכביש. למרות שמדי פעם היא מבקרת את חברת הפרוורים האמריקאית, המסר של 'חמוץ מתוק' סגור והחלטי: הדבר הכי טוב שקרה למשפחת הואנג בחיים זו ההחלטה להגר לאמריקה.

לעומתה, 'שחורכזה' שמה את הגזע במקום הראשון, מה שאפשר להבין כבר משמה. במרכז הסדרה נמצא אנדרה (דרה) ג'ונסון, איש שיווק נשוי ואב לארבעה, שמתגורר בסביבה סטרילית מרוב לובן. המשפחה שלו מזכירה את משפחת קוסבי בכך שהיא משפחה כל־אמריקאית, אמידה ופנטסטית, שכל מה שמפריד בינה לבין משפחת בריידי או בארון ('כולם אוהבים את ריימונד') הוא צבע העור. אלא שדרה חווה משבר זהות כשהוא מבין שלילדיו לא אכפת מהמורשת השחורה שלהם, ומחליט לטפל בזה. נשמע חשוב ונחמד, אך לא: במקום להיות דמות מעמתת, דרה הוא מושא הצחוק של הסדרה; הוא נתפס לא כמחנך אלא כקרצייה שמסרבת לוותר על סוגיית הגזע – שלפחות על פי התסריט נראה שנכחדה מזמן.

לפני כחודשיים, במסגרת מונולוג הפתיחה שלו בתכנית סיום העונה של 'סאטרדיי נייט לייב', התייחס לואי סי קיי לתקרית שהסעירה את העולם בחודשים האחרונים ובה נורה צעיר אפרו־אמריקאי למוות לאחר שעורר את חשדו של איש ביטחון בגלל שלבש קפוצ'ון. "אני לוקה בגזענות קלה", הודה סי.קיי באותו מונולוג. "אם אני בתחנת דלק מאוחר בלילה וגבר צעיר נכנס לבוש סווטשירט עם קפוצ'ון – אם הוא לבן, אני אחשוב לעצמי שהוא בטח אתלט. אם הוא שחור, אלא אם יש לו חיוך גדול על הפנים, אני אהפוך לגזען קל ואחשוב: 'זה בסדר. הכול בסדר! שום דבר רע לא יקרה! ברור שאני בסדר, למה חשבתי על זה בכלל לשנייה?'". באחד הפרקים של 'שחורכזה', שהתמקד בחג מרטין לותר קינג, מנסה דרה להוכיח לילדיו את קיומה של הגזענות. אבל מתברר לו שלא רק לילדים לא אכפת, אלא גם לשאר הסביבה: המוכר בתחנת הדלק, בניגוד לתיאור של סי.קיי, כלל לא נבהל כשאדם שחור וגדול ממדים נכנס לחנות שלו. אפילו לא מזיז לו כשדרה מנסה לגנוב ממתקים, בתקווה לעורר בו את השד העדתי. לבסוף, כשהוא לא מצליח להוכיח את קיומה של הגזענות, גם לא כששוטר עוצר אותו עקב עבירת תנועה ומסרב להיות אלים כלפיו, דרה עושה סצנה שחושפת לא את הדעות הקדומות נגד צבע עור בארצות הברית, אלא את טמטומו שלו על כך שהוא מתעקש על קיומן. את מה שקרה מאז עליית הסדרה בבולטימור ובערים נוספות בארצות הברית אין צורך להזכיר.

גם ל'חמוץ מתוק' וגם ל'שחורכזה' היה פוטנציאל להציף ביקורת חשובה, אבל שתיהן בחרו להשתיק אותה, כאילו מדובר ברעש מיותר, ולהפוך את הגיבורים שלהן, האסייתים והשחורים, לצבעוני המחמד של הפריים טיים.

איור: דניאל פלג

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

שתף