חגיגות יום הולדתו ה־65 של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, נחגגו בתחילת אוקטובר ברוב עם. רוב אמצעי תקשורת ברוסיה יצאו בהודעות שכל העולם חוגג איתו. בערוצי טלוויזיה המזוהים עם השלטון פורסמו כתבות על מסעדה אחת בניו יורק, Lucy's Cantina Royale, שאפילו הכינה המבורגר שמשקלו 1952 גרם – שנת הלידה של הנשיא. סוכנות הידיעות הממשלתית TASS אפילו פרסמה ריאיון עם מנהל המסעדה. אלא שבאתר של המסעדה לא פורסם על כך דבר. כלום. עיתונאי רוסי עצמאי, אלכסיי קובלב, שעוסק בחשיפה של חדשות מזויפות, החליט לבדוק את העניין. שהרי לא ייתכן שמכינים כזו מנה ולא מפרסמים. עשית ולא פרסמת – לא עשית, קובע הכלל הפרסומי. אז קובלב התקשר למסעדה. תשובתם המפתיעה הייתה שלא ידוע להם על שום פוטין־בורגר. כתב של 'The Guardian' הבריטי, מארק בנטס, החליט גם הוא לבדוק את הסיפור. התברר ששתי מלצריות שעבדו במסעדה הודיעו להנהלה שהן מצלמות סרטון לפרויקט לימוד. למסעדה הגיעו צלמים של חברת Ruptly השייכת לרשת טלוויזיה RT בבעלותה של ממשלת רוסיה, ובכל אמצעי התקשורת הגדולים ברוסיה פרסמו את הכתבה על "המבורגר פוטין", שכולה פייק ניוז. אלא שהתעמולה הרוסית לא תמיד כה משעשעת. ורוסיה, שמנהלת את הלחימה התעמולתית בכמה חזיתות בו־זמנית, עושה זאת בהצלחה רבה.
–
השיטה האוקראינית
בדצמבר 2013, כשפרצה המחאה בכיכר העצמאות בקייב, נסגרה סוכנות הידיעות המרכזית של רוסיה 'ריא נובוסטי', בצו נשיאותי של פוטין, שהכריז במקביל על הקמת סוכנות ידיעות חדשה – 'רוסיה היום'. למנכ"ל הסוכנות מונה דמיטרי קיסליוב – מגיש טלוויזיה הידוע לשמצה בהתבטאויותיו גסות הרוח נגד האופוזיציה, המערב (נהפוך את ארה"ב לאבק רדיואקטיבי) וההומואים. כעבור זמן קצר מינה קיסליוב את העורכת הראשית של ערוץ RT, מרגריטה סימוניאן, שעוד נחזור אליה, לעורכת הראשית של סוכנות הידיעות. היה זה אחד המהלכים הראשונים של נשיא רוסיה לקראת סיפוח קרים ופלישתם של הכוחות הרוסיים לדרום־מזרח אוקראינה. כלי התקשורת הממלכתיים ברוסיה הפעילו את מלוא כוחם כדי לפגוע בנקודות התורפה של החברה הרוסית – זיכרון מלחמת העולם השנייה. הניצחון על הנאצים וההקרבה של העם הפכו למקור גאווה עבור הרוסים, אולי היחיד, בהיעדר הישגים אחרים שניתן למנות מהתקופה הסובייטית. המסר שקיבל הציבור במהדורות החדשות ובתוכניות אקטואליה היה שהרוסים באוקראינה סובלים מאפליה ומרדיפות, ושהרודפים הם אוהדי הנאצים. הקרמלין לא ניסה להמציא כלי תעמולה חדשים. מספיק היה לפעול על פי האמירה של היטלר, לפיה "ככל שהשקר גדול יותר, כך גדל הסיכוי שיאמינו בו".
אחד הסיפורים הבולטים של השנים האחרונות התרחש ביולי 2014, חודשים ספורים אחרי תחילת המלחמה במזרח אוקראינה. ב־12 ביולי, בערוץ הראשון, ערוץ הטלוויזיה המרכזי ברוסיה, שודרה כתבה על הזוועות שמבצע הצבא האוקראיני. אישה שהציגה את עצמה כפליטה מהעיר סלביאנסק, סיפרה בשעת צפיית שיא שחיילים אוקראינים הוציאו להורג את בנו ואת אשתו של "מורד פרו־רוסי". ההוצאה להורג, לדבריה, הייתה פומבית והתרחשה בכיכר המרכזית בעיר. החיילים הפשיטו את הילד בן השלוש ומסמרו את ידיו ואת רגליו ללוח מודעות, "ישו סטייל". כל התושבים כונסו בכיכר, סיפרה ה"עדה". אחר כך קשרו החיילים את אמו של הילד לטנק, שהסתובב בכיכר העיר עד מותה. ואם תהיתם – לא, אף אחד מהנמצאים בכיכר לא עשה סלפי. הכתבה, ששודרה בערוץ יומיים ברציפות, הביאה לגל חדש של שנאה כלפי אוקראינה ולרצון לנקום את מותם של תושביה הרוסים. בלוגרים וכלי תקשורת עצמאים מיהרו להפריך את הסיפור, אך לא הצליחו לקלקל סיפור יפה עם עובדות.
