מוות ידוע מראש // מדוע מדינת ישראל עלולה, פשוט, להיעלם – מאת יונתן שם-אור

0

ישראל עומדת למות. כולם יודעים. זה לא יקרה מחר, אבל גם לא מעבר לטווח הראייה. ההתייחסות אל הסוף דומה מאוד לזו של אדם למותו שלו. למה להתעסק עם מה שממילא יבוא. למה להיכנס לייאוש מדברים שאין לנו שום שליטה עליהם. צריך להיזהר מתאונות, לעשות בדיקות סקר תקופתיות, לטפל אם מגלים משהו, וזהו. ממשיכים אל הבוקר הבא. מתעסקים בשוטף. עבודה, יחסים, עלבונות, הישגים, חלומות. חשבונות עבר. רק לפעמים, במחשבות אמצע הלילה, הידיעה מחלחלת ומזעזעת. עוד מעט לא נהיה פה. בדיוק כמו שלא היינו כאן במיליארד השנים של החיים שסערו על פני הפלנטה הזו לפני שנולדנו.

הכל ימות. האנשים, החיות, העצים. הימים, ההרים. הכוכב הכחול עצמו. מערכת השמש. שביל החלב. אפילו היקום כולו, על מאות מיליארדי הגלקסיות שבו. הוא מתרחב והולך, וגם הוא יימוג אל הכלום השחור של האין. אנחנו בורחים מהמחשבה. זה יקרה בעוד כל כך הרבה שנים, שזה מחוץ לטווח ההשגה שלנו. יש מד רלוונטיות שאיתו מודדים טרגדיות. אם הסוף נופל לפני פקיעת תוחלת החיים הצפויה, זה עצוב. אדם שעוזב את העולם לקראת שנתו ה־100 לא מעורר בנו צער כמו ידיעה על נער הרוג. נער ישראלי הרוג, אם לדייק. עץ אלון אמור לחיות מאות שנים. כלב – 15. תלוי בגזע. מדינה לא צריכה להיעלם אחרי פחות מאלף שנים. רק לגבי ישראל החלטנו שטווח החיים שלה הוא 100 שנים. בערך כמו הגיל שבו ההיסטוריון בנציון נתניהו עצם סופית את העיניים.

הבן שלו, בנימין, אפילו קצב את המועד. זה קרה באיזה אירוע לכבוד 70 שנה להכרזת כ"ט בנובמבר. אנחנו, נתניהו התגאה, נחגוג גם את יום ההולדת ה־100. אמר, ואיש לא הגיב. לא מאמר, לא הגיג, לא ציוץ. למה רק 100? טוב, אולי הוא נרתע מ"אלף השנים" שכבר הופקעו על ידי אחרים, וזה החזיק להם פחות מ־13 שנה. הוא לא רצה לומר 200, כי זה היה משך הזמן של שלטון הצלבנים על הארץ. אבל הוא היה יכול לומר "לנצח", "אלפי שנים", או כל הכללה אחרת שתוחמת מרחבי זמן עצומים. הוא אמר 100 שנים. זה נבלע ועוכל היטב בתוך התודעה הישראלית. אנחנו יודעים, בעומק ההכרה, שזה כל הזמן שנותר לנו. רוב תושבי ישראל, יותר מ־5 מיליון, הם מתחת לגיל 45. המדינה תמות לפניהם.

 

מה אנחנו עושים כאן

כל מוות טמון בלידה עצמה. המדינה העברית, ארץ היהודים, טעונה פגם גנטי שמקצר את חייה מלכתחילה. הרבה מאוד ממתנגדי הציונות זיהו את המום, והזהירו. היו רבים שאמרו כי יהודים שיקבלו ריבונות ונשק יסתחררו מעוצמת הכוח וישתמשו בו לרעה. אחרים, שכבר נסחפו אל החלום הציוני, נבעתו להיווכח כי הארץ השוממה, זו ששמעו עליה בהרצאות השליחים בגולה, בעצם די מאוכלסת. חלקם בנו תנועות פוליטיות כמו 'ברית שלום', שהטיפה לדו־קיום שוויוני עם ערביי הארץ. אחרים החליטו שהם אינם יהודים, וכינו את עצמם, במבטא פולני קל, כנענים. ילידי הארץ, שצמחו לתוך אדמה ואוויר שונים מאלה של הוריהם, כבר אימצו לעצמם את מנהג בני המקום, הכניסו לעברית המון מילים ערביות, עטפו את עצמם בכאפייה, רכבו על סוסים ונאבקו עם הרועים הערבים. נחנו מין הון, הם אמרו, אנחנו מכאן. בערים תהליך השיוך וההארצה של ילידי הארץ לבש פנים אחרות. אליק של משה שמיר, למשל, פשוט נולד מהים.

