fbpx

מדינה דו־לאומית: אסון – או אולי פתרון? // מאת נורית קנטי

0

כדרכם של רעיונות חדשניים, גם הרעיון של מדינה דו־לאומית, על ביטוייו השונים, משוּוק בלהיטות רבה על ידי הוגיו ותומכיו. בחסות היעדר דיון ציבורי בשנים האחרונות על כל מה שמריח מתהליך מדיני, רוחשים כמה רעיונות חלופיים לפתרון המסורתי של שתי מדינות. הרעיון בכללותו הוא הקמת מדינה דו־לאומית, מה שיקרה מעצמו ממילא ככל שיעבור הזמן, אם לא יהיה הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. ההבדלים הם בתפיסת אופייה של המדינה ובאופק שאליו מגיע החזון. למרות שהפתרון הזה נראה מוחשי מתמיד, אף מוסד ישראלי בעל השפעה ואף גוף פוליטי לא ביצעו עבודה מעמיקה לבחינת עתיד העמים החיים פה, במקרה של מדינה אחת. כמו שזה נראה, אם זה תלוי בהנהגה הנוכחית, פשוט נמשיך להחליק קדימה אל הלא נודע, ונגלה את משמעויות החידלון תוך כדי תנועה.

אבל האם נגלה בהמשך שכבר הגענו לשם ולא שמנו לב? שימו לב למה שאומר לנו ההיסטוריון פרופ' מירון בנבנישתי: "כבר עכשיו אנחנו במדינה דו־לאומית. בין הירדן לים יש גוש שלטוני אחד, שנחלק לשניים רק לצורך הנוחיות. כבר עכשיו נוצרה תחילתה של החוקה של המדינה האחת הזאת, עם חוק הלאום שעבר בכנסת. אנשים לא מבינים שהסיפוח דה־פקטו של השטחים כבר קרה מבחינת הישראלים. הימין מתכונן למצב שבו אי אפשר יהיה להתייחס עוד לקו הירוק". למרות זאת, מוסיף בנבנישתי, אין שום התארגנות לקראת טיפול בזכויות הפלסטינים. "צריך להתמודד עם זה שהעובדה הגיאופוליטית נקבעה, אז איך מתנהלים בתוכה עם מינימום חיכוך? יש כאן תפריט למלחמת נצח! אני מיואש בצורה קיומית ממה שקורה". בנבנישתי חושב שפתרון שתי המדינות כבר איננו מציאותי. "צריך לשנות את הפרדיגמה. כשיתחילו להבין שיש לחשוב אחרת ולבחון את הבעיות, יבינו שזו לא שאלה של הגדרה עצמית לפלסטינים אלא מאבק על זכויות אדם ואזרח". לפי התחזית שלו, הדרך למדינה אחת לשני העמים מסמרת שיער: "בתחילה נהיה מדינת אפרטהייד, אבל היא לא תצליח להתקיים כי נצטרך להתמודד עם טרור ושפיכות דמים, עד שבסופו של דבר יגברו הקולות שיעדיפו למצוא פתרון. אם יגיעו למסקנה שניתן יהיה לשמור את האתוס הציוני בקהילה ישראלית שתוכל להתקיים לאורך שנים והפלסטינים לא יהוו איום קיומי – אפשר יהיה להגיע להסדרים. ההסדרים האלה אינם כוללים בהכרח מדינה. הקהילה היהודית תוכל לקיים את זהותה בתוך מערכת דו־לאומית. גם השלטון והמשטר יעברו רוויזיה רצינית".

אבל האם באמת ניתן יהיה לשמור על האתוס היהודי־ציוני בתוך מבנה של מדינה משותפת עם הפלסטינים?

רבים על המספרים

בסיס הדיון על אודות מדינה אחת לשני העמים הוא דמוגרפי. לכאורה עניין מדעי, יש שיאמרו משעמם, אבל הוויכוח על השאלה הדמוגרפית בישראל ובגדה בעשורים הקרובים לא מבייש שום קרב תודעתי, והוא רווי יצרים, קנאות ולכלוכים. במוקד הוויכוח עומדים שניים נגד אחד. השניים הם הדמוגרף פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה מהאוניברסיטה העברית והגיאו־דמוגרף פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה. סופר משתמש בנתונים של פרגולה ומתרגם את המשמעויות הגיאוגרפיות העולות מהם.

תחזיותיו של סופר לגבי העתיד אינן משאירות מקום לספק בנוגע לפתרון הסכסוך: "לפי הנתונים שבידי, אם בוחנים את כל המרחב, כולל עזה ויהודה ושומרון, כיום חיים כאן 51% יהודים ו־49% מוסלמים. בעוד עשר שנים נתמעט ונהיה ל־48%, ובעוד 20 שנה מהיום – נהיה 46% יהודים בלבד". לדברי סופר, בעזה חיים היום 1.8 מיליון בני אדם ובעוד 20 שנה יחיו שם 3.2 מיליון. "בלי להכליל את עזה, היום חיים בתוך תחומי הקו הירוק וביהודה ושומרון 61% יהודים, בעוד עשור נהיה 57%, וב־2034 נהיה רק 55%". התחזיות של סופר מביטות רק 20 שנה קדימה, אך לדבריו, הכיוון ברור. "אם תהיה הפרדה בין ישראל לפלסטינים, אפילו אם ערביי מזרח ירושלים ימשיכו להיחשב תושבים ישראלים – היהודים ישמרו על רוב ברור של 77%. אחרת נהפוך למיעוט". במשך שנים רווחה התפיסה הזאת, המבוססת על מחקריהם של שני הפרופסורים. אולם בשנים האחרונות מתמודדים השניים עם הצורך להוכיח את צדקתם. יורם אטינגר, לשעבר ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, חבר ב־2005 לחוקר האמריקאי בנט צימרמן ויחד ייסדו את הצוות האמריקאי־ישראלי למחקרים דמוגרפיים. לטענת אטינגר, היהודים אינם בסכנה להפוך למיעוט בכל מקרה. להפך.

לפי אטינגר, מפקד האוכלוסין הפלסטיני שנערך לראשונה ב־1997, ושעליו בין השאר מסתמכים הנתונים הישראליים, ניפח את מספר ערביי יו"ש והגדה בכמיליון בני אדם. "הממסד מקבל את הנתונים של הלמ"ס הפלסטיני, כי בעולם זה נחשב גוף מקצועי ונטול פניות, אבל אנחנו עשינו 'בדיקת נאותות' למחקר שלהם וגילינו את הניפוח". למעשה, טוען אטינגר, בשטח המשולב של הקו הירוק ויהודה ושומרון, יש רוב מוחלט של 66% יהודים, ומאחר שהילודה היהודית עולה, בזמן ששיעור הילודה אצל הפלסטינים בגדה יציב ושיעורו אצל ערביי ישראל יורד – רק זה מספיק כדי לשמר ולהעצים את הרוב היהודי.

"אי אפשר לדבר על ילודה מבלי לדבר על תמותה!", תוקף פרופ' סופר. לדבריו, אם ניקח לדוגמה את היהודים מול ערביי ישראל, שישה מכל 1,000 יהודים מתים בשנה, לעומת 2.5 לכל 1,000 אצל ערביי ישראל. האוכלוסייה שלהם צעירה. השנה נולדו כ־130 אלף יהודים ונפטרו כ־40 אלף. אצל ערביי ישראל נולדו 40 אלף ונפטרו 4,000. "היהודים, שהם 80% מהאוכלוסייה, ילדו רק 70% מהילדים שנולדו השנה. המוסלמים ילדו 30% מהילדים כאן למרות ששיעורם באוכלוסייה נמוך יותר, ולכן, בכל שנה שיעור היהודים דווקא פוחת".

בין השניים מתנהל ויכוח מר על עוד עובדות מחקריות ועל האופן שבו מופקים הנתונים הדמוגרפיים. אטינגר, למשל, טוען כי על מנת לנפח את המפקד הדמוגרפי ספרו בלמ"ס הפלסטיני גם קרוב ל־400 אלף פלסטינים שעזבו את שטחי הרשות וחיים יותר משנה בחו"ל. "יש 600 או 700 אלף ישראלים שחיים בחו"ל וכאן מכלילים גם ישראלים שעזבו אך חוזרים לביקור ומשתמשים בדרכון הישראלי שלהם, כך שהטענה כאילו הפלסטינים מכלילים עוזבים ואנחנו לא איננה נכונה", מסביר סופר. אטינגר טוען כי יש הגירה שלילית מהגדה ואילו סופר שולל את הטענה. "נסעתי לכל המעברים לבדוק. אין עזיבה. ההגירה היא נורמלית". אטינגר טוען כי ערביי מזרח ירושלים נספרים פעמיים – כערביי ישראל וכערביי הגדה, סופר דוחה את הטענה. הוויכוח המר נמשך עוד ועוד, כמעט על כל נתון: "אטינגר נוהג בחוסר אחריות. תארי לך שהצבא היה מסתמך על הנתונים שלו לפני שהוא נכנס לתא שטח ומאמין שיש מינוס מאות אלפי בני אדם ממה שיש שם באמת. האיש איננו דמוגרף ובכלל לא איש אקדמיה, הוא לא פרסם שום מאמר. מדובר באיש פוליטי מהימין הקיצוני, הוא לא מאמין לפרופסור הגדול בישראל לדמוגרפיה, למפקד האוכלוסין של הפלסטינים שנעשה בחסות נורווגיה, כל נתון שנבדק ונחקר, ובסוף אני עוד צריך להתגונן מולו?", זועם סופר.

