איך ולמה נולד החשש מפני בכירים חובשי כיפות // גרשון הכהן

0

ממה נובע החשש מחובשי כיפה בתפקידים בכירים? מדוע חשד להבאת אג'נדה לתפקיד מתעורר דווקא כלפי חובשי כיפות?

על המדף מונחים שני הסברים פשטניים. האחד יצביע על קיומו של משהו ראשוני בסיסי ומוכר: "שוביניזם" אנטי־דתי. האחר, ייאחז בקיומן של שאלות טכניות הלכתיות, כמו השאלה בשעתו של יוסי ורטר ('הארץ') על מינוי האלוף עמידרור לראש מל"ל, האם בשעת חירום בשבת יענה לטלפון מראש הממשלה?

אבקש להציע הסבר אחר עקרוני ועמוק: החשש מחובשי הכיפה מבעבע מלב לבה של האידיאה המודרנית, מן האופן העמוק בו אנו מזהים את עצמנו כאנשים מודרניים. אכן, כולנו נתונים בעוצמה משתנה – במודע ושלא במודע – במסגרת תפיסתית מודרנית, ומן הראוי להיות מודעים לה ולאפיין את עיקר תכניה. בקוויה העיקריים, מסגרת תפיסתית זו פועלת עלינו כבשורה הומניסטית, לאורה אדם מודרני מבקש לשלוט בגורלו ומאמין כי בכוח המדע והתבונה יוכל להגיע לכך. על כן, כה חשוב לנו לוודא שאכן הפקדנו גורלנו בידי אנשים ראויים, אמונים על מומחיותם ומצייתים בהתנהלותם האחראית לביקורת התבונה.

כרקע לדיון מעמיק בסוגיה, מומלץ עיון במאמרו הביקורתי של הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור: 'מעולם לא היינו מודרניים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית' (תיאוריה וביקורת, 26, אביב 2005). לאטור ניתח והמשיג במבט ביקורתי את ההכרח שכופה הרעיון המודרני לקיום פרקטיקה של הפרדות: כמו עקרון הפרדת הרשויות.

במסגרת זו, כביטוי לצו ההפרדה השואף לטהר את מרחב הפעילות המודרני מניגודי עניינים, כתב לאטור: "איש אינו באמת מודרני, אם אינו מסכים להרחיק את האל מהמשחק של חוקי הטבע ושל חוקי הרפובליקה".

הכיפה על ראשו של משרת ציבור בדרגה בכירה מחשידה אותו כאדם המחזיק בו זמנית שתי נאמנויות, אחת למומחיותו המקצועית והאחרת לדתו ולאמונתו. מכאן הסיכון המתמיד שמא ייכשל באי־יכולתו להפרדה בין שתי נאמנויותיו. בהיותו סוג של יצור כלאיים, מוצא עצמו "חובש הכיפה" כחשוד מראש בניגוד עניינים. מכאן הצורך של בן כספית להרגיע אותנו ביחס למינוי רוני אלשייך למפכ"ל: "הוא חובש כיפה, ימני מתון בדעותיו, שאינן משפיעות על תפקודו" ('מעריב', 25.9.2015).

מה שמעצים עוד יותר את פוטנציאל ניגוד העניינים של "חובש הכיפה" הוא תודעת השליחות המיוחסת לו יותר מאשר לאחרים. ההתמסרות לשליחות נתפסת כמונעת מתשוקה, שמוטב להותירה בבית. בהיגיון המודרני, התשוקה כשלעצמה, בין אם היא דתית, אידיאולוגית או לגמרי אישית, עלולה לערב פנטזיות אישיות במקום הנדרש למומחיות ולתבונה צרופה. דגל החינוך למצוינות אכן נושא בחובו, בגלוי ובסמוי, מסר המבטא העדפת אדם המתמסר לקריירה וקידום בארגון על פני חברו המתמסר לשליחות.

מראשית ימי האידיאה המודרנית, דרך ההתגוננות הרווחת והמוכרת מפני חשד ניגוד העניינים של "חובשי הכיפה" ביקשה להוכיח עד כמה, בהיכנסם לתפקוד כמומחים, הם מצייתים לנורמת ההפרדה. גם הסנטור ג'ו ליברמן מציג, כיהודי אורתודוקסי, מופת של ציות להמלצת מנדלסון ליהודי גרמניה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".

בהשראת לאטור, בחרתי להציע דרך מעניינת יותר: ניפוץ הפרדיגמה המודרנית. בחינה ביקורתית של פרקטיקת ההפרדה יכולה להביאנו להכרה שהיא אמנם מכוונת למגמה בת־הנמקה, אך היא מעולם לא השיגה טיהור מושלם. לא רק האדם הדתי מביא עמו לעבודה השקפת עולם. גם חילוניות היא השקפת עולם. לא רק שכולנו יצורי כלאיים, הפועלים במרחבי כלאיים בלתי מטוהרים, אלא שהבשורה הנחוצה כל כך למצבנו המשברי שוכנת כנראה במרחבי אותם כלאיים.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: אוליבייה פיטוסי, אמיל סלמן, הארץ

שתף