הארץ הזאת מעולם לא הייתה ריקה. רצועת החוף הצרה בחלק המזרחי של הים התיכון, עם שרשרת ההרים הנמוכים שעטים עליה, היא אחד האזורים הכי מיושבים בהיסטוריה האנושית. אפילו האדם הקדמון שגשג כאן לפני 400 אלף שנה. ישראלים שאוהבים להתרפק על השורשים ההיסטוריים מתקשים למצוא תיעוד מימי האבות. הערבים דווקא מוזכרים. רעמסס השני, שליט מצרים, כמעט הפסיד לחיתים בקרב קדש, בסוריה של ימינו. כאשר הצעיד את הגייסות שלו, רועה ערבי שיקר לו לגבי המיקום האמיתי של האויב. רעמסס בקושי נחלץ, ולמרות שהקרב הסתיים במעין תיקו, הוא עשה בדיוק מה שהנרי קיסינג'ר ייעץ לניקסון במלחמת וייטנאם. תיסוג, ותגיד שניצחת. רעמסס השני תיעד בהירוגליפים את הקרב שהתרחש לפני 3,300 שנה. הוא פיאר את עצמו. הייתה תקלה, נכון, רועה ערבי בוגדני שקיבל כסף שיקר על מיקום האויב, אבל זה לא עזר. ניצחנו. הישראלי יניד את הראש בהבנה. ברור. לך תסמוך על המניאקים האלה. בגידה זה בטבע שלהם.

יכול להיות שאותו יהודי יחזור בו אחרי שישמע כי יש מצב שאותו רעמסס הוא־הוא פרעה שעינה את בני ישראל שישבו אז במצרים. לא ברור. בזמן ההוא הערבים כבר היו, אבל היהודים טרם נולדו. קראו להם בני ישראל, ואולי הם היו עבדים מכנען שבנו למצרים את פיתום ורעמסס. כך או כך, רק מאמצע המאה ה־13 לפני הספירה ועד למאה השנייה אחריה, הייתה פה נוכחות ישראלית/עברית/יהודית. בתקופה הזאת קמו כאן שתי ממלכות עבריות, היו פלישות של אשור ובבל, חורבנות, גירושים, חזרות. היה שלטון של סורים־יוונים, מרד חשמונאי ומלוכה עצמאית של 80 שנה, כיבוש רומאי, מלכים ברשות רומא, מרד, חורבן הבית השני, עוד מרד של בר כוכבא ועקיבא, וזהו. 13 מאות של נוכחות. הגלות, כמובן, נמשכה יותר. שם, בגלות, נוצרה גם היהדות. ואז, מתוך היהודים שבעטו בדת, נולדה הציונות.

התנועה הציונית הייתה חילונית ואירופית. כאשר מישהו מהמחנה הדתי־לאומי מנפנף בתנ"ך ושואל "אם לא בגלל שהארץ הובטחה לנו – מה אתה בעצם עושה כאן?" הוא מוציא את עצמו מהציונות. בתולדות היהודים היו כבר כמה אירועים משיחיים שהתנפצו עליהם. הפעם היחידה באותן 2,000 שנות גמרא וחושך שרעיון שיבת ציון באמת צלח, הייתה כאשר היהודים פשוט זנחו את הדת. התביעה למולדת לא נשענה על הבטחה אלוהית. היא התבססה על עקרונות השוויון והצדק שלבלבו במאה ה־19. כל עם זכאי לארץ משלו.

למה דווקא לציון? כי היה אפשר, כי נוצרה הזדמנות, כי, באמת, השורשים ההיסטוריים של העם נטועים כאן. והכי חשוב: כדי ליצור יהודי חדש, לאומי, לא דתי, היו מוכרחים לדבר בשפה חדשה, אחרת. שפה שתאחד את כל אנשי התנועה הזאת מכל ארצות העולם. עברית. השפה החדשה־ישנה הזאת, שהוחייתה מתוך הטקסטים הקפואים של המקרא והתפילות, היא נשמת התנועה הלאומית שבנתה את המדינה. אתה לא מקים מדינת לאום בערבות ארגנטינה, בקנדה, באוגנדה, ומדבר שם עברית. רק כאן זה עובד. בלי עברית אין ציונות, ובלי ציון אין עברית. העברית נולדה על האדמה הזאת, ורק לכאן היא שייכת.

כאשר הרצל כינס את הקונגרס בבזל, היו בארץ ישראל ההיסטורית, על שתי גדות הירדן, כמעט מיליון ערבים. באירופה היו יותר מ־10 מיליון יהודים. אם כולם עולים, הבעיה נפתרת. הסולטן הטורקי ששלט על הארץ כבר 400 שנה לא הסכים לפלישה האירופית. רק אחרי שהאימפריה העות'מאנית הובסה, השער לארץ, שהופקד בידי האנגלים, נפתח. באופן חלקי. נפתח ונסגר, נפתח ונסגר. ככל שהתרבו כאן הציונים – הם הצהירו שהם באו להקים כאן מדינה עברית – ההתנגדות של ערביי הארץ גדלה. התנגדות מדינית, שתדלנות פוליטית אצל האנגלים, פוליטיקה פאן־ערבית, ברית עם הנאצים, טרור. כל מה שאפשר. הערבים מעולם לא רצו אותנו כאן.

איור: דיאנה פרוקופץ

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

 

שתף