הנתונים של הפרופסורים דלה־פרגולה וסופר מקובלים על כל גופי הממסד. סופר מוזמן תדיר למכללה לביטחון לאומי, למכללה לפיקוד ומטה ולוועדת החוץ והביטחון, ומחקריו משמשים את כל גופי הביטחון ("הרמטכ"ל בני גנץ, ראש השב"כ יורם כהן – כולם תלמידים שלי"). אפילו נתניהו, מספר סופר, נפגש איתו וקיבל לבקשתו סקירה דמוגרפית.
כששומעים כל אחד מהשניים בנפרד, קל להשתכנע. הרי אי אפשר לבדוק לבד כל נתון וכל מספר, וכך מתבססת גם התיאוריה הלא אקדמית של אטינגר בקרב רבים. באופן מתבקש, אלה שמאמינים כי אסור לעזוב את השטחים נשענים על טיעוניו של אטינגר – שאין סכנה דמוגרפית בקרוב – ואלה שמאמינים לסופר, גורסים כי יש להיפרד במהרה מהפלסטינים כדי להציל את עתידה של ישראל כמדינה יהודית.

תורת האפשר

הרעיון של מדינה אחת לשני העמים אינו מתעלם מהסוגיה הדמוגרפית. מתברר שלא מעט אנשים הוגים ועוסקים בו, מגבשים תפיסת עולם סביב המחשבה שרעיון שתי המדינות, אם לא עבר כבר מן העולם – קרוב מאוד לנפוח את נשמתו. אלה שתומכים בו מימין, משתמשים בנתונים של אטינגר. אלה שתומכים בו משמאל – אם לתמצת את זה במשפט אחד, מאמינים בשותפות ובשקט שייבנו כאן. באופן כללי, לאחר מסע ארוך ואינספור שיחות עם תומכי מדינה אחת – אי אפשר שלא להרגיש עד כמה הרעיון, באפיונים כאלה או אחרים, אופטימי ומעורר השראה, אבל באותה עת אי אפשר שלא להתעלם מהמציאות. נדמה שהאנשים האלה חיים בסרט.

וזה לא סרט חדש. בספרו 'גבול בינינו וביניכם' מתאר איש 'יוזמת ז'נבה' ולשעבר ראש המנהלת להסדר הקבע, אל"מ (מיל') שאול אריאלי, כיצד עוד לפני קום המדינה היו מי שחשבו שלא חייבים להקים מדינה יהודית במסגרת שיבת העם לארץ ישראל. "כמה אישים ידועים וביניהם מרטין בובר, יהודה מאגנס, ארנסט סימון, גרשם שלום, הנרייטה סאלד… דגלו בהקמת מדינה דו־לאומית, שבתחילה תנוהל תחת המשטר של המנדט הבריטי ושבה ייהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי", הוא כותב. "הפילוסוף בובר טען ב־1921, בקונגרס הציוני ה־12, כי יש לשמור על זכויות הערבים בלי לוותר על זכויות היהודים, כולל עלייה", הוא כותב, ומתאר כיצד הציע יהודה מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארצות הברית, איחוד יהודי־ערבי עם שלטון משותף – בראשות ראש ממשלה ערבי וסגן יהודי – ולהפך. אז, לפני 100 שנה בקירוב, אולי עוד אפשר היה למסד כאן משהו כזה, אבל היום, לאחר עשרות שנים של סכסוך מדמם, זו נשמעת פנטזיה מהחלל החיצון.

עזבו את הפלסטינים. נסו להיזכר באירועי הקיץ האחרון, שקוממו את הרגש היהודי־לאומני לשיאים שכמעט ולא הכרנו. למרות אלה, יש הרבה אנשים אופטימיים בכל הנוגע ליכולתם של שני העמים לחיות כאן יחד. מקצתם חושבים שזה מה שצריך להיות, הרוב גורסים כי זו לא בהכרח האופציה העדיפה, היא פשוט היחידה, לאחר שאפסו הסיכויים להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל. "אין יותר סיכוי לשתי מדינות כי השמאל אידיוט", אומר אברהם בורג, לשעבר יו"ר הכנסת. לאחר שעזב את הפוליטיקה הפך בורג להוגה דעות, בעל רעיונות חדשניים ופוסט־ציוניים. לאחרונה נודע כי העביר תמיכתו לחד"ש. "אנשים נוסעים בעולם ומשכנעים את העולם שהמצב בשטחים זמני: 'עוד מעט יבוא קלינטון', 'עוד מעט אובמה יתייחס אלינו'. אנחנו משווקים את תחושת הזמניות, והימין בינתיים נורא שמח לשלוח אותנו כי הם מנצחים בעובדות. התוצאה היא שאחרי חמישה עשורי התגוששות הם קבעו עובדות, ולכן המציאות היא של ישות מדינית אחת דו־לאומית עם משטר כפול – ישנה מערכת משטרית אחת בתוך הקו הירוק ושנייה מעבר לו, ויש מדיניות אחת כלפי היהודים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, ומדיניות שנייה לגבי הערבים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. היחס לשתי האוכלוסיות אינו שווה. לערבים או שאין אזרחות או שיש להם, אבל היא חלולה". לדברי בורג, הבחירה כעת היא בין מדינה אחת עם שוויון מלא לכל האזרחים – לבין אחרת, שבה קבוצה אתנית אחת מדכאת את האחרת.

"אין מדינה יהודית"

ב־2012 הפיקה קבוצה של עשרות חוקרים ישראלים (ערבים ויהודים) ופלסטינים, ובהם בורג, הצעה אלטרנטיבית לקונספציית החלוקה וההפרדה בישראל ובפלסטין. הקבוצה, בראשות הפילוסוף הפוליטי ד"ר בשיר בשיר, איש האוניברסיטה העברית ומכון ון ליר, נפגשה באירופה בחסות פורום ברונו קרייסקי לדיאלוג בינלאומי בווינה במשך שנתיים, ומציעה דגם של קיום פוליטי המתבסס על עקרונות של שוויון מלא, לאומי ואישי, בין כל האזרחים שחיים בין הים לירדן. רעיון זה יכול להתממש בצורות מוסדיות שונות כמו פדרציה, קונפדרציית מדינה־דו לאומית ועוד, אך עקרונותיו העיקריים מתייחסים לשמירה על זכויות קולקטיביות של כל קבוצה תרבותית, על מנת לשמור על השפה, על התרבות ועל הדת של הקבוצות האתניות שחיות במרחב המשותף.

על פי ההצעה לא תהיה זכות עודפת לאף קבוצה אתנית על משאב כלשהו או על אזור כלשהו במרחב, יחוקקו כללי הגירה חדשים ומותאמים למצב החדש, וכן תוכר זכות השיבה של פליטים פלסטינים, תוך התחשבות במציאות בשטח. כלומר לא "יתוקן עוול מהעבר בעזרת יצירת עוול בהווה". במילים אחרות, המדינה היהודית – אאוט.

"אין מדינה יהודית", אומר בורג בביטול. "המדינה היא מכשיר חילוני. אבל – המדינה הדמוקרטית הפקירה את הפרשנות היהודית לכוחות תיאוקרטיים, ועכשיו הפרויקט היהודי גובר על הפרויקט הדמוקרטי". מבחינת בורג, פג תוקפה של הציונות. "הציונות היא סיפור הצלחה מהדהד של הבניה מחודשת של העם היהודי ממבנה פעולה קהילתי־גלותי למבנה פעולה מדינתי־ריבוני; והיא כישלון צורב בהסדרת היחסים הפתולוגיים בין יהודים ללא יהודים. אבל אין בה עוד צורך. היא פיגום. מעבר של העם ממקום למקום. מספיק להיות ישראלי". הרעיון באמת מעניין, אבל למרות הקשר הקלוש שלו למציאות, בורג, והוא לא היחיד, מאמין שיישומו קרוב הרבה יותר ממה שנדמה. עניין של עשור או שניים. "אני חושב שהשאלה היא מי השחקנים. כרגע יש דתיים־לאומיים, שנוטים לכיוון משיחי, ודתיים לא לאומיים. הם מכופפים את היד אחד לשני מבחינה דתית, ויש את שיח הזכויות של השמאל, שגם מתחיל לחלחל לחברה הפלסטינית. ובסוף זה יהיה שיח בין נושא של זכויות לבין ה'מקדש'. אני חושב שמדינת ישראל נמצאת היום בפאזה של ארץ ישראל השלמה ודת והכיוון הוא ימין אמוני־משיחי – ואז יכולה להיווצר כאן קואליציה מעניינת בין השמאל לבין החרדים, שגם הם מאמינים שהמדינה היא חילונית. הם לא אומרים 'ארץ ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו'.

"זו יכולה להיות קואליציה מעניינת של ערבים, חרדים ושמאל פוסט־לאומי שיכולה לעלות לשלטון". ומה יהיה עם השנאה? החשדנות? גם לזה יש לבורג תשובה. "אני מאמין שאם תקום מנהיגות שתדבר אחרת ותקום מערכת חינוך אחרת, זה ישתנה. ההנחה הבסיסית שכולם חאלד משעל הופכת את כולי ליהודה גליק. אמי ניצלה בטבח בחברון בידי חסיד אומות עולם ערבי. יש יהודים כאלה ויש ערבים כאלה. אני טוען שחלק מאיתנו ניצבים באותו צד של המתרס כנגד פונדמנטליסטים מהצד השני – גם יהודים".

הזכות לתת זכויות

פרופ' אסעד גאנם, מומחה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ותושב הגליל, חבר בכמה קבוצות חשיבה למציאת פתרון למרחב המסוכסך והמדמם שבו אנחנו חיים. הרעיון של מדינת כל אזרחיה פשוט בלתי אפשרי לדעתו. "פעם חשבתי שעדיף פתרון של שתי מדינות, אבל הבנתי שאפילו רבין ופרס לא מתכוונים לגבולות 1967 אלא למשהו שהוא יותר לכיוון של מדינה וחצי. לפיכך התחלתי לחשוב שהדבר הנכון ביותר הוא פתרון של מדינה אחת, אבל לא ליברלית. אנחנו בלבו של העידן הלאומי, וגם במקומות על־לאומיים, כמו באיחוד האירופי, לא זונחים את המוטיבים הלאומיים". לדעת גאנם, חייבת להיות זכות להגדרה עצמית של שני הלאומים. "שווייץ, קנדה, מקדוניה, צפון אירלנד – בכל אלה יש הכרה בזכות ההגדרה העצמית של כל עם. כאן חיים על החרב, והקיצונים משני הצדדים שחושבים שאפשר לפתור את הבעיה בעזרת שליטה אתנית חד־צדדית משלים את עצמם".

פתרון שתי המדינות? אשליה בעיני גאנם. "עד שלא נוותר על האשליות, לא נגיע לשום מקום. הפליטים, ירושלים, ערביי ישראל, ההתנחלויות – לא יאפשרו את פתרון החלוקה". לדבריו, למרות שהוא הפתרון הרווח, דווקא פתרון שתי המדינות הוא המהפכני, ואילו הגעה למודל של מדינה דו־לאומית תהיה מדורגת. "זה יכול להיראות בשתי צורות: או שמחלקים את כל המשרות וכל התפקידים לשתי הקבוצות, והמנהיג – הנשיא – ארבע שנים ערבי וארבע שנים יהודי. אפשרות שנייה היא לייצר שני מנגנונים, למשל כנסת ליהודים ומועצה לפלסטינים, ובית עליון לשניהם או פרלמנט משותף, עם ייצוג יחסי, והרוב יוגדר 70% מחברי הפרלמנט ואז יהיו גם ערבים וגם יהודים שיסכימו על דברים. ויהיה עיקרון של וטו הדדי. ברור שהמצב יהיה מורכב וצריך יהיה להגיע לדיון, למשל, על איך לחלק קרקע בעכו בין יהודים וערבים. זה יהיה מבוסס על כוונות טובות ורצון להגיע להסכמות. האמנה החברתית תחייב ויתור על משאבים, כוח ושליטה מצד היהודים".

