מי העלים את הסיגריות ממסכי הטלוויזיה והקולנוע?

0

ג'ון קונסטנטין, הבלש שנולד לפני 30 שנה בחוברות הקומיקס של DC, היה בריטי, בלונדיני ומעשן כבד. ב־2005, בגרסתו הקולנועית, בכיכובו של קיאנו ריבס, נעלמה השנינות הבריטית של קונסטנטין לטובת מרמור אמריקאי, הלך הבלונד לטובת שיער שחור, נגמרו הסיגריות והופיע סרטן ריאות. בשנה שעברה, כשעלילותיו של קונסטנטין עובדו לסדרת טלוויזיה, החזירו המפיקים את הבלונד והבריטיוּת, אבל אחרי משא ומתן ארוך מול רשת NBC, הוחלט להשאיר מחוץ למסך את הסיגריות (למעט בודדות שהופיעו בפרקים המאוחרים של העונה). מעריצי הקומיקס, שקיוו לקבל סופסוף גרסה קונסטנטינית נאמנה יותר למקור, כעשור לאחר מפח הנפש הקולנועי, הציפו את אתר הסדרה בטרוניות. "קונסטנטין בלי סיגריה", ביקרו את ההחלטה באתר 'סקרין ראנט', "זה כמו להכחיש שבאטמן הוא יתום ושסופרמן הוא הבן האחרון של כוכב קריפטון".

המהלך הלא שגרתי של רשת NBC מסמן הלך רוח חדש בחברה האמריקאית בכל הנוגע לתרבות העישון. אם בשנות ה־60 עישנו 43% מהאמריקאים, כיום הסטטיסטיקה מלמדת על קצת פחות מ־18% (42 מיליון אמריקאים, מתוכם 76% "כבדים", המעשנים מדי יום). הירידה במספר המעשנים אמנם קשורה ישירות לחוקים עירוניים מחמירים, להחלטות ממשלתיות, למחקרים רפואיים ולארגונים שוחרי בריאות שהחלו לפעול החל בשנות ה־80, אבל גם לתרבות הפופולרית – ובעיקר לקולנוע ולטלוויזיה – יש מניות בלתי מבוטלות בגמילתה של ארצות הברית מסיגריות.

והרי החדשות מפי המגיש המעשן

במשך עשרות שנים נהגו כוכבי קולנוע וטלוויזיה, במאים, סופרים, אנשי רוח ומדינאים לעשן מול המצלמות במלוא הנהנתנות. אוסקר וויילד, שנחשב בעיני רבים לאליל הפופ הראשון, אמר כי "סיגריה היא סוג מושלם של עונג מושלם. היא אביזר כה יפה ומלא קסם שמותיר את המעשן בלתי מסופק. מה עוד יכול האדם לבקש?". הסופר מארק טוויין התחכם: "להפסיק לעשן זה הדבר הקל ביותר שעשיתי בחיי. עשיתי זאת אלפי פעמים". וודי אלן הזהיר בשנינותו: "זכור: אם אתה מעשן אחרי סקס, אתה עושה את זה מהר מדי". ואילו וינסטון צ'רצ'יל התגאה בכך שהוא מקפיד לעשן סיגרים וללגום אלכוהול לפני הארוחות, "ואם יש צורך, אז גם במהלכן ובהפסקות שביניהן".