השיטה להפקת והפצת ידיעות מזויפות מתחילה בבלוג אנונימי או בחשבון ברשת חברתית. מופיעה בהם ידיעה שקרית, לכאורה אמינה, שמושכת תשומת לב בזכות נושא פרובוקטיבי. בשלב השני מגיעה הידיעה לאמצעי תקשורת זוטר, שמפרסם אותה עם הפניה ל"מקורות". בשלב השלישי הידיעה מתפרסמת בכלי תקשורת גדולים יותר, שטוענים כי הידיעה מבוססת על כלי תקשורת אחרים. בשלב זה כל הפרכה או הוכחה שהידיעה הייתה שקרית תגיע רק לחלק מהקהל שכבר צרך את השקר. כך בדיוק קרה גם במקרה שתואר, של ההוצאה להורג בכיכר העיר. יום לפני הפרסום בערוץ הראשון, הוא הופיע עם וריאציות שונות, לפחות בשני בלוגים – של אידיאולוג דתי לאומני רוסי ושל בדלן אוקראיני.
והשקרים המשיכו לזרום. ערוצי תקשורת מרכזיים ברוסיה סיפרו לצופים שהממשל האוקראיני הבטיח לספק לכל אזרח נאמן עבד רוסי אחד, ולאלה שיוכיחו את נאמנותם – אפילו שניים (הערוץ הראשון). ילדים באוקראינה רצחו ואכלו אדמוניות – ולא כי היו רעבים אלא כי לציפור המסכנה צבעים של דגל רוסיה (ערוץ 'רוסיה 1'). היו עוד סיפורים, שעד לא מכבר קשה היה להעלות על הדעת שישודרו שלא בתוכנית סאטירה.
בשלב מסוים למדו האוקראינים להתמודד עם הפייק ניוז, במיוחד בעזרת בלוגרים שניהלו את המלחמה מול התקשורת הרוסית. אך המטרה כבר הושגה – הציבור ברוסיה הבין ש"כולם משקרים". ואם כלי תקשורת מרכזיים ברוסיה משקרים, אז מדוע להאמין לכלי תקשורת אחרי, ועוד לכלי תקשורת זרים? ואם כולם משקרים, אנו נאמין רק למה שרואות עינינו. ומה בעצם רואות עינינו? נכון, את הערוץ הראשון.
לא כל המכונה התקשורתית ברוסיה עסקה באוקראינה. האופוזיציה, שכמעט נעלמה אחרי הרצח של בוריס נמצוב בפברואר 2015, החלה אט־אט שוב להרים את הראש. המסר של התקשורת היה ש"רוסיה קמה מן הברכיים". למטרה זאת הואץ ברוסיה תהליך זיכויו של יוסיף סטלין, אשר הפך בתודעת הציבור הרחב מרוצח המונים למנהל יעיל, כי "רק עם יד חזקה היה ניתן לנצח את הנאצים".
לקראת הבחירות היה צורך גם לשפר את דימויו של פוטין. על הקרמלין היה להתכונן למבצע בסוריה. בנדטה ברטי, חוקרת ישראלית לענייני סוריה, גרסה שהרטוריקה של פוטין בנוגע לטרוריסטים שנלחמים נגד השלטון הסורי היא נבואה המגשימה את עצמה, כיוון שככל שרוסיה מונעת מהמערב לסייע למורדים הסורים – היא מחזקת את דאעש במדינה המתפרקת. עד מהרה התברר שהיא צדקה, והרוסים השתמשו במאבק בטרור כתירוץ להכניס כוחות למדינה. במקביל לפמפום הידיעות על האויבים החיצוניים, הפסיקו ערוצי התקשורת המרכזיים ברוסיה לדווח על הפגנות המוניות של האופוזיציה ועל מעצרים של אלפים מפעיליה. במקביל השתנה גם לוח השידורים בערוצים המרכזיים. אם עד לפני שנתיים, כמו בכל העולם, שעות היום בטלוויזיה היו מוקדשות לרוב לאופרות סבון ולתוכניות בישול, כעת חלק הארי של רצועת השידורים היומית מוקדש לתוכניות אקטואליה, שרובן עוסקות בגיס חמישי ובתוקפנותן של אירופה וארה"ב.
מקורות בכלי תקשורת רוסיים שאינם מזוהים עם הממשל ואינם נמצאים בבעלות המדינה מעידים כי גם כלֵי תקשורת שבאופן רשמי אין בהם צנזורה, מקשים על עיתונאים לפרסם כתבות שיכולות לעורר אי־שביעות רצון מצד השלטון. עורכי רוב כלי התקשורת מגיעים מדי שבוע לתדרוך בקרמלין. לא כולם מבצעים את ההוראות באופן עיוור, אך כולם עובדים תחת לחץ מתמיד. ולדימיר פוזנר, אחד ממנחי הטלוויזיה הוותיקים והידועים ביותר ברוסיה, שמנחה תוכנית ראיונות ב'ערוץ הראשון', מספר בגלוי על פגישות עם ולדימיר פוטין ועם הדובר שלו והתייעצות איתם לגבי המרואיינים והנושאים, ומסביר ש"אלה כללי המשחק".
–
צילום: Mikhail Svetlov, Getty Images Israel
–
