שלוש שנים ישב בבית ברחוב בלפור האיש מכיכר ציון. שלוש שנים שבהן רחבת המדרגות בבית עיריית תל אביב רחשה מצעירים, שבאו בלילות עם גיטרות ונרות נשמה, ושרו על השלום שנרצח. אף אחד לא נפנף שם בכתבים של קיקרו, הנואם הרומי שטבע את המושג קווי בונו – מי שהכי נהנה מהתוצאה של הרצח הוא החשוד המיידי – אבל כולם הרגישו ככה. נכון שבנימין נתניהו לא שלח את הסרקרק מבר־אילן, אבל הוא הגיע מהמחנה שלו. אין טעם לקפוץ לדקדקנות של שיוכים מפלגתיים אחרים; ב־96', חצי שנה אחרי הרצח, זה ממש לא שינה. אלה היו בחירות עם פתק כפול, אחד למפלגה ואחד לראשות הממשלה. כל הימין, על שלושת גווניו הדומים, הצביע עם אותו פתק. נתניהו. מן הסתם, גם הרוצח שבכלא.
שלוש שנים אחרי אותה תבוסה של שמעון ("אני לוזר?") פרס, מעוז מפלגת העבודה ברחוב הירקון רחש מפעילות חתרנית. האנשים של פרס הביטו בעין עקומה על האיש שמוביל אותם עכשיו לבחירות. נכון שאהוד ברק הוא קיבוצניק, ונכון שהוא נולד במפא"י, אבל כולם זכרו שרק לפני חמש שנים, כאשר אהוד ברק הגיע במדים לישיבות הממשלה בתור רמטכ"ל שעונה לשאלות השרים, פרס בדיוק קיבל את הנובל שלו על הסכם אוסלו. אלה שזכרו והזכירו היו האנשים של פרס, שמילאו שם את כל המשרדים ואת כל הסניפים בארץ. הם התעצבנו קצת על המנהיג שלהם, למה בבחירות של 96' הוא התעקש לברוח מהרוח של יצחק רבין, יכולנו לנצח את הביבי כבר אז. אבל זה היה מזמן. בשביל פרס ואנשיו שלוש שנים הן נצח שמאפשר קאמבק.
בינתיים זה אהוד שניצח בקלות בהתמודדות הפנימית, בינתיים זה הוא שמוביל את המפלגה לבחירות. היו שם חילוקי דעות, במחנה פרס. מה עדיף. שאהוד ברק ינצח ואז שמעון פרס, מספר שתיים, יעיף אותו מבפנים וייקח את השלטון, או שכדאי לנו שיפסיד כבר עכשיו. שייעלם לכוכב יאיר, אל הפיזיקה שלו, אל הפסנתר, אל סיפורי הגבורה שאסור לו לגלות, החייל הכי מעוטר בצבא, חמישה צל"שים ועיטורי עוז, אבל הוא מוכרח לסתום את הפה. מי בכלל יודע מה באמת קרה במבצעים החסויים האלה, לחששו האנשים של פרס, זה בטח הכל קומבינות.
אהוד, מצידו, עבד. כמו שהוא יודע. עד אז כבר הספיק להוביל את סיירת מטכ"ל, גדודים, חטיבות, אוגדות, גיס, פיקוד, אגף במטכ"ל, את הצבא כולו, אפילו שני משרדי ממשלה. הוא גם הספיק לעשות תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה ותואר שני בניתוח מערכות, אבל היסודות שעליהם תמיד הסתמך היו אלה שקיבל ביחידה, בסיירת מטכ"ל. ממדרים. רק מי שיוצא לפעולה שותף לסוד, וגם אלה לא צריכים לדעת את התמונה הכללית. כל אחד מתעסק רק בחלק שלו. מחפשים ומוצאים את המהלך המפתיע ביותר, ואת האמצעים הלא שגרתיים כדי להוציא לפועל. ומתרגלים על מודל, שוב ושוב ושוב, מכניסים בלת"מים, אירועים לא מתוכננים, ומכינים את הפתרונות מראש. עד שעושים את זה בחושך, בליל גשם, גם כאשר אנשים לא צפויים מזדמנים לזירה. רק אז יוצאים. אלה הסיבות לאחוזי ההצלחה הגבוהים מאוד של הסיירת. הקרב על ראשות הממשלה היה צריך להוציא מאהוד ברק את כל המיומנויות שרכש עד אז. זה נראה טוב.
המפקד נגד החייל
ביבי אהב לספר כי במלחמת יום הכיפורים היה יחד עם אהוד ברק ואריק שרון בזחל הפיקוד של האחרון בשפת התעלה. "אף אחד לא יודע שהיינו שם שלושה ראשי ממשלה". שפגז כמעט הרג שם את שלושתם. אין סימוכין לטענה הזאת, ממש כשם שאין שום עדות לפגישה שלו עם הכלניות, חיילי המנדט הבריטי בירושלים, שנה לפני שנולד. התיעוד האחרון של השניים בפעילות קרבית היה על כנפי מטוס סבנה שנחטף, וצוות של סיירת מטכ"ל, לבוש בסרבלי טכנאים, השתלט עליו. מפקד הסיירת היה סגן אלוף אהוד ברק. אחד הקצינים שם היה סגן בנימין נתניהו. זה קרה ב־1972, 27 שנים לפני הקרב ביניהם על ראשות הממשלה.
הרבה מפקדים מוכשרים היו לסיירת מטכ"ל, הרבה לוחמים מעולים, אבל אהוד, עוד בזמן ששירת שם, נחשב לאגדה מהלכת. הוא היה בסיירת מה שעזר ויצמן היה בחיל האוויר, מה שאריק שרון בצנחנים. מישהו גדול מהמציאות. בקרב ראש בראש בין נתניהו, שהיה קצין טוב ביחידה, אבל לא כוכב יוצא דופן, תחושת ההתבטלות וההערצה המובנית של ביבי מוכרחה לבוא לידי ביטוי. אהוד ידע את זה. זה היה חלק מתחמושת הקרב שלו.
חוץ מזה, הוא גייס הרבה כסף – בחירות עולות המון – והצטייד בשלושה מומחי־על מארה"ב. למה אמריקאים? יוסי שריד, שניתח את ההפסד שלו כקמפיינר של המערך ב־77', הסביר. בארץ עושים בחירות פעם בארבע שנים. מי יכול להתמקצע. באמריקה יש משרדי ענק שעוסקים רק בזה. כל שנתיים יש שם בחירות לקונגרס, יש 50 מדינות, אלפי מערכות בחירות כל הזמן. מושלים, ראשי עיריות, שופטים, סנאטורים, חברי בית הנבחרים. הידע נצבר ומשויף כל הזמן. סטנלי גרינברג, מומחה לסקרים, צייד בנתונים את ג'יימס קארוויל, אסטרטג הבחירות שהריץ את קלינטון. צוות מנצח. היו גם יועצים ישראלים, שני משרדי פרסום ושלושה מטות בחירות.
אלה היו בחירות כפולות. פתק לראש הממשלה, פתק אחר למפלגה. שני מטות שונים עסקו, באופן נפרד, במערכות האלה. היה עוד מטה, שלישי, שנבנה, נוהל ותוקצב בנפרד. מטה הסיבוב השני. חוץ מאהוד וביבי היו עוד שלושה רצים. איציק מרדכי, עזמי בשארה ובני בגין. במטה של אהוד אהבו את זה. בגין ומרדכי לוקחים קולות מביבי, בסיבוב השני הם, ובייחוד מפלגת המרכז – מרדכי, ליפקין־שחק ומילוא – יעבירו את התמיכה שלהם לאהוד. תוכנית הקרב נראתה מדויקת.
מנגד, ברחוב בלפור, גם ביבי לקח את היועץ האמריקאי שלו, ארתור פינקלשטיין. שלוש שנים לפני כן חיסל בשבילו האסטרטג היהודי מניו יורק את שמעון פרס, ש"יחלק את ירושלים". למה שהקסם לא יעבוד שוב מול ברק. אולי ביבי עבד כמנהל שיווק של חברת הרהיטים רים, אבל גם הוא גדל ביחידה. גם הוא למד למדר. גם הוא למד שהתמונה הכללית נמצאת רק במוחו של הראש. גם הוא ישב בעצמו על המפות – הסקרים – וחישב מהלכים.
בגזרה של אהוד נעשו עוד פעולות. הספר על אהוד ברק תורגם לרוסית והופץ בעשרות אלפי עותקים במגזר הבורשט. על הכריכה ראו את אהוד. על הכנף של המטוס. בדיוק כמו בתשדירי הבחירות. החייל מספר אחת. הרוסים, אמרו שם, אוהבים גנרלים חזקים. הכל עבד בדיוק לפי התוכניות, אבל בעיתונים הפרשנים הפוליטיים יישרו קו. אהוד לא ממריא, הם כתבו כמה שבועות לפני הבחירות, משהו שם לא עובד.
מפנה אסטרטגי
האימון הכי חשוב בסיירת מטכ"ל הוא ניווט. הידיעה איפה אתה נמצא, בכל רגע, היא שלושת רבעי ההצלחה. מה שלטייסים הוא ורטיגו, ללוחמי קרקע זה אונס. הם משכנעים את עצמם שהתוואים על המפה הטופוגרפית זהים לשטח שבו הם נמצאים. קוראים לזה "לאנוס את המפה". כמו בוורטיגו, גם מזה מתים. אין שום סיכוי שאדם כמו אהוד ברק יאנוס מפות. אם הוא לא ממריא – וזה בדיוק מה שגם מפות הסקרים שלו אמרו – סימן שהלכו בדרך שגויה.
נותרו 40 יום לבחירות. עכשיו צריך להפעיל את החושים של מפקד הסיירת שקיבל חמישה צל"שים. זה נעשה במהירות ובחשאיות מוחלטת. אהוד ברק גייס אדם נוסף, חיצוני, שהצביע על הטעות בניווט. השניים עבדו יחד בלילות, אצלו בבית בכוכב יאיר, לבדם, ועיצבו את המתקפה מחדש. עד אותו רגע נראה היה שרשימת המועמדים הגדולה משרתת את אהוד. אלה היו בחירות בשני סיבובים. איציק מרדכי ורשימת המרכז שתו לא מעט קולות מהמחנה של ביבי. גם בני בגין, שרץ בראש רשימה עצמאית, פגע בראש הממשלה שנלחם על כהונה נוספת. מה רע.
אבל זו הייתה טעות קטלנית. הטעות. זה היה אינוס המפה. מה שהתבהר באותן ישיבות לילה היה מהות הסיבוב השני. האויב הכי גדול של ביבי לא היה ברק. זו הייתה מפלגת המרכז. לכן, הקמפיין שלו היה אנמי. מי שרוצה את קולות המרכז לא יכול להשיג אותם בהתלהמות ימנית. זו תגיע רק בסיבוב השני. אז, פינקלשטיין וביבי יוציאו את נשק יום הדין שלהם. ראש הממשלה של הערבים, תצרח התעמולה של ביבי, הבוחרים של עזמי בשארה מכתירים אותו. ערפאת בוחר ברק. תמונת האמת של שדה המערכה התבהרה והצטללה. אם יהיה סיבוב שני, ברק יפסיד. מוכרחים לשנות את האסטרטגיה. אם מפסידים בסיבוב השני, הולכים על סיבוב אחד בלבד.
קרבות מנצחים בהפתעה. האנשים שעבדו על הסיבוב השני היו הראשונים לפעור את הפה. מה זאת אומרת "סוגרים את המטה שלנו"? העיתונאים, ששמעו על זה במסיבת עיתונאים מיוחדת, היו הבאים בתור. מה זה אין סיבוב שני? אבל יש חוק, לא? בסוף, כולם הבינו. אהוד ברק הבטיח לפרוש אם לא ינצח כבר בסיבוב הראשון.
הקלפים של הרצים הקטנים נטרפו. אם אין סיבוב שני, אין מנוף. אין טעם לחכות לו כדי לסחוט הבטחות על "העברת תמיכה". חבל לבזבז עוד שקל על מרוץ יקר ועקר. כצפוי, הם התחילו להתקפל ולהודיע על פרישה. נתניהו התערער ושפך את תחמושת האימים שלו מוקדם מדי. אפשר לנגן על "ערבים נוהרים" ביום הבחירות או יום לפניו. אם עושים את זה במשך חודש שלם, זה נשמע – ונראה – כמו תמרונים של אדם נואש. עד יום הבחירות החפ"ק הסודי של אהוד עבד בלילות, והפתיע את ביבי בניחושים מדויקים של המהלכים שלו. אם אתה יודע מה ביבי יגיד ואתה עונה לו לפני שהוא פותח את הפה, הוא יוצא אידיוט. ברחוב בלפור נטרפו. הם היו בטוחים שיש בתוכם חפרפרת. עד הבחירות כל הקטנים התקפלו. בדיוק לפי התוכנית, נותרו רק שניים. ברק ונתניהו. אהוד ברק המריא.
איור: רועי הרמלין
–
רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים חדש בשבילכם. לפרטים לחצו כאן