דורות רבים של מעריצי קולנוע ניסו לחקות כוכבים כמו רודולף ולנטינו, ג'יימס דין, מונטגומרי קליפט, כוכב המערבונים ג'ון וויין, רוג'ר מור והמפרי בוגרט, שהתקשו להיפרד מהסיגריה שלהם. בארצות הברית אף נולד הביטוי "בוגרטינג" – שם גנאי למי שנוהג לשאוף שאכטה ארוכה מדי ממקטרת המריחואנה המשותפת – שנולד בעקבות האופן שבו נהג בוגרט לעשן סיגריות טבק, כשהוא מותיר את הסיגריה מתנדנדת בקצה פיו בין שאיפה לשאיפה. בין הנשים המעשנות המפורסמות בעולם היו הדיווה מרלן דיטריך, יפהפיות פיפטיז וסיקסטיז כמו מרילין מונרו, סופיה לורן ובריז'יט ברדו, שהקפידו להצטלם עם סיגריה בין אצבעותיהן, וגם נשים חובבות פומיות, כמו אודרי הפבורן, שצרכה לא פחות משלוש חפיסות (60 סיגריות) ביום, מה שהוביל למותה מסרטן התוספתן בגיל 64, לוסיל בול, כוכבת הסיטקום 'אני אוהב את לוסי', ז'קלין קנדי, ריטה הייוורת' וג'יין מנספילד. הפומית הנשית אומצה גם על ידי גברים, למשל איאן פלמינג (מחבר ספרי 'ג'יימס בונד'), הפסנתרן ולדימיר הורוביץ, הקומפוזיטור סרגיי רחמנינוף, זמר האופרה אנריקו קרוזו, הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט והמחזאי הגאה טנסי ויליאמס ('חתולה על גג פח לוהט' ו'חשמלית ושמה תשוקה'). גם כוכבי מוזיקה פופולרית מכל התקופות, כמו אלביס פרסלי, מיק ג'אגר ומדונה, או השנסוניירים ז'אק ברל ואנריקו מסיאס, נמשכו לטבק. ובקרב הפוליטיקאים, לא רק דמויות מופת כצ'רצ'יל נהגו לעשן, אלא גם דיקטטורים כמו סטאלין חובב המקטרות ופידל קסטרו חובב הסיגרים. חברות הטבק החתימו על חוזי פרסום את כוכבי הקולנוע הגדולים בכל תקופה: אל ג'ולסון ('זמר הג'ז') וקלודט קולבר ('קלאופטרה') פרסמו את 'לאקי סטרייק', בוב הופ וגרי קופר היו הפנים של סיגריות 'צ'סטרפילד', הנרי פונדה עשה כמה דולרים מהצד על חשבון 'קאמל', והרשימה עוד ארוכה.

השמים, ובעיקר שמי אמריקה, כוסו בעננה סמיכה ומעכירה. כולם השתעלו והעלו ניחוח מעושן, רבים הלכו לעולמם בטרם עת, אבל לאיש לא היה אכפת. בניגוד לעישון מריחואנה – בין אם בשולי זירת הצילומים ובין אם על המסך עצמו – שנחשב במשך עשורים רבים כמעשה פלילי או לפחות שערורייתי – הרי שעישון טבק לא רק נחשב כשובב, מרדני ושובר מוסכמות מבלי לסמן את המעשן כסיכון חברתי, ולפיכך כלגיטימי, אלא למעשה נע על צלעות המשולש היוקרתי של סקס אפיל, חזות אינטלקטואלית והפגנת עוצמה.

אמנם כבר בשנות ה־30 של המאה שעברה החלו מומחי בריאות בארצות הברית לעמוד על נזקי הטבק, אך אזהרותיהם לא זכו לתהודה ציבורית ותקשורתית. במלחמת העולם השנייה חולקו בחינם לגדודי החיילים האמריקאים פאקטים של 'לאקי סטרייק', מותג הסיגריות הנמכר ביותר בארצות הברית דאז, במה שנחשב בעיני הציבור כמעשה פטריוטי ולא חלילה כניסיון ציני לגייס מעשנים חדשים, להפוך את הלוחמים למכורים לניקוטין ולהרגיל אותם למוצרי החברה. רק ב־1944, לקראת תום המלחמה, החלה החברה האמריקאית לחקר הסרטן לפרסם אזהרות למעשנים, וחלפו שמונה שנים נוספות עד שפורסם מאמר חלוצי במגזין 'רידר'ס דייג'סט' על הסכנות הטמונות בעישון תחת הכותרת "סרטן לפי קרטון".

יצרני הסיגריות לא מיהרו להילחץ. הם עברו להשתמש בכלי הנשק היעיל ביותר של אותה התקופה – הטלוויזיה. ובתוך הטלוויזיה ישב האדם האמין והסמכותי ביותר מנקודת מבטם של הצופים – הלא הוא מגיש החדשות. וכך, בסוף שנות ה־50, ישבו האמריקאים בסלון וצפו במסך עשן, מילולית: מהדורת החדשות ברשת NBC זכתה לכותרת 'קרוון החדשות של קאמל', כשהיא ממומנת על ידי סיגריות 'קאמל', ולפחות בתחילתה נאלץ המגיש לעשן את הסיגריה בזמן השידור.

"קהלים מושפעים מכוכבי מסך", אומרת ד"ר דליה לירן־אלפר מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל בשיחה עם 'ליברל'. "זה לא חיקוי ישיר אחד על אחד, אבל ההתנהלות של אדם שמעורר הערצה מייצרת במידה מסוימת חיקוי התנהגותי. לא במקרה, אסור לעשן על המסך בתכניות המיועדות לילדים. בכל זאת", היא מוסיפה, "המדיה מוצאת דרכים מאוד מתוחכמות להראות עישון בטלוויזיה ואולי חברות הסיגריות עומדות מאחורי זה. 'מד מן', למשל, זו סדרה שמעוגנת בשנות ה־60, כך שיש הצדקה לריבוי המעשנים. עם זאת, מדובר בהרבה שעות עישון שהקהל נחשף אליהן".

דיסני מעלה עשן

העימות המתמיד בין הרגולטורים של תכניות הטלוויזיה ובין תעשיית הסיגריות והמפרסמים מתחדד כשמדובר בז'אנר חביב במיוחד על ילדים ובני נוער – אנימציה. בסרטון 'הגאוצ'ו הדוהר', בכיכובו של מיקי מאוס, שהפיק בתחילת דרכו המעשן הכבד וולט דיסני (1928), מצית העכבר סיגריה בעזרת אצבעות כף רגלו. אבל בדרך כלל הדמויות המצוירות גויסו דווקא למאבק נגד עישון. כך למשל, בטי בופ, הדמות הסקסית מתוצרת אולפני האחים פליישר, מתחריו היהודים של דיסני, מככבת בסרטון 'שופט ליום אחד' (1935), שבו היא משתנקת מהעשן הסמיך שמפריח הגבר המעשן שלצדה. בסרטון של דיסני מ־1938 מפתה ברווז מחוספס ושטני את דונלד דאק לעשן מקטרת, אך ברווז מלאכי שמזדמן למקום גורם לדונלד לחדול מעישון ולשוב אל ספסל הלימודים. בין האייקונים הנוספים של דיסני שגויסו למאבק בעישון, בולטת דמותו של הכלב גוּפִי, שהחל לעשן, כפי שנטען בסרטון אנימציה גזעני במיוחד ('העישון אסור', 1951), באשמת הכלבים הילידים־האמריקאים שתחבו סיגרים למלתעותיו. גוּפִי הופך בהמשך הסרטון למעשן כרוני כבד, מתקשה לנשום ומנסה להיגמל, אלא שידיו מתחילות "לטייל" על דעת עצמן בחיפוש כפייתי אחר סיגריות. לבסוף, כלב עשיר מעניק לו סיגר שמתפוצץ בפניו. ועדיין, עצם קיומה של סוגיה כזו בסרטונים המיועדים בעיקר לילדים היא עדות ניצחת לאווירת העישון המתירנית באותה תקופה.

מעשן מזן מתוחכם יותר, למשל, הוא הזחל הפילוסוף מרובה הגפיים מהגרסה המצוירת של דיסני ל'אליס בארץ הפלאות' (1951), שמשיא עצות לילדה הבלונדינית אגב התפרקדות על גבו ועישון נרגילה. בניגוד לזחל האקסצנטרי, המופיע בצבעים פסיכדליים (תכלת, ורוד וסגול) והנרגילה משמשת לו מעין מקטרת חוכמה אוריינטלית, הרי שהפומית של קרואלה דה־ויל מסרט האנימציה '101 כלבים דלמטיים' של דיסני (1961) מסתיימת בסיגריה המפריחה עשן ירקרק בהיר ורעיל.

.

איור: רועי הרמלין

.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף