מדינת השקרנים – פרויקט מאת יונתן שם־אור

0

– פרולוג –

.

הטיוטה הראשונה, אמר המינגוויי והושיט את הכוסית למילוי מחדש, הטיוטה הראשונה היא תמיד חרא. יש בזה משהו. שום משלחת ארכיאולוגים לא הצליחה למצוא את האבנים המנותצות של לוחות הברית, אלה שמשה זרק על האדמה בגלל ריקוד העגל. אחרי שנרגע, עלה על ההר וכתב מחדש. עם שינויים. מי יודע איזה תיקונים הכניס לגרסה ב', אבל היו. תמיד יש. זו אולי הסיבה שהדיבר החשוב ביותר, זה שבטח היה בגרסה האלוהית, הראשונה, לא נכנס לדפוס. לא תשקר.

אולי משה צדק. אולי הבין, בעלייה המיוזעת אל כתיבת הטיוטה הסופית, כי יש דברים שהם כבדים ממשא אדם. למה רק אדם? אפילו אלוהים משקר. כאשר איוב האומלל דורש ממנו, שוב ושוב, תשובה, למה מגיעות לו כל המכות האלה, אלוהים עונה לו בסוף מתוך הסערה. תגיד, אתה יודע איך עושים בוקר? יש לך מושג איך בונים לווייתנים? יש דברים שהם מעבר להשגתך, אז תסתום. איוב מבקש סליחה, ושותק. מאיפה הוא יכול לדעת שאלוהים התערב עם השטן. שהוא היה רק עכבר מעבדה בניסוי של אמונה. אלוהים התרברב באיוב המאמין, והשטן אמר שזו לא חוכמה, הוא עשיר ובריא, ואז התערבו. האם איוב יפסיק להאמין גם בתור אב שכול, דלפון, מוכה שחין. אין קשר בין הלווייתנים לצרות של איוב, אבל מי יחשוב שאלוהים שקרן. בטח לא התמים ההוא מארץ עוץ.

אתה עונה ב"כן" לשאלת הבדיקה "אתה אוהב אותי?", אתה אומר לה שהשמלה נהדרת, שהיא לא השתנתה בכלום ב־20 השנים שאתם יחד, שהיא לא שמנה. אתה אומר לילד שלך שאם ילמד טוב יצליח בחיים. אתה אפילו אומר לו שהוא יהיה כל מה שירצה. אם אתה משקיען אמיתי בחינוך, אתה גם מלמד אותו שהאמת מנצחת, שאסור לשקר, שהיושר משתלם. יש מצב שברגע הזה, בשנייה הזאת, אתה אפילו מאמין לשקרים שיוצאים לך מהפה.

אתה משקר עשרות פעמים ביום, וחוטף שקרים מהסביבה שלך בעוצמה של סופת ברד. אתה משקר בכל מקום. בבית, במיטה, בחדר הילדים, ברחוב, על הכביש, בתור בדואר, בעבודה. אין מזכירה בעולם שחשה איזושהי נקיפת מצפון כשהיא אומרת לפונה בטלפון שהבוס לא נמצא. מחקר פסיכולוגי הראה שאנשים מוכנים לשקר בגלל הנחיה של המעביד, החל מהשנייה הראשונה בתפקיד. שולה זקן לא המציאה את זה. אתה שקרן, אבל בעיניך אתה אדם ישר. אתה לא משקר יותר ממה שנחוץ. לפחות, ככה היית פעם. "שכחתי את המחברת בבית", או "אני עושה שיעורים אצל חבר שלי" היו שיא הכזב. אבל מאז, השתנית. וכמו כל הדברים ביקום, השינוי שחל בך הוא תמיד תוצאה של פעולת כוחות חיצוניים עליך. אתה חי בארץ השקרנים.

.

אמת או חובה

לפני שצוללים אל העולם המתעתע של השקר, חובה לגעת קצת באמת. זו לא משימה פשוטה. האם אדם דתי, שמאמין כי אלוהים מכוון את העולם, הוא שקרן? אלוהים מעולם לא דיבר איתו, הוא גם לא מכיר מישהו שחזר מפגישה שמימית. כל מה שיש לו זה אמונה. אותו דתי עשוי להטיח בפניך כי גם לך אין שום ציוד טוב יותר, והידיעה שלך היא לא יותר מאשר אמונה אחרת, ומסוג נחות יותר.