הבעיה היא שגם הרעיון הזה מבוסס בסופו של דבר על רצון, ואיך אפשר לדמיין בכלל מצב שבו רוב של יהודים מקבל ראש ממשלה ערבי? "אני יוצא מתוך נקודת הנחה שרוב האנשים יבינו בסופו של דבר שאין להם ברירה", מסביר גאנם. "תהיה מערכת בקרה משותפת. בסך הכול המודל הזה כבר קיים בכל מיני מקומות, למשל בבית הספר הדו־לשוני במשגב, או במתחמי מסחר בגליל שבהם עובדים ערבים ויהודים יחד. כבר עכשיו מתפתחים מרחבים דו־לאומיים, אבל השליטה היא יהודית". בחזונו רואה גאנם את הישראלים והפלסטינים מסכימים על תוכני מערכת החינוך, את הערבים המעוניינים בכך משתקעים ביישובים שמהם גורשו בני משפחותיהם ב־1948 וחיים בהרמוניה לצד התושבים היהודים. "פעם האמנתי שפתרון הבעיה הפלסטינית יפתור את הבעיה בין ישראל לאזרחיה הערבים. היום אני מאמין שאם נצליח לפתח זרם לאומי־ציוני־ליברלי שיפתור את הבעיה בין ערביי ישראל ליהודיה – זה יפתור את הבעיה הפלסטינית". לדבריו, הרעיון מתחיל לחלחל בקרב האליטות הערביות ותקוותו היא שערביי ישראל הם שיקדמו את הדיון. "נשיא המדינה בעצמו מדבר על מדינה יהודית ליברלית, שהיא הדבר הכי קרוב למודל שאני מאמין בו, ולכן הוא עדיף לי על יצחק הרצוג". בניגוד לאנשי ימין רבים אחרים, שהפכו את הסטטוס־קוו למדיניות העדיפה עליהם, רובי ריבלין לא רק מתנגד לחזון שתי המדינות, שלדבריו בהזדמנויות שונות הוא שמהווה איום קיומי על המדינה היהודית, הוא גם תומך במתן זכויות לפלסטינים.

נסיך ליכוד נוסף שמנסה לקדם רעיון של זכויות לפלסטינים הוא שר הביטחון ושר החוץ לשעבר משה ארנס. אבל לא נראה שפרופ' גאנם היה מרגיש קרוב אליו יותר מאל בוז'י. ארנס: "הפתרון המועדף עליי הוא סיפוח של השטחים, בלי עזה. במדינת ישראל היום יש 20% ערבים, וגם אז זו תהיה מדינה יהודית דמוקרטית עם מיעוט ערבי. הדגל יישאר כחול־לבן ומגן דוד. חוק השבות יישאר. לא תהיה שיבת פליטים. בבתי הספר ילמדו את ההיסטוריה של ארץ ישראל". את הנכבה, עונה ארנס לשאלה המתבקשת, לא ילמדו שם, כי היא "שקר היסטורי".

ארנס אינו מודאג מאיום דמוגרפי. מדבריו ניכר שהוא לא בחר את התזה של הפרופסורים סופר את דלה־פרגולה. "על פי מיטב ההערכות, בלי עזה – המצב הדמוגרפי יהיה שני שלישים ושליש. כרגע המצב הוא ארבע חמישיות יהודים. אז יהיו שליש ערבים במקום חמישית. אני לא בדעה שאסור להוסיף ערבי נוסף לאוכלוסיית המדינה. הפרלמנט שאני רואה זה שוויון זכויות מלא. כמו היום. היום לא כל האוכלוסייה הערבית מצביעה לרשימות ערביות, אז לא בטוח שגם בעתיד יצביעו רק להן".

התנאי להצלחת הסיפוח, לדעתו של ארנס, הוא לשפר, בהרבה, את מצבם של אזרחיה הערבים – הוותיקים ואלה שיתווספו. "47 שנים במזרח ירושלים לא ניסינו. לא שיקמנו את השכונות ולא שיפרנו את התנאים, הזנחנו את האוכלוסייה. צריך להשקיע מאמץ גדול לשלב את ערביי ישראל בחברה הישראלית, יש לנו מרחק־מה ללכת כדי שירגישו בבית. חוק הלאום לא תואם לזה – אני חושב שזה חוק מיותר ומזיק כי הוא פוגע ברגשות האוכלוסייה הערבית, ואנחנו רוצים לקרב אותם. המרחק בין ניכור לעוינות אינו גדול. אם נפעל לשלב את האוכלוסייה בחברה הישראלית אני מניח שאפשר יהיה לעשות זאת עם ערביי יו"ש וחייבים לעשות זאת עם ערביי מזרח ירושלים. הזנחנו אותם. אני מתאר לי שחלק מהאלימות בחודשים האחרונים נובעת מכך. ראי את שועפאט – 47 שנה זה מחנה פליטים. אם לא נצליח עם מזרח ירושלים, ולא נשקיע בשכונות הערביות, זה לא יצליח". גילויי הגזענות בחברה הישראלית בעיניו הם שוליים צרים שהתפרצו בשל תקופה רגישה כמו 'צוק איתן'.

השלום מתחיל בתוכנו

עוד חולם הוא נחום פצ'ניק, מייסדה בפועל של תנועת 'ארץ שלום'. "המייסד הרוחני הוא הרב מנחם פרומן", מדגיש פצ'ניק, יליד חברון, תושב גוש עציון. "זו לא תנועת תמיכה במדינה דו־לאומית, אלא תנועה חברתית. אנחנו מארגנים פעילויות משותפות שמטרתן לחבר בין יהודים וערבים מעבר לקו הירוק". פצ'ניק רואה במדינה דו־לאומית אחד הרעיונות האקטואליים לפתרון המצב. "בסופו של דבר, מי שמובילים הכי מהר למדינה דו־לאומית זה אנחנו, המתנחלים. בכל יום שעובר ועם כל יישוב שנבנה מתחזקת המציאות שלא ניתנת לשינוי של מיקס בין יהודים לפלסטינים בין הירדן לים. תנועת ההתנחלויות היא התנועה הכי מעשית של מפלגת בל"ד", הוא אומר. "ההתיישבות יכולה להיות בסופו של דבר המנוף המשמעותי לשלום. אם בעתיד יותר ויותר אנשים יצטרפו לשיח הזה, נוכל לא לפנות אף אחד מהבית שלו – לא מתנחלים ולא פלסטינים". פצ'ניק יודע שדבריו קשים לעיכול, ולא רק בגלל שהוא בשר מבשרה של ההתיישבות. "גם הימין וגם השמאל – כל צד רוצה להעלים מישהו. אני לא מאמין רק בשיח של זכויות". פצ'ניק מכנה את המודל שלו "מדינה דו־קהילתית" שתאפשר לשתי הקהילות הגדרה עצמית. "אני מאמין שדמוקרטיה חזקה תעמוד על חירות וליברליזם, אבל הרגל השנייה תהיה זהות. קהילתיות – שפה, נרטיב, היסטוריה, דת. כל אחד יוכל להצביע". אף שכמו כל המודלים העוסקים במדינה אחת, גם המודל הזה איננו מעובד עד הסוף, פצ'ניק אינו מתעלם משאלת זכות השיבה ואופייה של המדינה כמדינה יהודית. "כל יהודי יוכל לבוא ולהתאזרח, כמו גם כל פלסטיני שיוכל לחזור לגור היכן שירצה. אנחנו מנוהלים על ידי פחדים, 'מה יקרה אם בעוד כך וכך שנים'. אם מתחת לפני השטח יהיה אמון בסיסי – זכות השיבה תהיה משהו ששני העמים בחרו בו". ישראל, הוא טוען, צריכה להיות יהודית במובן הזה שתהיה המקום הבטוח ביותר עבור היהודים ושיתקיימו בה חיי עושר ותרבות יהודיים. "אבל זה לא אומר שהיהדות תבוא לפני הדמוקרטיה".

כיאה למשורר, נקודת מבטו של פצ'ניק רוחנית מעט, לאור המציאות הקשוחה של המזרח התיכון. "העבודה צריכה להיות גם על תהליכי עומק נפשיים, לשנות את השנאה העמוקה הרוחשת בין העמים". מההתקדמות של ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים במזרח התיכון הוא לא מודאג, ממילא התהליכים בעיניו הם עניין של שנים ודורות קדימה. "כמו שהרדיקליות הדתית בעולם המוסלמי עולה, היא גם תרד. עוד דור בערך הם יבינו שהדת לא מביאה את הפתרון וימצאו איזון בין הדת לבין החירות והליברליזם". בניגוד לשאר הוגים שרואיינו לכתבה זו, פצ'ניק פוגש פלסטינים רבים בשטח. הם שכניו, וחלק מהם משתתפים בפעילויות של תנועתו. "נפגשתי עם אלפי פלסטינים, ויש פער בין החשיבה הפומבית לבין המציאות. הם מפחדים שמדינה פלסטינית לא תהיה דמוקרטית, ואז מצבם הכלכלי יורע. אני שומע הרבה פעמים משאלה נסתרת להתאחד איתנו. להיות חלק ממדינת ישראל – אפילו כמדינה יהודית, כנראה בגלל הכלכלה".

כאן זה לא שווייץ

העיתונאי הפלסטיני אליאס זנאנירי ממש לא מסכים עם פצ'ניק. הוא תושב מזרח ירושלים וסגן יו"ר הוועדה הפלסטינית המקשרת לחברה הישראלית, ולדעתו רוב הפלסטינים דווקא דוגלים ברעיון שתי המדינות, והם אפילו יותר אופטימיים לגביו כעת, לנוכח המומנטום הבינלאומי. מדינה דו־לאומית, לדעתו, בהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, מכיוון ש"לא ייתכן שיהודים וערבים יחיו יחד והערבים יזכו לשוויון זכויות. אין כאן מקום לשני לאומים, כל אחד מהם חושב שזו האדמה שלו". זנאנירי מזכיר כי ב־1968 הציע אש"ף ששני העמים יקיימו חיים משותפים בישראל המנדטורית. "עד 1974 זו הייתה התכנית המדינית הרשמית של אש"ף. אחרי שעשינו כזה מאמץ להוריד את הפלסטינים מהרעיון של מדינה אחת ופעלנו לשכנע ברעיון שתי המדינות, ואחרי שכל העולם הכיר בזה – אין מה לדבר עכשיו על מדינה דו־לאומית. חבל על הזמן".

גם התחזית הדמוגרפית של פרופ' ארנון סופר, שלפיה הרוב היהודי יתמוסס ככל שיעבור הזמן, אינה משכנעת את זנאנירי. "אני נשאל למה אנחנו מתעקשים על שתי מדינות כשבסופו של דבר בפתרון של מדינה אחת אנחנו נהיה רוב. אני לא רוצה לחכות לעוד כמה עשורים של אלימות. אנחנו צריכים עכשיו לייסד את השלום, ואם פתאום המזרח התיכון ישתנה – אז אולי אפשר לשנות. מדינה דו־לאומית לא תהיה מדינת כל אזרחיה, מדינת ישראל לא מסוגלת לזה היום. תיאורטית אולי יהיה רוב ערבי, אבל מבחינה פרקטית הממסד הציוני נלחם להחזיק בארץ ישראל הגדולה – הזהות היהודית הייתה חשובה יותר מהגודל עבור בן גוריון. הרי הוא קיבל את תכנית החלוקה, המדינה הדו־לאומית היא סוף החלום הציוני".

המודל האופטימי מבחינתו, שבו יש שוויון זכויות מוחלט לכל האזרחים, מקובל כמובן על זנאנירי, אבל הוא לא מאמין בסיכוייו. "לפני שנתיים אולי הייתי מאמין שזה אפשרי, אבל אחרי הוויכוח על חוק הלאום, אחרי שבאו אלינו בטענות על שלא הכרנו בישראל כמדינה יהודית, אני חושב שזה בכלל עניין פנימי, מיהו יהודי, ואיך הופכים את המדינה ליהודית, וזה לא קשור אלינו".

פרופ' סמי סמוחה, סוציולוג המתמחה ביחסים אתניים, לא חוזה הצלחה למודל הדו־לאומי. "או שתהיה מדינה אחת, או שתהיינה שתי מדינות כאשר ישראל היא דו־לאומית. בשני המקרים ישראל נעלמת כמדינה יהודית. למדינות דו־לאומיות אין כושר שרידות, אנחנו לא קנדה או שווייץ. אצל הערבים אין רצון למדינה דו־לאומית. זה לא חלק מההגדרה הלאומית הפלסטינית, אלא רעיון מערבי שייבאו אינטלקטואלים ואין לו אחיזה במציאות. מאחר שלא תהיה כאן יציבות דמוגרפית, לא תהיה גם יציבות פוליטית. נוסף על כך, לא לכל חלקי האוכלוסייה תהיה מחויבות לדמוקרטיה, משני הצדדים. במדינה דו־לאומית צריך בסיס משותף, שאין לנו. ההבדלים המעמדיים והמשאביים ענקיים. ההכנסה לנפש בישראל היא פי עשרה מאשר ברשות הפלסטינית. בבלגיה, הפלמים רוצים לפרק את המדינה כי מבחינה סוציו־אקונומית הם במעמד טוב יותר מהוולונים. וההבדלים שם קטנים! כאן ההבדלים תהומיים. אין שום סיכוי שהיהודים יסכימו לוותר על הפרויקט הציוני. איומים של המרכז־שמאל כאילו אם לא נגיע לפתרון של שתי מדינות תהיה כאן מדינה דו־לאומית הם עורבא פרח. מה שיקרה כאן זה שפיכות דמים, אבל לא מדינה דו־לאומית. משמעות הדבר היא שוויון פוליטי בין הקבוצות, ואין סיכוי שזה יקרה".

אכן, קשה לדמיין את המודל הדו־לאומי קם באמת. אם בכוח החלטה, אחדות ואהבה קוסמית, או פשוט מתוך האבולוציה הדמוגרפית בשטח. סמוחה, כמו הרוב מבין מובילי הדעה, האזרחים הישראלים או הפלסטינים, עדיין מאמין ששתי מדינות הן הפתרון היחיד: "האלטרנטיבה היא אך ורק אלימות ושפיכות דמים".

יוצאים מן המלכוד: שמונה צעדים לצמצום הסכסוך // המאמר המלא מאת ד"ר מיכה גודמן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook