מורשת תמיר פרדו: סיכום הקדנציה של ראש המוסד; ומי יהיה היורש

0

רוב הדעות שלוקטו בעבודה על הטקסט שלפניכם אינן מציגות את ראש המוסד תמיר פרדו כמנהיג דגול או לוחם סוחף. האפרוריות והמחסור היחסי ב"הערצה" מלווה אותו לא מהיום, כנראה. רבים התפלאו כבר ב־2007, כשמונה בפעם השנייה לסגנו של ראש המוסד דאז מאיר דגן. "אצלי זה לא היה קורה", אמר לחברים האלוף (מיל.) עמירם לוין, שהיה משנה לראש המוסד. דגן, שהגיע למוסד כמחסל ערבים מהולל בצה"ל וכפעיל פוליטי של אריאל שרון, לא אהב סגנים. בייחוד לא כאלה שהיו צעירים, בעלי דעה וחסונים ממנו. את סגנו חגי הדס העיף מיד. את סגנו נפתלי גרנות הדיח משום שהעביר לכאורה לאמיר אורן ('הארץ') את דעתו על המתחולל במוסד באמצעות גורם שלישי.

פרדו הגיע לג'וב של סגן ראש המוסד, כמו סירה שצפה בזרם הנכון. עיקר מומחיותו היא הסייבר, שהפך צורך מודיעיני חיוני; ומעלה עיקרית שקידמה אותו היא מעין "יסמניות", שהיא נכס ארגוני רצוי. המוסד נכנס באותן שנים במלוא הקיטור וההשקעות (שהולידו שובל מסריח של שחיתויות לכאורה בנושאי תשתית) ל"מלחמת הסייבר התוקף", להבדיל מהמתגונן, שהוא עסק אזרחי. פרדו היה האיש הנכון בזמן הנכון.

בין דמשק לאנטבה

הנה אפיזודה קטנה, סמלית כמעט לכאורה, שיכולה לתאר מדוע רבים מוותיקי הארגון עשויים לעקם את האף לשמע שמו של פרדו. במלאת 50 שנה לתפיסתו והוצאתו להורג של אלי כהן בדמשק, נערך בחודש מאי האחרון טקס. משפחת כהן ותקשורת צמאת דם פמפמו מיתולוגיה, כאילו כהן בעצם סירב לצאת למשימתו האחרונה. כאילו מפקדיו הכריחוהו ובעצם גרמו למותו. פרדו, בשם איזו בקשת סליחה אופנתית או כפרת עוונות קולקטיבית, אמר כך: "לפני זמן מה שאלה אותי נדיה על נסיבות מותו של כהן (…) בדיעבד, ברור שחזרתו האחרונה לסוריה הייתה טעות". מדובר בהכפשה. גם שגויה וגם חסרת אחריות על מפקדיו של כהן, ביניהם יוסקה יריב ז"ל, שכביכול שיגרו אותו ללוע הארי ללא הסכמה, בעוד כהן יודע שמדובר בסיכון שמעבר לעצם היותו מרגל בלוע הארי. שום תלונה או אינדיקציה לא היו במטה המוסד, על כך שכהן מסתכן במיוחד או מבקש להימנע מן הנסיעה. יריב, שליווה אותו לשדה התעופה, לא שמע מילת תלונה אחת. אולי להפך.

וישנם מלעיזים שמרחיקים עד מבצע אנטבה. את הקריירה שלו בסיירת מטכ"ל החל פרדו כקשר בימיו של גיורא זורע (מפקד הסיירת בין 1973–1975), והמשיך כקצין קשר לקדנציה של יוני נתניהו. הוא היה בחור גמלוני מעט, יש שהעידו – גם חסר ביטחון עצמי במידת מה. ילד־טוב־המפקד וגאון (של אימא והיחידה) בכל נושאי הקשר. שעתו הגדולה, כמו של רבים, הייתה כשיצא למבצע אנטבה כקשר של יוני נתניהו, מפקד היחידה. במהלך ההשתלטות על הטרמינל, נפגע יוני מצרור של חייל שהיה על מגדל הפיקוח. אחד הכדורים פגע בכתף ויצא מהמותן, כשהוא קורע חלקים פנימיים, ביניהם עורק הריאה. את הפריצה לטרמינל ניהל מוקי בצר. לאחר שבצר ולוחמיו סיימו את טיהור הטרמינל, הוא דיווח לחפ"ק. איש לא ענה לו. רק אחרי הפעם השלישית שמע מוקי את צעקותיו של פרדו "יוני נפגע! יוני נפגע! יוני נפגע". אליק רון, מפקד החפ"ק, רץ לטרמינל כדי לדווח לבצר על פציעתו (כך חשב אז) של יוני. בצר, שכבר היה בחוץ, ראה את רופא היחידה מטפל ביוני ואת פרדו לידם. מכאן ואילך נטל את הפיקוד ואת הפינוי כשפרדו הופך להיות הקשר שלו והשאר מלחמה על ההיסטוריה. לאנטבה אבות רבים, כיאה למבצע עתיר תהילה. קרבות הגרסאות עליו נמשכים עד היום. אחד כזה עומד להתחדש, עם פרסומו הקרוב של ספר שכתב מוקי בצר (בהוצאת 'כתר'). "הייתי הבורר פעם וניסיתי להסביר למשפחת נתניהו שיש מספיק תהילה לכולם", אומר אהוד ברק שהיה ראש צוות התכנון, "אבל לא היה עם מי לדבר".