הרבה יותר קל להגדיר שקר. מידע שאתה מוסר, מתוך ידיעה ודאית שהוא לא נכון. במהלך היום־יום זה נעשה כל הזמן, על ידי כולם, בערך מגיל שלוש. גילוי התועלת המיידית של השקר הוא, ככל הנראה, חלק מובנה שמגיע עם התקשורת המילולית וההתפתחות הקוגניטיבית. ברגע שפעוט מזהה את עצמו באורח מובדל מהשאר, ומגלה שהמילים שלו מעצבות את המציאות, הוא משתמש בדיווחי שקר, מתוך אותם שלושה מניעים שמפעילים את שקרני כל הגילאים: הישרדות, השגת דברים והאדרה אישית. אני לא יודע מי שבר את הצנצנת (הישרדות, חמיקה מעונש), עוד לא קיבלתי ממתק (ישיג עוד סוכרייה), לאבא שלי יש בית חרושת לסוכריות (האדרה אישית שמביאה שיפור במעמד החברתי). כולם משקרים, אבל כבר בגן אחד הילדים מקבל את שם התואר "השקרן". זה שמשקר כל הזמן. זה שאולי לא מסוגל להבחין בכלל בין האמת והשקר. זה שהפריז. כבר בגן הילדים תופסים ששקרן כרוני מייצר בעיה לקבוצה כולה. לא ניתן לתקשר איתו באופן רציונלי. אם אתה רוצה להתחבר איתו, אתה צריך לשתף פעולה עם השקרים שלו. להיות שקרן כמוהו.

זה, בערך, מה שקורה כאן. אתה שוחה בים של שקרים, וזיעת השחייה עשויה גם היא מאגלי כזב שמגדילים את האוקיינוס הזה. אבל בעיניך, אתה אדם ישר. אתה משקר כי אין ברירה, כי כולם עושים את זה, כי לא תהיה הפראייר היחיד. אתה משקר ביודעין, כדי לשרוד, אבל בדברים החשובים באמת אתה מחליט להיות ישר. אתה חייב. אוי לך אם תגיד על המדבר ים, על האוהל בית, על הדלות עושר, על הכזב אמת.

אבל בגלל שזה בדיוק מה שאתה עושה, גם כאן מצאת טכניקת הישרדות. חוזרים שוב ושוב על אבחנת הכזב, ומכסים בהרי שקר את האמת, עד שמצליחים לשכוח ממנה. זה עובד בשיחות החברים, בסטטוסים, בטוקבקים, בזרדי ההסכמה המילוליים שכולם מטילים לתוך אש שיחות "המצב". רק בסיוטי הלילה האמת מזדחלת מתוך הקבר כמו פרדי קרוגר, ואתה מעיר את עצמך לפני שתמות.

אם אתה קם אל המקרר מתוך סיוטי הלילה, אתה עוד במצב טוב. רוב הסיכויים שאתה מתחבא מהאמת בתוך שוחות אי הידיעה. זה הכי נוח. אפילו על דוכן העדים תוכל להישבע שאתה אומר את האמת, כל האמת, ורק את האמת. זה מה שאני יודע, מה אתם רוצים ממני. הבורות היא חומת מגן נפלאה, ורק האמונה הדתית טובה ממנה בתור מקלט בטוח מעובדות.

כולם משקרים. לא רק כאן, לא רק יהודים בישראל. ג'ונתן סוויפט קרע לגזרים את החברה האנגלית. היעד האחרון במסע של גוליבר הוא אי הסוסים. יאהו, קוראים לגזע המופלא הזה, שפשוט לא מסוגל לשקר. בניגוד לילדים קטנטנים, שמתעקשים על האמת עד שהם לומדים, ה'יאהו' הם רבי־כוח ומחזיקים את פראי האדם המטונפים והשקרנים במכלאות. כאשר גוליבר נתפס בשקר היאהו זורקים אותו אל בני האדם, ופתאום, אחרי שלמד להביט על העולם בעיני היאהו, הוא נגעל מהם. זה מה שגם אנחנו, באופן תיאורטי, גם בלי דיבר אלוהי, אמורים לחוש. אבל כשהתפוצצה פרשיית המין של קלינטון, גיחכנו פה על האמריקאים. הם לא נבהלו מהבגידה בהילרי, ואפילו לא מתעלולי הסיגר שלו. הם נבעתו כששמעו אותו טוען "לא היה לי סקס עם האישה הזאת". הם רצו להדיח אותו בגלל השקר. והם זה לא אנחנו.

.

כשכולנו שקרנים בעיני הקולקטיב

כל שבועיים קופץ באיזה עיתון מדד אחר שמקטלג את המדינות. עושר, פערים, חינוך, מספר עורכי דין ביחס למנהלי שיווק, רמת השחיתות. לא קיים מדד השקר, אולי מפני שכל סקר בעולם חייב להתבסס על נתוני אמת. אבל גם בלי מדד חיצוני, די ברור שישראל מככבת בצמרת השקרנים. אחת הסיבות לכך, אבל לא היחידה, היא היחס המובנה של השלטון כלפי האזרחים. והמקום שאליו הכול מתנקז הוא לשכות ההוצאה לפועל.

המספרים לא ייאמנו. 750 אלף איש מצויים, ברגע זה, במלתעות ההוצאה לפועל. נגד מחציתם כבר הוצאו הגבלות. איסור יציאה מהארץ, הפקעת רישיון הנהיגה וכהנה וכהנה שלשלאות. שלושת רבעי מיליון. גם כאחוז מתוך האוכלוסייה מדובר במספר עצום, כמעט 10%, אבל זה מספר שגוי. לא רק מפני שהוא איננו כולל את תיקי ההוצאה לפועל של מס הכנסה, מס ערך מוסף והביטוח הלאומי, שיש להם סמכות לאכיפה עצמאית לגבייה. אם נחשב את אחוז המסובכים מכלל הבוגרים, מעל גיל 18, אנחנו מגיעים כבר לחמישית האוכלוסייה. וגם זה חישוב מקל. אותם 750 אלף הם חלק של משפחות. בישראל יש היום כמעט 2 מיליון משפחות. רק עכשיו מתגלית הזוועה: כמעט 40% מהמשפחות הישראליות חיות מתחת למגפי ההוצאה לפועל. 40%.

אני מכיר המון עורכי דין. כמה מהם אפילו חברים טובים שלי. סיבוב שיחות ביניהם מעלה מקבץ דומה של תשובות. ארץ של רמאים. גן עדן לחייבים. עזוב, הם מגיבים, אתה לא מכיר את העם הזה. ככה הם אומרים, ולא טורחים לפתוח את הנתונים שמתפרסמים באתר של ההוצאה לפועל. רוב הזוכים הם בנקים, תאגידי הענק של התקשורת, קופות חולים, העיריות. מאידך, 90% מהחייבים הם אנשים פרטיים. במאבק האבוד הזה, כמעט כל הזוכים מיוצגים בידי עורכי דין, אבל ל־92% מהחייבים אין כסף להגנה משפטית. אם היה להם, מלכתחילה לא היו בהוצאה לפועל. אלה עצמאים קטנים שקרסו, ושום בנק לא בא לסייע, אוגדות עשירוני העוני שהתפתו לבנקים ולחברות הענק, עובדים שמנסים לשרוד במשכורות עושק, ומגלגלים את עצמם מחודש לחודש, עד שטיפול שיניים או כמה חודשי אבטלה מעיפים אותם אל תהומות האובר המרסקים.

כאשר כמעט מחצית מהמשפחות בישראל הגיעו למצב כזה, צריך להבין שכאן זו סדום. שלטון שבו חצי העם מוחזק כעבריין, הוא הפושע האמיתי. האנשים הם קורבנות של מתקפת שקרים כרונית, של פיטום בהבטחות כזב. יהיה בסדר. קח את הנייד החדש, את הטיול ליוון, את ההלוואה, את החבילה בכבלים, את המכונית. אל תדאג, אנחנו נפרוס לך. קח. קח. קח. אל תישאר מאחור. תתקדם ל־2016. וכולם לוקחים. אם לא נותנים שכר, לפחות ניקח הלוואות. למי יש כלים לבדוק. למי יש אופי מפלדה שיכול לעמוד מול שיטה כלכלית שלמה, עם מאות מיליארדים, פרסום, תקשורת, משפט, חוקים. 40% מהמשפחות בישראל שקבורות בתסבוכות הללו הן אלה שיש להן מעט מאוד או שכבר אין להן כלום. מעליהן, על המצוק התלול, נאחזים בציפורניים עוד מיליוני אנשים. אלה עדיין לא שם. עוד לא, הם רק עם האובר, הלוואות חדשות לכיסוי שלו, טלפונים מהבנק, ושיחות מחברת הביטוח.

"עוד שקל ליום, אתה לא מבין כמה זה חשוב?".

ישראל היא מחנה מעצר גדול. החייב לא יכול לעזוב ולחפש עבודה בארץ אחרת. כמו וענונו, הוא אסיר במדינה שלו. הוא יברח, אומרים כאן, יברח ולא ישלם. עדיף שיישאר כאן. אולי אמא שלו תמות ותיפול עליו איזה ירושה שנוכל למצוץ. אולי יזכה בלוטו. אולי, אחרי שאשתו עזבה אותו, יתחתן עם מישהי עם כסף. שיהיה פה. וחוץ מזה, שישיג. כמו שידע לקחת, שידע להחזיר. בטח יש לו. הוא לא רק עני. הוא שקרן, שקרן, שקרן.

