מדינת הפולקלור // נדב איל

0

העולם החילוני הישראלי התעורר בחודשים האחרונים לאוקיינוס של עדויות על תהליכים שכונו "הדתה" במערכת החינוך. ממסיבות סיום בבתי ספר ממלכתיים עם בניין בית המקדש, ועד לעמותות שבאות להחדיר סיפורי מעשי צדיקים בגני ילדים. ואין לשכוח את ספרי הלימוד המשובצים באבנים יקרות כגון חלות לשבת, נרות שבת, קדושת השבת ועוד; כל זה בספרי חשבון.

ההורים שמוחים על כך, בניגוד להערכתם המלגלגת והמתנשאת של כמה עיתונאים, אינם נתונים בלחץ ובפאניקה מיהדות. הם פשוט לא מעוניינים בהחדרה של מסרים על משמעות דתית בספרי הלימוד; אם היו רוצים בכך, היו בוחרים בשיטת החינוך הממלכתית־דתית. אתקן: הם לא רוצים שיעשו על הילדים שלהם ועליהם מניפולציה. בראש וראשונה, זה מעשה חסר הגינות. מי שמתבקש לכתוב ספר חשבון (אגב, לא מתקופת בנט), אבל טורח וכולל בתוכו דוגמאות נרחבות לאורח חיים דתי, מנסה ביודעין או שלא ביודעין להעביר מסר. ראוי שיכתוב על הספר: חשבון בניחוח יהודי, גיאומטריה ברוח בית אבא, קומבינטוריקה עם דוגמאות חז"ל. הרוצים לרכוש, ירכשו וחסל.

אך הדיון עצמו נגוע בהחלט בצביעות מסיבה אחרת לגמרי והיא ההתפשטות המוחלטת של הפולקלור בחיינו. לא, ישראל איננה מדינת כפייה דתית באמת. כן, החיים החילוניים במובנם הפומבי התרחבו כאן בשנים האחרונות. הסנטימנט שמוביל מורה לערוך תערוכה בכיתתו על כלי בית המקדש איננו דתי להערכתי; הוא פולקלוריסטי. פולקלור הוא בעיקרו מסורת, אך לא מסורת מקובעת באמצעות היגדים דתיים וציוויים. הפולקלור הוא מסורת עממית, הוא מימוש של רוח התקופה והדרך שבה היא תופסת את "העבר הטוב". כאן אני חלוק ממש על חלק מההתנגדות החילונית לחלחולי המסרים במערכת החינוך נניח. אני סבור שהחלחול הזה הוא עניין אמיתי. לא ציווי מלמעלה, אלא תופעה אמיתית. זהו הצייטגייסט.

*********************
אנחנו חיים במדינת הפולקלור. זו איננה אמירה שיש בה גרם אחד של זלזול, למרות שמשום מה משתמשים בפולקלור כמילת גנאי. ההפך: פולקלור הוא דרך אפקטיבית בחברה לייחס משמעות. פולקלור הוא דבר חשוב לקיומם של אומה ועם, ואין לזלזל בו; אבל גם אין טעם להעתיר עליו חשיבות קריטית, קיומית. ישראל היא מדינה יהודית וההגדרה הזו איננה קשורה לפולקלור כלל; היא מבנה חוקי ותרבותי, מוצק ורשמי. אבל אצלנו הפולקלור מתפשט. לדוגמה: ראש הממשלה שלנו סבור שעיקר עבודתו הפומבית היא לשבח את המדינה, לשבח את הישגי ממשלתו והישגי עצמו. הוא עוסק בכך ללא הרף והדבר הפך למוזיקה הקבועה של הפוליטיקה הישראלית. לניגון הקבוע, לרדיו של חיינו. כמה אנו טובים ומצוינים ומתקדמים; דמוקרטים וצודקים ופורצים קדימה. חלק מהדברים האלה נכונים, כמובן, וחלק ממש לא. אבל ביצירת המארג הקבוע הופכת המציאות הפוליטית שהיא ישראל לסיפור עממי. פרשת החקירות נגד ראש הממשלה היא עוד סיפור עממי – האויבים זוממים ביער נגד ראש הממשלה ומתכננים את הפוטש שלהם, אך הוא ממשיך קדימה לצעוד, נחוש וחזק כמו הנסיך שהציל את רפונזל.

חלק נרחב מהוויכוח הפוליטי שלנו עוסק בקרבות שונים בין פולקלור. מירי רגב שואפת לייצג את הפולקלורים המדוכאים של המציאות הישראלית, מול מה שהיא מזהה כאליטות, אנטי־פולקלור שכמותן, שתכליתן היא יצירת אמנות ששואפת – לכל היותר – לעשות דה־קונסטרוקציה לפולקלור. אבל גם לאליטות האלה יש, או היה, פולקלור משלהן. הפסקול שלהן נע בין הגבעטרון לשלמה ארצי, סיפורי חלוציות ותפיסה מסוימת של מדינת ישראל ומאבקיה. הפולקלורים המתנגשים הללו הם מה שאנו מכנים "שפה שונה" של הציבורים המגוונים במדינת ישראל. זו איננה רק השפה.

עכשיו הנה נקודה חשובה על פולקלור: הוא מועבר באורח מילולי, איננו נטוע בהכרח בעובדות כלשהן, אלא מתבסס על קונספטים סיפוריים, תרבותיים ואחרים. אנשים מספרים לעצמם סיפור: לפעמים חם ולעיתים קר אך העולם נותר, באורח כללי, באותו מקום. ואז באים המדענים ומשבשים את הפולקלור הזה, ואומרים – כעניין שבעובדה, לא כהתחרות פולקלוריסטית – שהעולם מתחמם. הקביעה הזו מאיימת על הסיפור העממי ש"עולם כמנהגו נוהג". לא, אני לא חושב שהתפשטות השימוש בדוגמאות מהעולם היהודי בספרי לימוד מדגימה השתלטות דתית, ניסיון מניפולטיבי להשיב ילדים בתשובה. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא פולקלוריזציה של החברה. עולם המשמעות של החברה שלנו מתרחק מהעובדות ומתקרב אל "הדברים החשובים באמת", אלה שקשורים באגדה, במסורת, בתרבות מילולית.

האם זה רע כל כך? ראשית, זה מובן. אין עם שיש לו יותר פולקלור מהעם היהודי. סמלי הממלכה שלו הושמדו, ונותרו רק התרבות והדת. הפיזור הגיאוגרפי העצום יצר גיוון של מנהגים מקומיים ואגדות שונות, שהלכו והצטברו בשכבה נהדרת של פולקלור יהודי שאין דומה לו. אליו הצטרף פולקלור מקומי ופוליטי, ישראליות מזרח תיכונית, ויחד נוצר כאן תמהיל מעניין. נוצרה גם מנת יתר.

כי הנה העניין עם כל הפולקלור הזה שנשפך על הילדים שלנו בבתי ספר ובגנים, על הדוגמאות בספרי הלימוד, החגיגות הממלכתיות, נאומיו של ראש הממשלה והראיונות של שריו מלאי הפאתוס: אין לנו צורך בכל זה. מה שחשוב איננו הדוגמאות שבהן משתמשים בספרי הלימוד בחשבון, כדי לקשט קצת בפולקלור יהודי. מה שחשוב הוא התוצאות הבינלאומיות של תלמידי ישראל, והן גרועות מאוד.

*********************

אנחנו מרוכזים כל כך בדישון הפולקלור שלנו, עד ששכחנו את מלאכת הקיצור, הענייניות, הדיבור לעניין. הישראליות הגיעה להישגיה הגדולים במבט מפוכח ורזה בסנטימנטים לכאן או לכאן. יש ערך אדיר בפולקלור, אבל ערך לא פחות במדינה צעירה שיכולה לפרקים להשליך אותו, למחזרו ולפרוץ קדימה. הקידום של הפולקלור נעשה היום כאמצעי פוליטי, כדגל קרב. כן, יש ותמיד היו אנשים שהשתמשו בפולקלור כפתח למיסיונריות, אבל זה לא העניין המרכזי. זוהי מלחמה שיש מי שמנסים ליצור בין התרבות והמשמעות והציבור ובין המדע והשכלתנות ואליטות, כאילו שני הדברים הם שחור ולבן – ולא חלק ממצרף גדול יותר. על המתח במלחמה הזו אפשר להרוויח קולות מרובים, וכל השאר הוא טיעון פוליטי ממש.

אני מכיר הרבה חילונים שצמים ביום כיפור ועושים קידוש בכל יום שישי – אבל לא רוצים ספרי חשבון עם תרגילים בהקרבת קורבנות, או עמותות דתיות שבאות לשכונה לגאול אותם מהעגלה הריקה. אבל האמת? גם זה לא ממש אכפת להם. הם מעוניינים במדינה מתוקנת שלא כורתת את העץ שעליו היא יושבת, ומדברת יותר על הכשל (האדיר, אגב) בהוראת מדעים ומדעי הרוח. מדינה מתפקדת ומתקדמת שמטפחת התמודדות עם אתגרים גלובליים, ולא (רק) עוסקת באובססיביות במידתיות הפולקלור בתחומיה.

צילום: דניאל קפלן, לע"מ, אילן אסייג, אמיל סלמן, 'הארץ'

שתף