בציון 35 שנה למבצע יהונתן, רואיין פרדו בביטאון המרכז למודיעין על חלקו במבצע. וכך נכתב: "הכול התרחש ברגעים בודדים, אבל תמיר פרדו זוכר כל פרט במבצע, גם אחרי 35 שנה: 'יוני נפגע, התכופף ונפל, קראתי לדוד חסין הרופא. דיווחתי למוקי בצר, סגנו של יוני בכוח הפריצה, כי יוני נפגע וכי ייקח פיקוד. הצטרפתי לאחת מחוליות הלחימה ונכנסנו פנימה'". לימים הכין אבנר אברהם, גם הוא מאגף טכנולוגיה במוסד, תערוכה על אירועי אנטבה (מוצגת כיום במרכז רבין). בתערוכה מופיע פרדו כמי שפרץ לטרמינל ונפצע מרימון זרחן. לוחמים שהיו שם לא זוכרים את הסיטואציה. פרדו באמת אמר את זה? שאל אחד מהם את אברהם. זה משך כתף ולא ענה. כאשר יצא הספר "הקרב האחרון על יוני" מאת אחיו הצעיר עידו נתניהו, העניק בו פרדו עדות המתארת את רגעיו האחרונים של יוני. "…היה עוד חייל. אני ראיתי אותו. חייל כושי. ואני ראיתי את יוני נותן מין חצי סיבוב כזה… היה לי הרושם שהוא רוצה להגיד משהו, או שהוא נפגע. עכשיו, אני עמדתי במצב ש… ואז ראיתי את החייל הזה עם נשק ביד… לא זוכר איזה נשק היה לו. היה לו איזה רובה – לא משהו אוטומטי בשום מקרה… זה היה מרחק של מטרים. ראיתי אותו לוחץ עוד פעם על ההדק. עכשיו יוני היה כפוף. אני הסתובבתי ודפקתי בכיוון שלו… והכנסתי בו את הכול… הוא נפל, נעלם". אליק רון, שהיה ליד פרדו, לא זוכר את האירוע הזה. האם היה זה פרדו שחיסל את מי שהרג את יוני? בתחקיר הצה"לי אין מה שמרמז על כך: "החייל" שפרדו מספר עליו היה שומר של צבא אוגנדה, שעצר את המרצדס שבו נסע מוקי, שהורה כמפקד הפריצה לא לירות, כדי לא להעיר את שומרי הטרמינל. יוני ירה, ה'חייל הכושי' נפל, מכאן ואילך כולם דהרו לעבר הטרמינל.

על פי גרסת פרדו: "היה לי גב עמוס… [מ"ק] 25, עם עוד מלא ציוד, [כולל] ערכת הנחתה […] המשכתי קדימה וראיתי פה מחבל שכוב על הרצפה, מהצד השני של הזכוכית, בפנים כבר, בתוך הטרמינל. ויריתי בו כמה כדורים… לא יודע אם היה מת [או] פצוע…", כל השאר הוא שחזור ההיסטוריה על פי גרסת משפחת נתניהו.

ועכשיו תרגיעו. פרדו אינו מתחזה. הוא אכן הפגין אומץ לב רב באנטבה, גם אם יש מחלוקת על תיאורי הקרב שלו לעומת אלה של אחרים. קורה. בכלל, התפארויות פוסט־לחימה הן עניין כמעט נורמלי, ולפעמים אפילו תוצאה של הלם קרב. לא פשוט עבור פרדו הצעיר, בנוסף לאדרנלין המטורף של הפעולה באנטבה, לראות את מפקדו הנערץ חוטף כדור ומדמם למוות מטר ממנו. בחזרה לתערוכה של אבנר אברהם. לפני ארבע שנים הגיע האחרון לפרדו עם הרעיון הזה. המוסד הוא לא בדיוק הארגון המרכזי במבצע, גם לא בערך. אבל פרדו אמר נלך על זה, ואברהם אכן הרים מיצג דוקומנטרי מרשים ובעל ערך היסטורי. כשנפתחה התערוכה במבנה המוסד, הזמין פרדו את נתניהו ואת אביו בן ציון, שעוד היה בחיים. סביר להניח שהקשר הטוב ממילא בין פרדו למשפחת נתניהו התחזק.

הדרך המפתיעה לג'וב הגדול

בחסות אנטבה של העבר וכהונה נטולת אגו בהווה, הפכו היחסים עם נתניהו לסיפור אהבה. סיפורי קרבות בין החבר'ה הם עניין פסיכולוגי יותר מצבאי, והם גם מקדמי קריירה יעילים. פרדו החל את דרכו במוסד בשנת 1980, בין השאר, כאחד מגיבורי אנטבה, וזה בסדר גמור. בביתו נמצא פריט היסטורי יקר ערך: מפת אנטבה של יוני. לראשות המוסד הגיע, בין השאר, בגלל היכולות שלו בניהול הצרכים הטכנולוגיים של המוסד. וגם כתומך לחימה פעיל של משפחת נתניהו וגרסתה על אירועי אנטבה. ההתייצבות הנאמנה הוכיחה עצמה.

בזמן מלחמת לבנון השנייה (2006) הצטרף פרדו למפקדת האמצעים המיוחדים (אמ"צ) של טל רוסו, שהייתה אמורה להפעיל את היחידות המיוחדות לטובת המאמץ המלחמתי שהחל מקרטע. כתמיד, נאחזו גם אז הפוליטיקאים ברעיון ההבל שפעולת קומנדו מוצלחת, או חיסול של מוחמד/אחמד בכיר תורן, עשויים לשנות את תמונת הקרב: ידנו הארוכה וכיו"ב סיפורי חסמב"ה, שאין שום קשר בינם ובין הכרעת קרב, בטח לא שינוי מצב ביטחון ישראל. שר הביטחון עמיר פרץ אישר מבצע משותף לסיירת מטכ"ל ושלדג לטיהור מוקד חיזבאללה בבעל בק. פרדו היה שם, במטה המתכנן. המודיעין אמר שאולי יש באזור איראנים, אנשי משמרות המהפכה. הדובדבן, תמונת ניצחון שתעמעם אולי את המחאות על מספר החללים, היה אמור להיות חטיפת שייח מחמוד יזבק, חבר המועצה העליונה של חיזבאללה. מאות מאנשי שתי היחידות הוטסו למקום בחיפוי מטוסי ומסוקי קרב; ואש ארטילרית להטעיה שוגרה בכמויות סיטונאיות בשטחים סמוכים. הכוחות נתקלו בהתנגדות עקשנית, הרגו כמה חיזבאלונים, אספו כמה כלי נשק וכמה מסמכים, השייח לא אותר וסא"ל עמנואל מורנו נהרג בדיאלוג הקטלני מול חיזבאללה.

בשנה לאחר מכן חזר פרדו למוסד, טיפס בסולם הפיקוד אך ב־2009, כשהעריך שדרכו במוסד חסומה, יצא להדריך ב'מכללה לביטחון לאומי' ולעשות קצת עסקים. על פי החלטת ראש הממשלה שרון, שמינה את דגן, היה הטיפול בגרעין האיראני באחריות המוסד ולא צה"ל; ודגן היה צריך קילרים. להבדיל מנתניהו וברק, שראו בגרעין האיראני סכנה קיומית, שרון לא התרגש במיוחד וסבר שדי במבצעי החיסולים ובחסימת מקורות מימון ואספקת חומרים (על פי מקורות זרים), במקביל לסנקציות האמריקאיות. גם שרון וגם דגן לא הבינו מה המשמעות של התגייסות איראנית לאומית לקידום פרויקט הגרעין, אבל המשחק בחיסולים וההתפרסות על פני הגלובוס במאמץ לטרפוד הגרעין האיראני היה מלהיב. שלא לדבר על שירוג שרירי המערכת המוסדית, שהיו נרפים למדי עד בואו של דגן. עד כמה הפעילות המיוחסת למוסד הייתה אפקטיבית? הדעות חלוקות עד היום, אבל מה זה משנה. היה אקשן, כסף לא חסר והמוסד כולו חזר ונאפף בתחושה שממנו תבוא תשועת עם ישראל. מה רע?

כשחזר ב־2007 לתפקיד סגנו של דגן, נתבקש פרדו להוביל את נושא הסייבר. האיש המוביל בקרב הירושה על כיסאו של דגן היה רם בן ברק, המשנה לראש המוסד. אלא שדגן לא חשב על ירושה ועל יורשים. בטח לא כאלו שהם אנשי מבצעים מיומנים וותיקים בארגון. הוא הראה לבן ברק את הדלת. דגן בכלל ראה עצמו ממשיך בג'וב עד חיסול הגרעין האיראני (או אולי, ממשלת נתניהו–ברק – מה שיבוא קודם, ברוך הבא). ומה שבא קודם הייתה דווקא פרישת דגן, לאחר שעיקר הכסף והמשימות בעניין האיראני חזר לזרועות צה"ל.

בינואר 2011, שנה וחצי אחרי שעזב את 'המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים', חזר אליו פרדו כבוס הגדול. "לפרדו יש ניסיון עשיר של עשרות שנים במוסד", בירך אותו נתניהו עם כניסתו, "אני בטוח שהוא האדם הנכון להצעיד את הארגון בשנים הקרובות, נוכח האתגרים המורכבים הצפויים למדינת ישראל". כמו כל מנהל שזה עתה צנח למערכת מוכרת, החל מתכנן את הרפורמה שלו. אפילו החל לשמור יותר על כושר. רץ כמעט בכל יום עם חבר, בכיר אף הוא במוסד ומטכ"ליסט לשעבר. לאותו חבר יש כושר פראי, פרדו מקרטע ורץ – אבל גומע בנחישות כמה וכמה קילומטרים, מסיים כשהוא מתנשף בפראות ומיד מדליק סיגריה.

מה צריך להשתנות

.

אבל לראש המוסד דרוש כושר מנהיגות, יותר מכושר גופני. הבעיה העיקרית מולה היה פרדו אמור להתמודד היא הרפורמה שהמוסד משווע לה. קהיליית המודיעין כולה משוועת לבעל בית שיבוא ויטלטל מחדש את המערכת כדי לסדרה מחדש, כולל שב"כ ואמ"ן, בהתאם לאיומים של העולם החדש. מבחינה זו, להוציא קוסמטיקה פנימית ומינויים בדרך כלל של אנשי שלומו, מה שהיה במוסד ובקהילת המודיעין הוא מה שהווה. לזכותו של פרדו יאמר, שהוא לא מאלה שמסתובבים במשרד עם סכין בין השיניים ורואה את חזות הכל בחיסול איזה אבו כזה או אחר. תביעתה של ארצות הברית (על פי פרסומים שונים) להפסיק עם משחקי החיסולים במהלך שיחות הגרעין של ג'ון קרי, הפנתה את מרבית מרצו של פרדו לטריטוריה שלו במלחמות הסייבר. בהיותו יס מן טבעי, לא חרג מרוח המפקד העליון – ראש הממשלה.

מנגד, נתניהו כמעט ולא התערב בעבודה. גם לא יזם או תכנן רפורמה כלשהי, מתבקשת או לא. סדר היום של נתניהו מלא; והוא גם לא אוהב להקים עליו את החונטות החזקות בקהילת הביטחון. בכלל, פוליטיקאים לאורך הדורות לא ששים להיכנס ולבצע מהפכים ארגוניים במוסד. תמה ביטחונית־מודיעינית שלטת פה, אומרת שארגונים גדולים ומקצועיים יושבים על דיסציפלינות מנוסות, כאלו שהוכיחו את עצמן בהרבה מקרים. המוסד, כמו כל קהיליית המודיעין, הוא כלי מסייע למעטפת הביטחון; אבל כ"קהילה”, ראש המוסד – יחד עם ראשי שב"כ ואמ"ן – לא שינו יותר מדי במהות. השמרנים יברכו, המבקרים יאמרו שזה לא פחות ממחדל.

האם זה באמת כך? אין ספק שהשינויים נמצאים בכל המרחבים הסובבים אותנו, מהגיאו־פוליטיים ועד הטכנולוגיים. אלה מחייבים רוויזיה ובחינת כפיפויות ותחומי אחריות, שבמצב הנוכחי אינן תואמות את האיומים. דוגמה? ארגון ביון כמו המוסד יכול לראות קצה מידע אחד, כשארגון ביון אחר כמו השב"כ לא בהכרח ידע עליו. אם כסף, שמקורו במסגד בכווית הועבר לחשבון בבריטניה ומשם לחשבון בכפר סבא ומשם לקניית אמל"ח, הידע הזה חותך את השב"כ והמוסד. המידע, גם אם ישנו, לא תמיד יגיע לשני הארגונים. אחד משני הארגונים האלה לא משתף במידע פנים את השני – פשוט כי אסור לו. והארגון השני לא מעביר לראשון מידע, נניח, על אזרחי ישראל בחו"ל שיש בהם סיכון ביטחוני. למה? אלה הכללים. גם אם בחקיקה זה לא עובר (דמוקרטיה, הגנת הפרט), חייב להיות שינוי בדרכי הפעולה, ויש שיאמרו שהוא פשוט לא קורה. המידע אינו שקוף והמערכות אינן שקופות. רק לאחרונה התברר, למשל, שחברה סינית שמשתתפת בעבודות התשתית לרכבת הקלה בתל־אביב, היא חברת בת של חברה אחרת שעובדת עם משמרות המהפכה בתשתית הגרעינית של איראן.

הלשון הביטחונית מבהירה שכל ארגון מממש את האחריות שלו באופן אוטונומי. אבל האיומים כיום הם שונים. זה לא צבא סוריה ומצרים. אלה קבוצות טרור גדולות וקטנות, בחסות מדינתית או בלי; ואתה צריך להיות גמיש עם תזרים מידע שקוף, כדי שתוכל להגיב נכון ובמהירות. אמל"ח שמגיע מאיראן ועושה את דרכו לסיני ולחמאס או הג'יהאד האיסלמי בעזה, "חותך" לעתים את המוסד, שב"כ ואמ"ן. זה לא שנות השבעים העליזות, כש"ספטמבר השחור" ישב בעמאן או בטוניס. אין ארגון אחד שיוכל להתמודד עם הטרור הבינלאומי, בטח לא עם הגרעין האיראני. כל אחד רואה חלק.

לא מעט ועדות ('ורדי', 'מרידור') עסקו ב'לטיפונדיות', כך קרויים האזורים האוטונומיים הכפולים במוסד, שב"כ ואמ"ן; ואף ראש מוסד לא העז, או לא רצה, לחסל את התופעה. כנראה שגם לשאר ראשי הארגונים נוח במתחם שלהם. רם בן ברק, מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים ומודיעין, מתמודד כיום שוב על ירושתו של פרדו, כשזה יסיים את תפקידו. הוא סירב להתראיין לכתבה, אך התייחס לעניין שהעלינו פה לאחרונה (ב'מקור ראשון'): "הכול עובד טוב מאוד. נלמדו  הרבה לקחים מאירועים בעבר, שבהם מודיעין בכל מיני מקומות לא הגיע למי שהיה צריך אותו". אבל בשיחה זו איתו צפה אחת המחלוקות בין המוסד־שב"כ־אמ"ן, בכל הנוגע לטיפול ברצועת עזה. בן ברק, הג'נטלמן מהרפת בנהלל, אומר: "השאלה היא האם עזה היא ארץ אחרת, ולכן צריכה להיות באחריות המוסד. במשך שנים השב"כ אמר שהוא פועל שם. אני מתאר לעצמי שחושבים איך לטפל בזה בעקבות השתנות המצב. מן הסתם יגיעו בסופו של דבר להסדרה גם בנושא הזה. אבל שוב, גם בזמן הוויכוחים, אני בטוח שהארגונים לא מכשילים אחד את השני".

בניסוחו של גורם בכיר, ביטחוני-מודיעיני ומדיני (שלא חשוד בהתמודדות על ראשות המוסד), הבעיה האמיתית אינה פרדו ואפילו לא היחסים בין ארגוני המודיעין, אלא הקברניטים שמעל. אף אחד מראשי הממשלה ושרי הביטחון לא הכניס את היד וקבע סדר יום. סביר להניח שקראו את מסקנות הוועדות שעסקו בכך, אבל מעולם לא הביאו להכרעה בסגנון: 'זה מה שאני רוצה, נקודה'. משה (בוגי) יעלון, שר ביטחון דהיום, דווקא החזיק בטן מלאה יחסית על המוסד בעת שהיה ראש אמ"ן ורמטכ"ל. אבל גם הוא לא שובר קירות, כדי שהעסק יתנהל אחרת.

.

האגו, המבצעים והאחריות הכוללת

.

איש אינו זוכר מתי רועננה תפיסת הביטחון של מדינת ישראל באמת, שבתוכה קביעת מנגנוני עבודת המודיעין. בעיקרון, יושבים בכל שנה וקובעים מי עושה מה. כרגע יש במוסד 'מכ"מ' ארוך טווח, שמזהה איומים בטווחים שונים; המוסד בונה את עצמו ומציג בכל שנה את סדרי העדיפויות בהשקעת המשאבים ואת העוגנים לשנת העבודה הבאה. הקברניט נוטה לסמוך עליהם כמעט בעיניים עצומות. פשוט לא מתערב. ראש הממשלה אמור לעשות את עבודת המטה שלו עם אנשיו, במקרה זה 'המטה לביטחון לאומי' (מל"ל), ולהגיד בהתאם למוסד – שהוא כלי בשירותו – מה הוא רוצה. בשאיפה, זה מה שהיה אמור להיות. בפועל? לא ממש. 'הצי"ח' – ציון נקודות חיוניות – מובא לאישור. בדרך כלל האישור הזה ניתן אוטומטית כמעט. גם למוסד, גם לשב"כ וגם לאמ"ן. היכן הבעיה? שכל אחד עובד באופן טבעי לטובת הצי"ח שלו; מפעיל משאבים מסוימים, שלפעמים הם חסרים ולפעמים לא מתאימים. ולא תמיד בודקים למי יש מה; גם אם ארגון כלשהו יבקש עזרה, הוא לא בהכרח יקבל. למה? ככה זה. זה הדנ"א של המוסד ושל האחרים. האם נכון, למשל, שלכל גוף יהיה אגף "סייבר תוקף"? לא בטוח. זהו תחום עתיר משאבים וכוח אדם – היום אולי אפילו יותר מ'סיגינט'. השאלה האם למשל להקים מרכז ידע משותף, שמשם יפותחו הדגשים של כל ארגון, עוד לא נדונה באמת לעומק.

ועדת ראשי הארגונים (ור"ש), היא זו שאמורה לתאם את הפעילות המשותפת. תיאום מוחלט אף פעם לא היה באמת, באופן טבעי. תמיד היו חיכוכים בין הארגונים והראשים; וגם כיום, כשחלק ניכר מהמאבק הוא על כסף וכוח אדם. בן ברק, באותו ראיון, רואה כנראה את המצב מזווית של מתמודד על ראשות המוסד. כלומר, דיפלומטית לעילא: "לא שאין מחלוקות, אבל עוד לא ראיתי פעם אחת בקריירה שלי שהייתה בעיה שהצריכה שיתוף פעולה והוא לא קרה. אני מעריך שגם היום יש לא מעט ויכוחים, אבל בחיים לא ראיתי מצב שבו לא שמו בצד את כל הוויכוחים ופתרו את הבעיה. גם היחסים בין ראשי הארגונים טובים מאוד. אין ריב, אין קנאה. אין מקום בעולם שיש מערכת יחסים בין־ארגונית טובה כל כך כמו פה. מעבירים את כל המידע מגוף לגוף. אין מצב שמישהו יסתיר מידע. זה לא עובר בראש בכלל".

 גולת הכותרת של המוסד בימים של הטרפת האיראנית הייתה, על פי פרסומים, המעקב אחרי חומרים גרעיניים וחיסול מעורבים בפיתוח הפצצה. התועלת שנויה במחלוקת, אבל על אפקט אחד קשה להתווכח – זה משרת את המרחב הפוליטי־הפנימי; מחזק את קמפיין ההפחדה ונוטע בציבור תחושה שיש כאן מי שמגן עליו.

מבצעים תמיד היו ויהיו. הם לא הליבה, יסביר כל מי שעלה מרמת הביצוע לרמת ההנהגה וההסתכלות הכוללת על המערכת. ברמה הלאומית אין עניין להרוג אבו־מישהו כזה או אחר. את איש המבצעים זה תמיד מעניין, אבל עבור ראש הארגון הסיפור הוא אחר. גם אם ישנם מי שחושבים שחיסולים פותרים בעיות; המפוכחים מבינים שרוב הפתרון נמצא במגרש המדיני. גם אם תעביד את שב"כ 24/7 לאורך כל השנה, הוא לא יפתור את בעיית הטרור. זה אקמול. אפקטיבי אמנם, אבל אקמול. לחיות על החרב, גם אם זהו כורח, אינו יכול להיות מצב תמידי. כן, פה ושם נחסל איזה טרוריסט, נעיף איזה טיל או נדפוק שיירה. אבל תמיד יהיו עוד טרוריסטים, עוד מטרות ועוד שיירות. מנין הגיעו עשרות אלפי הטילים שסביבנו? ומה יקרה אם ארגוני טרור יחזיקו בנשק להשמדה המונית? ספק אם קהילת המודיעין ערוכה לסכל התפתחות כזו. ופרדו אינו האחראי הבלעדי, כמובן.

אם הדרג המדיני לא מעוניין בשינוי מדיני אז כל מה שקורה במוסד, או אפילו במדינה, זה פשוט לא מעניין. כדי שזה יהיה מעניין, צריך בין השאר לטפח אינטרסים אזוריים, בשביל לגייס כוחות שיפעלו יחד איתנו נגד אותם גורמי רשע ופשע. פרדו, כמו ראשי השב"כ ואמ"ן, מסתכל קודם על מימוש תחום האחריות שלו. הוא יכול להביע את דעתו בתחומים קצת יותר רחבים, אבל אין לו מנדט לומר לקברניט 'תתרום את החלק שלך'. כשרם בן ברק התייחס ליחסים עם ה'מדינות המתונות', הוא אמר: "יש כאן הזדמנות. לא אפרט. אני מניח שדברים נלקחים בחשבון, ויש שיתוף של אינטרסים. אפשר לראות את שותפות האינטרסים כיום עם מצרים, ואני מניח שיש דברים נוספים".

אחד המנדטים הנגזרים מעבודתו של פרדו הוא כמובן המלחמה שלו לטובת תקציב ארגונו. כל זמן שתיק איראן נוהל בעיקר במטה בגלילות, הכסף זרם כמים. הזיהוי של דאעש, נניח, כאויב קיומי, בעייתי מבחינת אישור הוצאת כסף גדול (בכל זאת, הקואליציה הכל־ערבית שנגדם עושה את מרבית העבודה); ואת החדירות לכנופיות האסלאם הקיצוני באזור מבצע בעיקר אמ"ן באמצעות 'יחידה 504', שמפעילה גם היא סוכני חוץ. למוסד יש תפקיד חשוב בזיהוי איומים אסלאמיסטיים בעולם; מעקב אחרי תנועה של כסף, אנשים ומידע; אבטחת מוסדות וגורמים ברחבי הגלובוס; וקיום קשרים בענייני טרור עם סוכנויות מודיעין של מדינות אחרות. באופן כללי, התקציב אינו מהווה בעיה גדולה. הוא אינו שקוף, כמובן, ועובר בהליך מיוחד בוועדת משנה חסויה בכנסת, כולל אישורי תקציבים חריגים ב'וועדת החסויים'. נניח שיש צ'אנס לחפור מנהרה שתוביל הישר לליבת הכור הגרעיני, וזה עולה מאה מיליון שקל מעבר לתקציב שכבר אושר – אז בגלל פורמליות נוותר על המנהרה שתושיע את העם היהודי? כמו כל מה שקשור לענייני ביטחון ותקציב – וראו את סערת 'דו"ח לוקר' האחרונה – תמיד אפשר לנפח את החזה והאיומים, קצת להבהיל והרבה להגזים. כל גוף במערכת הביטחון עושה את זה, ופרדו והמוסד לא שונים מהם.

.

סימנים של עצמאות

לקראת סוף כהונתו מסמן פרדו את המטרה הבאה שלו. השדה הפוליטי, ככל הנראה, לא ייהנה ממנו; זה הכלכלי – סביר להניח שכן. לפני כמה חודשים נפגש עם פורום ראשי החברות במשק. כמה עשרות מנכ"לים ויו"רים של החברות העסקיות הגדולות. עבור הזכות לקחת חלק במפגשי הפורום, משלם כל אחד מהחברים סכום של למעלה מ־5,000 שקל בשנה. אחת מאותן זרועות תמנוניות של המפלגה הלא־רשומה, 'מפלגת ההון־שלטון'. פרדו ביקש מן הנוכחים להפקיד את הסלולרים שלהם מחוץ לחדר כדי לדבר חופשי; ומכאן ואילך היו במפגש מי שהעידו שזה הרגיש להם מעט כמו ראיון עבודה. הוא אמנם עסק ברפרטואר המקובל: פלסטינים, גרעין איראני וכו' – אבל עיקר דבריו היו 'המוסד ואני', וליתר דיוק – 'אני והמוסד'. התפארות במספרים העצומים של הפעולות המבצעיות שיוצאות כל חודש לפועל, למשל. למומחים לארגון זו נשמעת כמו הגזמה. אם לנסוע לפריז להיפגש עם שטינקר זה 'מבצע', אז כל מזכירה היא מאטה הארי וכל פרח לחימה הוא ג'יימס בונד. נכון, המוסד מוציא לפועל – גם בתקופת פרדו – לא מעט מבצעים מסובכים ומעניינים, אבל בשוטף יש יותר פעולות, איך נאמר, שהן בגדר תעלולים מודיעיניים.

עד כה, משך שנים רבות, הסתיימו כל מבצעי המוסד עם אפס נפגעים, למעט כמה תאונות או רשלנות מבצעית שהובילה לתסבוכות זמניות, כמו מעצרי לוחמים בעמאן, שוויץ וקפריסין (בן ברק היה בין העצורים). המוסד הוא ארגון סופר־מאובטח כשהדברים נוגעים לשולי ביטחון, בעיקר של יהודים וישראלים (פה ושם חוסלו כמה סייענים שאינם יהודים). אבל יש דרך אחרת להסתכל על המספרים האלה. מאות חיילים הרוגים במבצעים בצה"ל, מול אפס נפגעים במוסד, זה אולי הישג לארגון – אבל לדידם של כמה, זה גם נתון שאמור לגרד לפחות שכבת צבע מן המונח 'מבצע'. בשיחתו עם קברניטי ההון דיבר פרדו על השינוי הארגוני שהתרחש במוסד בשנה האחרונה. "עשינו מהפך טוטאלי לפני שנה… הפרימדונות בתהליך היו ראשי האגפים", אמר פרדו. "מעליהם בנינו קומה של מנהלים לפי נושאים, שכל אחד משתמש ביכולות של כל שאר האגפים… זו הייתה לידה מחדש של הארגון". אין לנו את הכלים והמקורות לבדוק את עניין הלידה מחדש. מן המעט שיוצא משם, אכן מסתובב במסדרונות הארגון סוג של פג, שעוד לא ברור לגמרי מדוע הוא נולד ואיך הוא בדיוק יגדל וילך. מה שבטוח הוא שנולד פה דימוי של בולדוזר ארגוני, שתוך זמן קצר יעמוד למכירה. יד ראשונה מהניילון.

לקראת סיום הקדנציה שלו החל פרדו לתפוס סוג של עצמאות. בעוד נתניהו ממשיך במופע האימים נגד איראן וממשל אובמה, העז פרדו לומר לסנטורים אמריקאים מה שאגף המודיעין שלו אומר לו מזה שנים. הסנטורים הבינו שראש המוסד לא בדיוק בעד סנקציות חדשות נגד איראן במהלך המשא ומתן של ג'ון קרי, וש"הסכסוך עם הפלסטינים מסוכן מהסכסוך עם איראן". נתניהו לקח את זה קשה. למחרת פרסמה לשכתו כי "בניגוד לדיווח, ראש המוסד לא אמר שהוא מתנגד לסנקציות נוספות נגד איראן. להפך, ראש המוסד הדגיש בפגישה את האפקטיביות יוצאת הדופן של הסנקציות המוטלות על איראן מזה מספר שנים בהבאת איראן לשולחן המשא ומתן". פרדו הנאמן זיגזג מיד למקומו הטבעי: "המוסד מחויב בראש ובראשונה למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית צבאית", אמר מול עיניו הבוחנות מעבר לשולחן של נתניהו. "זו משימת העל שלנו". רם בן ברק מיישר קו עם מעסיקיו בהווה ואולי בעתיד – אם ייבחר : "הסכנה הגדולה", אמר ל'מקור ראשון', "היא שאיראן מתקדמת למצב שבו אף אחד לא יכול לאיים עליה, מצב שיאפשר לה להשיג שליטה בכל אזור שתרצה. כבר כיום אין כמעט אזור במזרח התיכון שאיראן לא מעורבת בו […] תחשוב מה יקרה אם בשנים הקרובות ייפלו על איראן מיליארדי דולרים. לא תהיה עליהם שום מגבלה […] אם האמריקאים היו מתעקשים ולוחצים עוד קצת, היה אפשר להגיע להסכם הרבה יותר טוב. אין ויכוח שהסכם טוב עדיף על מלחמה. את זה כולם מבינים, מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים ברחוב. אבל הסכם רע יכול להיות בעל משמעויות חמורות מאוד". בין אם הוא מזדהה באופן מלא עם כל מילה ומילה שאמר ובין אם לאו – במירוץ על התפקיד של פרדו זה מוסיף לו נקודות. בעיקר מול יוסי כהן, היועץ לביטחון לאומי.

.

ההכרעה על זהות המחליף

בימים אלה אמור להתבשל מינוי ראש המוסד הבא. הקדנציה של פרדו צפויה להסתיים בינואר 2016, וככל הנראה, שני הצדדים לא מתכוונים להאריכה. מאז קום המדינה היו כל ראשי המוסד, עד שבתי שביט, מינויים פוליטיים של מפא"י והמערך. הראשון שזוהה עם הליכוד היה שבתי שביט (החל ב־1989). רבין אמנם דחף את אמנון ליפקין שחק, אבל "אמנון לא רוצה מספיק" (כך אמר רבין). פרס, שניסה לדחוף מהלך מדיני, חשש משביט והתנגד. במכניזם של ממשלת האחדות מינוי בכיר של מערכת הביטחון הוחלט רק פה אחד. המינוי נגרר, אך בהמשך עמד שמיר על דעתו ושביט קיבל את התפקיד. דני יתום, שמונה על ידי פרס אחריו (1996) נקלע לאזור אסון. נתניהו, שדרש פעולת נקם משמעותית אחרי פיגוע התאבדות בשוק מחנה יהודה, קיבל כזו שנכשלה – 'פרשת משעל'. מבצע נוסף שהשתבש (בשוויץ) גרם להתפטרות יתום. אפרים הלוי שמונה אחריו עבד תחת ברק. שניהם ידעו להעריך את משקלו האמיתי של המוסד בתהליכים גדולים, ושניהם נזהרו מהרפתקאות שיש בהן פוטנציאל הסתבכות. המבצעים לחיסולים וחבלות על אדמת איראן (על פי פרסומים זרים) פרחו לאחר שהלוי קיבל את שרון כראש ממשלה. מי שמכיר את הסכם המעצמות עם איראן ואת הסעיף המצביע על התחייבות של המעצמות להגן על מתקני המדינה האסלאמית, קושר בין השניים.

המטרה של ראש המוסד הבא היא להתאים את המוסד על אלפי אנשיו למציאות. המוסד הוא בעיקר כלי ביצוע וצריך להישאר כזה. אגפי המחקר וקשרי חוץ אמורים לעבור רוויזיה, אולי אפילו לאחריות של גופים אחרים. השלוחות הגלובליות אמורות להצטמצם. לצורך מבצעים יש שלוחות או שליחים אד־הוק במקרים רבים. כדי לבצע את המהלכים האלה, המוסד זקוק למנהיג שונה. 

ההכרעה מגיעה לפתחו של נתניהו. כמו בכל מינוי במערכות הגדולות בשנים האחרונות, בטח אחרי הטראומה שהעבירו דגן־דיסקין־אשכנזי את ברק ונתניהו, יש גם את סוגיית העצמאות והדעות, בכל הקשור לתפיסתנו את המרחב ואת האויבים שבו. השמות שמתרוצצים במסדרונות הם יוסי כהן, רם בן ברק, סגן ראש המוסד נ', וגם אמיר אשל וטל רוסו. המרוץ בין בן ברק לכהן הוא עימות מסקרן ברמה הסוציולוגית והאנתרופולוגית. משפחת בן ברק היא שבט נהללי שהשאיר מצבות בכל מלחמות ישראל, כולל אחיו של בן ברק שנהרג בלבנון. רמי עצמו למד בנהלל וביפעת, ומחזיק עד היום ברפת משפחתית. מי שעשוי להכשיל אותו הוא הסופר והעיתונאי מאיר שלו, מהקבועים והארסיים במבקרי נתניהו. בתיה, אמו של שלו, היא אחותו החורגת של אהרון, אביו של רם בן ברק. בבלפור לא אוהבים קירבה כזו. משפחת כהן היא ירושלמית אסלית, מאלו עם מספר מכובד של דורות אחורה בעיר. כהן עצמו חבש כיפה בישיבה ציונית דתית, וכראש מל"ל שירת את נתניהו במישורים מגוונים, מלבד ענייני ביטחון. כך למשל תמיכה 'מקצועית' במתווה הגז, או הרגעה של גיזרה שהתחממה בתחום יחסי העבודה בבית ראש הממשלה. נחסוך מכם את הפרטים. אצל נתניהו, הנאמנות היא ערך עליון. התוצאה במשוואה, נכון לעתה: יוסי כהן הוא ראש המוסד הבא. כל מינוי אחר יהווה הפתעה מודיעינית מרעישה.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

שתף