"באמריקה", אומר עו"ד רזיאל גסלר, שעובד גם פה וגם שם, "אין דבר כזה. אסור לקחת לך את הפספורט. זה בחוקה, חופש העיסוק. ובכלל, שם אם אתה חייב, אתה עושה פשיטת רגל ב־24 שעות ופותח דף חדש באותו היום. מהתחלה. כאילו לא היה כלום".

– למה ההבדלים האלה?

"שם נקודת המוצא היא שמאמינים לך. כאן זה הפוך."

וכשעושים ממך שקרן, אתה כבר תהיה מלך השקרנים.

.

חמשת ה־W's, או: שקר הזהות

כל פקודה בצבא, בדיוק כמו כל ידיעה עיתונאית, חייבת לענות על חמשת הדבליו'ז. מי, מה, מתי, איפה, למה. אלה הם אדני המידע, שבלעדיהם אין מבנה. בלי תשובה מדויקת אפילו לאחת מהשאלות הללו, הכול מתעוות. כשאין תשובה ברורה, אתה חי בבית מדומה, על עמודי שקר.

כל התשובות שלנו לשאלות הקשורות בישראל הן בדיוק כאלה:

אנחנו לא יודעים בדיוק מי אנחנו (יהודים? ישראלים?); מהי ישראל (מדינה יהודית? דמוקרטית? גם וגם? מערבית? מזרחית?); איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת (הקו הירוק? רמת הגולן? ירושלים? הגדה?); ממתי היא נמצאת (אברהם אבינו? דוד? החשמונאים? המושבות? ה' באייר?); ולמה בכלל היא הוקמה (ריבונות לאומית? תחייה? אלוהים רצה? הרצל?). על אף אחת מהשאלות הפתוחות האלה אין תשובה מוחלטת. כל אחד עונה מה שמתחשק לו.

הפוסט־מודרניזם חימש את השקרנים בנשק אולטימטיבי: אין אמת אחת. כל אחד והאמת שלו, ומי קבע שהאמת שלך עדיפה. אבל זה שקר השקרים. זו אמירת תעתוע. בדיוק כמו זו של היווני האומר שכל היוונים שקרנים. הוא יווני ולכן מה שאמר זה שקר. ומכאן, כל היוונים דווקא דוברי אמת. אבל אם מה שאמר נכון, אז באמת כל היוונים שקרנים, ולכן גם מה שהיווני הזה אומר הוא שקר, וחוזר חלילה. נלכדנו בתוך הפרדוקס הידוע ביותר בתורת ההיגיון. הטיפול היחיד בפרדוקס הוא הגדרתו כלא תקף. הוא לא מגדיר את המצב האובייקטיבי, אלא את המגבלות של החשיבה והשפה האנושית. אם הגענו אל הקיר הזה, אסור להשתמש בו. מי שטוען כי "האמת היחידה היא שאין אמת אחת", נלכד בקורי הפרדוקס היווני. אם "אין אמת אחת" אז גם האמת הזו לא יכולה לשלוט באופן בלעדי, ומכאן דווקא נובע שחייבת להיות אפשרות לקיומה של אמת אחת בלבד.

הדרך לפסוח על מוקשי הפרדוקס היא צעידה בנתיב הוודאות המוחלטת. אבל אין דבר כזה, ודאות מוחלטת. הדבר הקרוב ביותר אליה הוא הסכמה מלאה על העובדות. כולם מסכימים, למשל, כי ביום שישי, 14 במאי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, דוד בן־גוריון הקריא את הצהרת העצמאות של מדינת ישראל. כולם יודעים כי אין שום מדינה בעולם, פרט למיקרונזיה, שמכירה בריבונות ישראל על ירושלים. לא המזרחית. המערבית, זו של רחביה וטלביה, מחניודה ובית הכרם. כולם יודעים שב־6 ביוני 67', הייתה מלחמה בין ישראל למצרים, ירדן וסוריה. כולם יודעים שמאז ישראל לא זזה מהגדה.

אלה הן עובדות.

.

מיהו יהודי, ובשביל מה הוא כזה?

מקום המחיה הכי נעים לשקר הוא ערפל מכיל־כל. עננים גדולים של ערפל כזה מאפשרים להמון חיות חושך להסתתר בתוכו, לריב זו עם זו, להתכתש, ולגווע בתחושת סיפוק של צדק מוחלט. העובדה כי המונח "מדינה יהודית" קיים בהכרזת העצמאות, הוא מגה־ענן שכזה. כל ישראלי יסכים, באופן אינטואיטיבי, כי "ישראל היא מדינה יהודית". אבל יש הבנות שונות גם ביחס לאותה "יהדות", וגם לביטויים הרצויים שלה.

הציונים הטהורים, אלה ששרדו, ואלה שאימצו את התפיסה הראשונית, מתייחסים אל היהדות כמין רע הכרחי. למעשה, ההגדרה האמיתית של ישראל היא "מדינה עברית של אנשים ממוצא יהודי שמקימים לעצמם מסגרת ריבונית, מודרנית וחילונית". זו לא רק הגדרה. זו גם עובדה. כל אלה שבאו, ובגופם בנו והקימו את המקום הזה, פעלו במתאם מלא להנחיה הזאת, ימין ושמאל, בלי קשר למחנה המוצא האידיאולוגי.

השנים, כדרכן, התעללו. הדמוגרפיה, החוקים, המציאות, הסביבה. כאשר ישראל הביאה לארץ כמעט מיליון וחצי מהגרים מברית המועצות המפורקת, היהדות לא באמת עניינה אותה. חצי מיליון מאלה שהגיעו נחתו כאן על מצע חוק השבות, שנבנה כתמונת ראי מדויקת לחוקי הגזע של נירנברג. שם נקבע כי אם אחד מהסבים או אחת מהסבתות היו יהודים, אתה שייך לגזע הנחות. אם זה הספיק בשביל אושוויץ, אמרו פה, זה מספיק גם בשביל אשדוד.

לצורך קבלת אזרחות אוטומטית אתה יכול להיות שמינית יהודי. אתה מקבל תעודת זהות, דרכון, סל קליטה. אם אתה בגיל המתאים, אתה מקבל גם צו גיוס. אם תיהרג בקרב על המדינה היהודית, נקבור אותך מחוץ לגדר. לא עם החבר'ה מהצוות שנפלו יחד איתך. תילחם, אבל לא ניתן לך להתחתן עם הפקידה הפלוגתית, או כל יהודייה אחרת. לא ניתן לך להתחתן איתה אפילו אם היא שייכת לכת המנודים שלך. כאן מתחתנים רק אצל כוהני הדת, והם קובעים. אבל אנחנו לא לגמרי חארות. אתה יכול להתגייר. זה לא כמו אצלכם שבאים לכומר, הוא שופך עליך קצת מים, וזהו. כאן זה לוקח שנים של לימוד, קיום מצוות, שמירת שבת – אתה לא יכול לחפף, יש לנו בלשים – וחובת רישום הילדים בחינוך דתי.

המדינה היהודית רוצה הגירה לבנה, לא מוסלמית. זו הליבה. אלה העובדות. כאשר אזרח ישראלי רוצה להתאחד ולחיות כאן עם אשתו, שהיא נתינה של ארץ אחרת, אין שום בעיה, בתנאי, כמובן, שלא מדובר במישהי או מישהו מארץ ערבית. אלה לא יכולים להיכנס לארץ. בשתי הפעמים שהנושא הובא לבית המשפט העליון, שיקרו כבודם. נכון, גם ברק, ואחר כך ביניש, כתבו, בדעת מיעוט, שאסור למנוע, אבל ההרכבים שנבנו אימצו את עמדת המדינה. כניסת בני ובנות זוג ערבים מעלה את סכנת הטרור. זה כתוב, בושה על גבי לבן. הפסיקה, כמובן, נובעת משיקולי דמוגרפיה. שיהיו כאן פחות ערבים. זיווגים כאלה, לפי תורת טוהר האוכלוסייה, דווקא יכולים לעודד הגירה החוצה. אם אתם כל כך מאוהבים, אחמד וסעידה, קחו את הלב שלכם למקום אחר.

רוב מוחלט של אזרחי המדינה מקבל את ההגדרה "מדינה יהודית". ארוחת שישי, מזוזה, בר מצווה, ברית, כשר, עברית. חנוכה. פורים. פסח. קצת סממני ייחוד. אבל אותו רוב עצמו מתנגד לכפייה דתית. להדרת נשים. ל"הדתה" של הצבא, להשתלטות הדתית על השיח, לכיבוש הלא זוחל של עוד ועוד שכונות חילוניות שנאלצות לשנות את אופיין, עם מובלעות חרדיות שהופכות מהר מאוד לבולענים, לחורים שחורים שלוכדים את אורות הנאורות שמסביב.

.

איור: יותם כהן

.

פרויקט 'מדינת השקרנים' – חלק ב'

.

רוצים לקרוא את הפרויקט המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף